‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי עסקת טיעון במשפט הפלילי ?

תוכן עניינים

מבוא. 

מוסד הסדרי הטיעון 

ביקורת שיפוטית על הסדרי טיעון 

הרקע להגשת הצעת החוק בנושא הסדרי טיעון וחשיבותה. 

הצעת החוק בענין הסדרי טיעון 

הבניית שיקול הדעת. 

הסדרי טיעון לעניין העונש.

הסדרי טיעון – יתרונות והצדקות. 

הסדרי טיעון – חסרונות וביקורת. 

בעיית החף. 

תפקיד השופט בהסדר הטיעון בהתאם להצעת החוק ולהתפתחותו בפסיקה. 

תפקיד השופט בהסדר הטיעון - "הימנעות פורמלית" או "מעורבות למעשה". 

דין מצוי בישראל. 

מקרה בוחן- מ"י נ' נמרודי 

פסיקה עדכנית. 

לאחר הרשעה. 

חזרה מהסדר טיעון 

השיקולים המצדיקים הסדרי טיעון ואשר הנחו את בית המשפט. 

בחינת סבירות הסדר הטיעון כבסיס לקבלתו או לדחייתו 

חומרת כתב האישום המתוקן אל מול כתב האישום המקורי 

הסכנות הטמונות בקבלתו של הסדר טיעון 

משפט משווה. 

בריטניה. 

ארה"ב. 

קנדה. 

גרמניה. 

צרפת. 

פתרונות – דין רצוי 

פתרון היפוטתי של איסור גורף על עריכת הסדרי טיעון

הכפפת מוסד הסדרי הטיעון וההודאה הניתנת במסגרתו תחת בית המשפט 

סעיף 153(א) לחסד"פ – כפתרון היפוטתי לבעיית החף

סיכום

ביבליוגרפיה

חובתו היסודית והראשונית של בית המשפט היא עשיית צדק. כלי מרכזי במשפט הפלילי המשמש לעשיית צדק הוא חקר האמת, אך אף שכלי זה אינו עומד בפני עצמו, יש לבדוק שהכלי האחר העומד מולו, דוגמת הסדר טיעון, ראוי דיו להעדפתו על פני חקר האמת. עבודה זו מעלה תהיות באשר להסדר הטיעון בעניין נמרודי[1] עצמו, ובאשר להצדקה לקיומו של הסדר הטיעון בכלל. עם זאת, נראה כי לא נכונה הגישה לפיה יש להימנע מעריכת הסדרים אלו, ולו מתוך הכרה המציאות, חרף פגיעתם היחסית בצדק.

אמנם השיקולים לקבלת הסדרי טיעון שיקולים כבדי משקל הם, אך עלינו להיזהר בשימוש בהם, שכן גם אם יש בהם תועלת בטווח הקצר, בטווח הארוך השפעת שימוש כה שכיח בכלי זה עלולה להיות מזיקה. בתוך כך מציין ע' גרוס, כי "הסדר הטיעון עושה פלסתר את חקר האמת בהליך השיפוטי ומרחיק את בית המשפט ממטרתו העיקרית, עשיית צדק", כאשר הדרך להגשמת עשיית הצדק היא חקר האמת, אף שאינה הדרך היחידה. "יש להניע את מכונת הצדק כדי שזו תפענח את האמת... מכונת הצדק אינה נעה מעצמה".

נוטים בתי המשפט לילך היום בעניין הסדרי הטיעון הוא אימוצם של הסדרי טיעון הנרקמים בין התביעה לנאשמיה והמובאים לבית המשפט מעשה יום יום, שכן "ניתן לראות בהם הכרח בל-יגונה".

מובן שאין הכוונה לומר כי הסדרי הטיעון ב"שקר" יסודם, אך מאידך נראה כי דחיקת חקר האמת עקב הסדרי הטיעון - כהכרח בל-יגונה - הפכה לסדרו של עולם.

חרף ההכרה בכורח המציאות המחייב שימוש בהסדרי הטיעון כחלק בלתי נפרד מההליך הפלילי, אין לקבל את המצב הקיים כנתון, אלא יש למצוא את האיזון בין הגישות, איזון אשר יביא בתורו, לעשיית משפט צדק ולמדיניות ענישה ראויה, ויבוא לידי ביטוי בעיגון הסדרים אלה על היבטיהם בחקיקה, ובעיקרם: הכללים לביצוע הסדרי הטיעון, תוך הדגשת אי-מעורבותו של השופט בהסדרים אלו או התנאים למעורבותו, בד בבד עם הגברת פיקוחו על הסדרים אלו הנרקמים בין התביעה לנאשמים.

במסגרת עבודה זו ביקשתי לדון בבעיית החף. ביקשתי להראות כיצד בעיה זו מהווה את החיסרון המרכזי של מוסד הסדרי הטיעון. תחילה דנתי במוסד הסדרי הטיעון כפי שקיים כיום בישראל. כיום, מוסד הסדרי הטיעון אינו מעוגן בחקיקה באופן ישיר וההסדרים לגביו נקבעו בפסיקה ובחלקם בהנחיות פרקליט המדינה[2]. מכיוון שמוסד הסדרי הטיעון הנו בעל יתרונות, נדרש לדעתי לרדת לשורשה של בעיית החף, שכאמור מהווה את החיסרון המרכזי של מוסד הסדרי הטיעון. כיום מוסד הסדרי הטיעון בישראל הוא מוסד שהשחקנים המרכזיים בו הם התביעה והנאשם וסנגורו. לבית המשפט יש תפקיד כמאשר את הסדר הטיעון, זאת לאחר שנערך משא ומתן בין השחקנים המרכזיים, משא ומתן במסגרתו קיים תיק חקירה ובו ראיות. בעצם המעורבות של בתי המשפט הנה לעניין העונש שייגזר על הנאשם. הגישה הרווחת כיום בפסיקה היא כי יש לבחון את הסדרי הטיעון לעניין עונשו של נאשם לפי "גישת האיזון", גישה שמטרתה לאזן כראוי בין ההטבה הניתנת לנאשם לבין האינטרס הציבורי. במסגרת העבודה הראיתי כי באשר להסדרי טיעון לעניין האישומים, אין לבית המשפט מעורבות ממשית. הסדרי הטיעון הם הדרך באמצעותה הנאשם מביא לידי ביטוי את זכויותיו. הנאשם מודע לזכויותיו והוא יכול להחליט מה יעשה בהן. הסדרי הטיעון גם מאפשרים למערכת בכללותה להתמודד עם העומס המוטל עליה. הסדרי טיעון אף רצויים מבחינה חברתית. אך, יש בהסדרי טיעון חסרונות ואין זה סתם שאזרחים רבים במדינה חשים שישנן יותר מדי התקשרויות בהסדרי טיעון בין התביעה לבין נאשמים. הראיתי שישנם נאשמים המתומרצים מסיבות שונות להתקשר עם התביעה בהסדר טיעון, במסגרתו הם מודים במה שלא עשו. הראיתי כי לבעיית החף יש גרורות, שהן חמורות יותר מבעיית החף, כשלעצמה. הרשעות שווא המבוססות על הודאות שווא, הגדלת סך הענישה המושת על נאשמים, עוד משאבים שיופנו כלפי חשודים פוטנציאליים הם ההשלכות העיקריות שיוצרת בעיית החף. הראיתי שאמנם הסדרי הטיעון אינם מעוגנים באופן ישיר בחקיקה, אך קיימת חקיקה לעניין הודאות. במסגרת העבודה הראיתי גם שקיימת לאקונה חקיקתית באשר להודאות הניתנות במסגרתו של הסדר טיעון. אמנם, נאשם יכול לחזור בו מהודיה, גם הודיה אשר ניתנה במסגרתו של הסדר טיעון. הוראה זו מעוגנת בסעיף 153(א) לחסד"פ[3] והיא הוראה דומה לסעיף 12 לפקודת הראיות שעוסקת בקבילותה של הודאת חשוד אשר נגבתה ממנו במשטרה. במסגרת העבודה בחנתי את הצורך האפשרי בהוראה ולפיה בית המשפט יבחן הודאת נאשם הניתנת במסגרתו של הסדר טיעון, לפני שהוא מאשר את הסדר הטיעון. עוד ציינתי כי הוראה כאמור יהא בה כדי להשליך על כלל מערך ההודאות הקיים בגדרי המשפט הפלילי. הוראה כאמור ייתכן כי יהא ראוי גם להחיל על הודאות הנגבות מחשודים.

החלק המרכזי בפרק בעניין בעיית החף הוקדש לפתרונות האפשריים. הדיון בפתרונות חשוב לאור חשיבותו של מוסד הסדרי הטיעון ולאור היתרונות הגלומים בו, כפי שדנתי בהם. הראיתי כי קיים פתרון שהוא בגדר פתרון קצה, פתרון האוסר על השימוש במוסד הסדרי הטיעון. הראיתי שעל אף שפתרון זה יכול לגרום לפתרונה של בעיית החף, הוא גם מחסל את השימוש בהסדרי הטיעון, מוסד בעל יתרונות רבים. בנוסף, פתרון זה יש בו כדי לטפל בבעיית החף מבלי לטפל בגורמים להיווצרותה של בעיית החף. לדידי וכפי שהראיתי בעבודה, ייתכן שדווקא טיפול במוטיבציות ובמניעים השונים הקיימים לנאשמים להודות במה שלא עשו, יפתור את בעיית החף כליל. על כן, בחנתי פתרונות שאינם בגדר פתרונות קצה. פתרון נוסף אותו בחנתי הנו בחינת הודאת נאשם הניתנת במסגרתו של הסדר טיעון על ידי בית המשפט. פתרון מסוג זה מכניס את בית המשפט כשחקן מרכזי במסגרת מוסד הסדרי הטיעון. הבעיה בפתרון הינה שבית המשפט נכנס כשחקן מרכזי בשלב מאוחר מאוד של ההליך, שלב בו אין לבית המשפט את הכלים המתאימים כדי לבחון האם הודאת הנאשם הייתה מרצון. מעבר לכך, הראיתי שפתרון מסוג זה יש בו כדי להשליך על כלל מערך ההודאות, שכן מה לו לבית המשפט לבחון האם הודאת נאשם הניתנת במסגרתו של הסדר טיעון הינה מרצון, ומה לו לבית המשפט לבחון האם הודאת חשוד הניתנת במשטרה היא חופשית ומרצון. בחנתי גם את האפשרות שהודאת נאשם במסגרתו של הסדר טיעון ובמסגרתו של המשפט באופן כללי שונה מהודאה הניתנת בשלב החקירה המשטרתית. אך, אל לנו לשכוח שבחקירה המשטרתית יש לחשוד זכויות שאינן קיימות לנאשם, כמו זכות השתיקה. אולי זו אחת ההצדקות מדוע שבית המשפט יבחן כל הודאת נאשם הניתנת במסגרתו של הסדר טיעון, בעוד יבחן בית המשפט הודאת נאשם שנגבתה ממנו בהיותו חשוד רק כאשר יטען הנאשם כנגד קבילותה, במסגרת סעיף 12 לפקודת הראיות. פתרון נוסף בו דנתי הנו הפתרון המצוי בהוראת סעיף 153(א) לחסד"פ[4]. סעיף זה מאפשר חזרה מהודיה שניתנה במסגרת המשפט. הסעיף פורש בפסיקה כמכיל תנאים שונים. בחנתי האם האפשרות של נאשם לחזור בו מהודייתו מהווה פתרון רצוי לבעיית החף. ההוראה הקבועה בסעיף קיימת גם כיום, כלומר קיימת בפני הנאשמים האפשרות התיאורטית לפחות ולפיה, הם יודו ואז יבקשו לחזור בהם מהודייתם. לכאורה, אין חשש לבעיית החף המורשע. האם העובדה שהוראה זו לא מהווה בפרקטיקה פתרון יעיל לבעיית החף המורשע מעידה כי התנאים לבחינת חזרה מהודייה על פי ההוראה הנם מחמירים מדי, באופן בו בית המשפט יאשר חזרה מהודייה אר בנסיבות קיצוניות, שלא מתקיימות ברוב הנאשמים. הראיתי שפתרון זה, הגם שיש בו כדי לסייע באופן תיאורטי לבעיית החף וגם אם יוגמשו התנאים לבחינתה של חזרה מהודיה, הדבר רק יעודד "נאשמים אוהבי סיכון" ויעמיס את המערכת העמוסה ממילא. פתרון נוסף אותו בחנתי הנו המודל המוצע בהצעת החוק לעניין הסדרי הטיעון. הראיתי שהמודל מציע ליצור כללים מנחים למוסד הסדרי הטיעון. המודל מציע לעגן את הלכת פלוני ולקבוע שהמבחן לבחינתם של הסדרי טיעון הנו "מבחן האיזון". עוד מציע המודל שבהצגת הסדר הטיעון בפני בית המשפט, יוצגו הטיעונים על ידי שני הצדדים ולא על ידי התביעה בלבד, כמצב דהיום. עוד מציעה הצעת החוק כי הסדרי טיעון לעניין העונש יאושרו על ידי בית המשפט רק אם הם ראויים בנסיבות העניין. במסגרת בחינתה של הצעת החוק במסגרת עבודה זו ציינתי שההנחה של הצעת החוק ולפיה, הסדרי טיעון הם "הכרח בל יגונה" הנה הנחה שגויה. אם הסדרי הטיעון אינם טוב לרווחה המצרפית יש לאסור כליל השימוש בהם. אם הם טובים לרווחה המצרפית יש להסדיר אותם ולעגנם בכללים, זוהי ההנחה הנכונה לדידי. נכון הדבר שגישת האיזון הנה הגישה המובילה בפסיקה בעניין הסדרי טיעון לעניין העונש. הראיתי שלבית המשפט יהא קשה לקבוע את נקודת האיזון בין האינטרס הציבורי לבין טובת ההנאה המוענקת לנאשם, כאשר הוא אינו בקיא בפרטים. העברת ההכרעה לבית המשפט טובה ויפה היא, אך אין זה מספיק להעביר לבית המשפט את ההכרעה, נדרש שיוענקו לו הכלים הראויים להכריע. אולי שילובו של בית המשפט החל משלב המשא ומתן לקראת ההתקשרות בהסדר טיעון תסייע.

פתרון נוסף אותו בחנתי הוא ההשפעה של הצעת החוק לעניין הבניית שיקול הדעת השיפוטי על בעיית החף. כפי שהראיתי, הצעת החוק בנושא האמור מציעה לקבוע עונשי מוצא לעבירות בחוק העונשין. עונשי המוצא ייקבעו על ידי עקרונות ההלימה והגמול, באופן בו עונש המוצא ייגזר מחומרת המעשה. לאחר שייקבעו עונשי מוצא, כל שופט יוכל להתחשב בנסיבות האישיות של הנאשם הספציפי בבואו לגזור את דינו. הראיתי שקביעה של עונשי מוצא יכולה להשפיע על המערכת המשפטית לכאן ולכאן. מחד, יכולה לתמרץ את השימוש במוסד הסדרי הטיעון, לאור ידיעתם של נאשמים וסנגורים עונשי המוצא. מאידך, יכולה להוות תמריץ שלילי(וסוג של פתרון לבעיית החף), שכן מדוע לנאשם להודות במה שלא עשה, אם ממילא יודע מהו העונש שייגזר עליו במסגרת המשפט ויודע שהתביעה לא תציע לו עונש נמוך בהרבה מעונש המוצא. בעצם הצעת החוק מעבירה את הכוח לידי התביעה, כוח שממילא מצוי בידה. במסגרת העבודה בחנתי את השאלה עד כמה זה מפריע לנו כחברה שהכוח יעבור לידיה של התביעה, האמונה ממילא על האינטרס הציבורי משלב ההעמדה לדין ועד לשלב הענישה.

פתרון נוסף אותו בחנתי הנו הסדרי ענישה. בחנתי האם הסדרי הענישה מהווים מסלול מקביל למוסד הסדרי הטיעון או שמא מהווים הם מוסד מקביל שיש בו כדי לפתור את בעיית החף. הראיתי שהסדרי ענישה הכוללים הרשעה מהווים מסלול מקביל להסדרי טיעון, אולי מסלול יעיל יותר עם עונשים קלים יחסית, אך רק מסלול חלופי. מקום בו הסדרי ענישה אינם כוללים הרשעה, הם יכולים להוות מסלול חלופי למוסד הסדרי הטיעון. או אז נוצרת בעיה בעניין הסטיגמה החברתית הגלומה בהרשעה. הראיתי שיש דילמה באשר לאיזה אינטרס חשוב לנו יותר כחברה, האינטרס בדבר אי הרשעת חפים או שמא האינטרס בדבר הסטיגמה החברתית הגלומה בהרשעה.

הפתרון האחרון אותו בחנתי מצוי במודל של טליה פישר. הראיתי שהמודל של פישר מציע שהנאשם, במקום להודות באופן מלא או במקום להודות בכלל, יסכים להתנות על רף ההוכחה הקיים במשפט הפלילי, זאת בתמורה להקלות מטעמה של התביעה. הראיתי שמודל כזה מציע סוג של פתרון לבעיית החף, שכן הנאשם אינו מודה, או למצער אינו מודה באופן מלא וגם הרשעתו לא תהא מבוססת על הודאתו, כי אם על הראיות שתביא התביעה במהלך הליך ההוכחות. מצד שני, יש במודל זה משום בעיה. הראיתי שקיים קושי בהרשעה המבוססת על רף הוכחה שאינו רף ההוכחה הנהוג במשפט הפלילי. כך שקיימים פתרונות, הגם שאינם שלמים ומושלמים לבעיית החף.

בפרק שעסק במשפט השוואתי הראיתי את מדיניותן של בריטניה, ארה"ב, קנדה, גרמניה וצרפת. לדעתי ישראל יכולה ללמוד רבות ממדינות אלה. כפי שהראיתי, בבריטניה, השופט מתערב במשא ומתן לקראת ההתקשרות בהסדר הטיעון, בית המשפט נדרש לבחון מראש האם הודיית הנאשם הנה חופשית ומרצון. כמו כן, אין הסדרי טיעון הכוללים עונש מוצע מדויק. בארה"ב, נדרש שעונשו של הנאשם יתאם את כללי הענישה. קיים סוג של הסדרי טיעון(אלפורד) ולפיו, הנאשם מודה, אך התביעה נדרשת להוכיח את אשמתו בכל מקרה. כמו כן, אם בית המשפט דוחה את הסדר הטיעון, הנאשם רשאי לחזור בו מהודאתו. בגרמניה, על אף הודיית הנאשם, השופט נדרש לחקור ולהרשיע את הנאשם על בסיס ראיות אחרות. כמו כן קיימים הסדרי ענישה באופן נרחב. גם בצרפת, על אף הודיית הנאשם, נדרשות ראיות ממשיות לביסוס הרשעה. כמו כן, נדרש בית המשפט לבחון את הודיית הנאשם בטרם יקבלה. כפי שציינתי, חלק מהפרקטיקות הנוהגות במדינות השונות, הן פרקטיקות שיכולות לסייע בפתרון בעיית החף בישראל והן גם הוצעו כפתרונות שונים על ידי גורמים שונים.

מצגת הסדרי טיעון, עסקת טיעון במשפט הפלילי, עסקאות תביעה הגנה עונשין

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

אליהו מצא, הסדרי טיעון עבר ועתיד עמודים 9, הסניגור, הוצאת "הסניגוריה הציבורית"

 אורן גזל אייל ואבישלום תור "השפעת חפות על הסדרי טיעון: ממצאים אמפיריים תובנות פסיכולוגיות, והשלכות נורמטיביות" משפטים לט 1 

M.S. Unbreit The Handbook of Victim Offender Mediation .San Francisco

A.W. Alschuler "The Changing Plea Bargaining Debate" 69 Cal. L. Rev.  652; S.J. Schulhofer "Is Plea Bargaining Inevitable?" 97 Harv. L. Rev