‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי השמירה על הסביבה החופית?

תוכן עניינים

מבוא. 

חוק השמירה על הסביבה החופית. 

מטרות החוק. 

ההיסטוריה של החוק. 

הוועדה לשמירת הסביבה החופית. 

פרויקט סי-אנד-סאן 

המרינה הרצליה. 

ביקורת. 

איכות הסביבה. 

פרויקט מגדלי חוף הכרמל בחיפה. 

רצועת החוף בחדרה, גבעת אולגה, כפר הים. 

דיני קניו ותכנון ובניה.

מהי הפקעה. 

בנייה בלתי חוקית. 

סיכום. 

עבודה זו עוסקת במדיניות מרחבית קרקע ותכנון – איסור בניה על החופים.

בראשית שנותיה של המדינה, תוכננו מרבית הישובים בארץ עם הגב לים, כשעל החופים תוכננו בעיקר שימושים נחותים כמו מזבלות, בתי קברות ועוד. לשכונות המגורים הייתה זיקה מועטה בלבד לים, מתוך הנחה שהים אינו משאב אלא מטרד למתגוררים לאורכו. רק בשנות ה-80' וה-90' החלו המתכננים ואיתם גם היזמים לגלות את הפוטנציאל הנדל"ני הרב של חופי הארץ. גילוי זה הביא לתכנונן של שלל תכניות כשגולת הכותרת הייתה רשימה ארוכה של מרינות בעלות עורף נדל"ני, שאיימו להפוך את חופי הארץ לשכונות מגורים, שבהן דירות נופש במסווה של דירות מגורים, לשימושם של בעלי ממון. בשיאה של התופעה לא הייתה עיר חוף, שפרנסיה לא חלמו על מרינה : נהריה, עכו, חיפה, קיסריה, הרצליה, תל אביב, יפו, בת ים, אשקלון ואשדוד.[1]

למרות המחאה הציבורית , חלק מפרויקטי הנדל"ן אכן התממשו, ביניהם פרויקט המרינה בהרצליה, פרויקט סי אנד סאן, על חוף ימה של תל אביב-יפו, פרויקט מגדלי חוף הכרמל בחיפה, פרויקט כפר הים בגבעת אולגה, פרויקט סי לייף (סול מרין) בנהרייה ועוד. פרויקטים אלה התאפיינו בבניית מגדלים גבוהים, המכערים את קו החוף ומקלקלים את הנצפות לים.[2]

בעקבות המחאה הציבורית, נחקק ב-2004 חוק השמירה על הסביבה החופית, שקבע שורה של עקרונות לשמירה על החופים כשבראשם העיקרון של איסור בנייה בתחום ה-300 מ' מקו החוף. עוד קבע החוק, שכל תוכנית בתחום זה תובא לאישור הוועדה לשמירה על הסביבה החופית, שחברים בה נציגי ממשלה וכן נציגות מטעם הארגונים הסביבתיים. מהלך נוסף היה בג"ץ שהגישו ארגוני הסביבה כנגד תוכנית המרינה של הרצליה, כשבמרכזה הדרישה שלא לאפשר מגורי קבע בדירות שנבנו לצורכי נופש.

לאחר דיונים אין ספור קבע השופט אורי גורן, מבית המשפט המחוזי בתל אביב, כי בעלי הדירות רשאים לגור בדירות למשך שלושה חודשים בשנה, ומחויבים להשכירן למשך תשעה חודשים בשנה. את חובת הפיקוח על ההחלטה הטיל בית המשפט על הוועדות המקומיות של אותן ערים. שלוש שנים אחר כך ב-2006 דחה בג"ץ את הערעור שהגישו היזמים בנושא זה.

חוק שמירת הסביבה החופית, התשס"ד-2004 (מכונה בקיצור "חוק החופים") הוא חוק ישראלי שמטרתו הגנה על חופי ישראל והשטח הסמוך להם בים וביבשה.

חופי ישראל נמצאים תחת איומי פיתוח תמידיים בשל עתודות הבנייה הגדולות לאורך החוף מחד, והקושי של הרשויות להגן על הסביבה ועל האינטרס הציבורי אל מול יזמים ואינטרסים של פיתוח כלכלי, מאידך. [3]

על רקע זה נולד הצורך בכלי אפקטיבי אשר ימנע בנייה לא מבוקרת באזורי החוף. החוק לשמירת הסביבה החופית[4], שאושר בחודש אוגוסט 2004 נועד לתת מענה הולם לבעיות אלו. החוק מתייחס לתפיסת הסביבה החופית כמשאב בעל ערכים ייחודיים, ושם דגש על שמירתה לתועלת והנאת הציבור תוך קביעת עקרונות לפיתוח בר-קיימא. מתוך ראייה זו החוק חל על מכלול הסביבה החופית, כלומר רצועה רחבה המשתרעת לכל אורכו של חופי ישראל למעט חופי ים המלח, בכלל זה בתחומי הערים. החוק קובע טווח של 100 מטרים מקו המים האסור בבנייה, ומייחד לכל בנייה או שינוי מהותי בטווח של 300 מטרים מהחוף הליך אישור מיוחד ומחמיר.

(בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמים באנגלית ובעברית)

ביבליוגרפיה לדוגמא:

שמואל רויטל, איל מאמו דיני תכנון ובנייה, הוצאת סדן, מעודכן ספט' 2017

פ' נרקיס שמאות מקרקעין, הוצאת אוצר המשפט (2017)