‏290.00 ₪

שאלות המחקר

1. כיצד באה לידי ביטוי טובתם של בעלי המניות כמטרתה הבלעדית של הפירמה?

2.כיצד באה לידי ביטוי חובת האמון הכללית של בעלי מניות השליטה בחברה לאור הכח הרב שיש להם על בעלי מניות המיעוט?

 תוכן עניינים

פרק 1 מבוא. 

שאלת המחקר. 

פרק 2 הדין הנוהג 

סמכות אל מול אחריות. 

חובות האמון 

ההצדקה לקיום חובת אמון 

מהי חובת האמון 

כלפי מי מופנית החובה של בעל השליטה?

הגנות על נושאי משרה בתאגיד. 

פטור

שיפוי

ביטוח

האם חובת ההגינות של בעל השליטה מופנית רק כלפי החברה?.

סע' 193 לחוק החברות. 

פרק 3 : משפט משווה. 

אנגליה. 

השינויים בדין האנגלי 

פרק 4 ניתוח הבעיה והצעות לפתרון 

פסק הדין בעניין סלע. 

הסתמכות על אחרים.

פרק 5 ביקורת. 

סיכום.

ביבליוגרפיה.

 מקובל לחלק את חובותיהם של הדירקטורים ונושאי-המשרה לשתי קטגוריות של אחריות: חובת הזהירות (duty of care) וחובת האמונים (Duty of loyalty ובארצות-הברית -duty of fiduciary[1]. חובות אלה נבדלות זו מזו. היטיב להדגים זאת הנשיא ברק בערעור בנק צפון אמריקה: "חובת האמונים נבדלת מחובת הזהירות, חובת האמונים נועדה למנוע ניצול כוחו של הדירקטור לטובתו שלו. חובת הזהירות נועדה למנוע נזק לחברה... על כן תופר חובת האמונים של דירקטור, גם אם בהתנהגותו לא נגרם נזק לחברה. כמו כן תופר חובת הזהירות של דירקטור גם אם הדירקטור לא ניצל את כוחו לרעה, אכן, זהירות לחוד ואמונים לחוד. עם זאת, אין מניעה כי אותה התנהגות עצמה תהא בה גם הפרת חובת הזהירות וגם הפרת חובת אמונים".

ראשית, חובת הנאמנות נקשרה בדיני עשיית עושר ולא במשפט המתמקדים בהתעשרות העצמית של המפר, בעוד שחובת הזהירות התפתחה כענף של האחריות הנזיקית, המתרכזת ביסודותיה של עוולת הרשלנות, ובפיצוי החברה הניזוקה על הנזק שנגרם לה. בהתאם, בעוד שבסיס האחריות בגין הפרת חובת הנאמנות, הוא המניע הסובייקטיבי של נושא המשרה להפיק רווח אישי מן הפעולה, בסיס האחריות בגין הפרת חובת הזהירות, הוא להלכה, הבסיס האובייקטיבי של הסטייה מסטנדרט זהירות סביר.

שנית, כתוצר נוסף המבדיל בין שתי החובות הללו, קיים רכיב הנזק. בעוד שיסוד הנזק מהווה את אחד מיסודותיה של עוולת הרשלנות, כך שבהיעדר נזק אין עוולה, הרי שבקונטקסט של חובת האמונים, שבו בתי המשפט והדגישו כי המנהל מפר את חובת הנאמנות שלו כלפי החברה, כל אימת שהוא מציב עצמו במצב של ניגוד עניינים, גם אם לא נגרם כל נזק כתוצאה מהתעשרותו העצמית.

יותר מהון המניות של החברה. ייתכן והרוכש העתידי המעוניין בחברה לא רוצה לרכוש את כל מניותיה, אלא רק את אותו חלק שיקנה לו דבוקת שליטה בחברה. במקרה כזה, די לו לרוכש שיקנה מידי בעלי השליטה הקיימים את מניותיהם. לשם כך נדרשת עסקה חוזית פשוטה יחסית. הצדדים לעסקה הם בעלי השליטה הקיימים ורוכש השליטה החדש. הצדדים מסכימים על העברת המניות תמורת מחיר והשליטה בחברה משתנה לאחר השלמת ההעברה. מניותיהם של בעלי מניות המיעוט – כל אלו שאינם בעלי שליטה – אינן משתנות ואין נגיעה בהן. עם זאת, גם לבעלי מניות אלו יש עניין מסוים באירוע הרכישה, מכיוון שעם שינוי זהותו של בעל השליטה יכול וישתנה אף עתידה העסקי של החברה. בין השאר, הדין מטיל "חובת הגינות" על בעלי שליטה. חובה זו מובנת כמטילה איסור על מכירת השליטה ל"בוזזים" שיפגעו בחברה. [1]

סעיף 254 (א)(2) לחוק החברות קובע:

 "נושא משרה חב חובת אמונים לחברה, ינהג בתום לב ויפעל לטובתה, ובכלל זה - יימנע מכל פעולה שיש בה תחרות עם עסקי החברה".

הנה כי כן, החוק מטיל על נושא משרה בחברה, מלבד חובת הזהירות, גם חובת אמונים. בית המשפט פרש חובה זו כחובה לפעול למען החברה ולתועלתה בתום לב, בהגינות ולהימנע בקידום אינטרס אישי[2] . בע"א 610/94 בוכבינדר הנ"ל נפסק כי חובת האמונים נועדה למנוע את ניצול סמכויותיו של נושא המשרה לטובתו האישית ("בעיית הנציג" א' חביב-סגל דיני חברות לאחר חוק החברות החדש (כרך א) [38], בעמ' 283) ולהגן על האינטרסים של החברה[3].

וכך נפסק בעא גדליה בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה (2003) , נז (4) 289 (פורסם בנבו):

כדי למנוע ניצול לרעה זה הוכרה חובת האמונים, שמטרתה להגן על החברה. חובת אמונים זו גבוהה היא מחובת תום-הלב (האובייקטיבית) המוטלת על כל אדם בישראל בבצעו פעולות משפטיות (סעיפים 12, 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי)). חובת תום-הלב (האובייקטיבית) קובעת רמת התנהגות בין שני צדדים, אשר כל אחד מהם דואג לאינטרס העצמי שלו. מטרת החובה להביא לידי כך שבהגנה על האינטרס האישי יפעלו הצדדים בהגינות, לעומת זאת חובת האמונים קובעת רמת התנהגות בין דירקטור לחברה, כאשר הדירקטור צריך להעמיד בראש דאגותיו את אינטרס החברה ולא את האינטרס האישי שלו. חובת האמונים אינה מבוססת על קיומה של יריבות בין הדירקטור לחברה.

חובת האמונים מבוססת על קיומו של אינטרס אחד בלבד הראוי להגנה והוא אינטרס החברה (א' ברק שיקול דעת שיפוטי [39], בעמ' 495) : "תום-הלב אינו מניח 'מידת חסידות'... תום-הלב אינו דורש כי האחד לא יתחשב באינטרס העצמי שלו. בכך שונה עקרון תום-הלב מעקרון הנאמנות (החל על דירקטור, שלוח, אפוטרופוס או עובד ציבור)..." (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון [27], בעמ' 279). אכן, אם מטרתו של עקרון תום-הלב הינה למנוע "אדם לאדם – זאב" ולהבטיח "אדם לאדם – אדם", הרי מטרתה של חובת האמונים להבטיח "אדם לאדם – מלאך" (שם, שם וכן בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים [28], בעמ' 834. השווה גם דברי השופטת שטרסברג-כהן ברע"א 5768/94 א.ש.י.ר. יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ [29], בעמ' 414).

 אין באמור כדי למנוע מבעל משרה לכהן בחברה רק בגלל היותו "מטעם" בעל מניות בחברה אולם גם עליו מוטלת האחריות להפעיל שיקול דעת עצמאי לטובת החברה ולא לטובתו ו/או על פי הוראותיו של בעל המניות אשר מינה אותו. יש לציין כי אין הדברים מונעים מבעלי המניות להתערב בדרך העבודה של הדירקטוריון על ידי פיטורי דירקטורים (בכפוף למסמכי ההתאגדות) או בדרך של חלוקת הסמכויות בין נושאי המשרה בחברה כאמור בסעיף 50 לחוק החברות[4], המתח בין נאמנותו של הדירקטור לחברה לבין נאמנותו לבעל המניות שמינה אותו עולה מניה וביה מהדברים.

אכן, לא אחת קיים ניגוד אינטרסים בין טובתה של החברה לבין טובת בעלי המניות אשר מינו את אותו דירקטור, אשר נדרש עתה להחליט בין אינטרסים מתנגשים אלו. ואולם אותם עקרונות של תום לב ונאמנות כלפי החברה המוטלות על דירקטור כאמור בסעיף 254 (א)(2) לחוק יחולו גם בעניינו של דירקטור אשר מונה על ידי בעל מניות, שכעת האינטרסים שלו מתנגשים עם האינטרסים של החברה. הדין מונע ממנו להעדיף את טובתו של "מיטיבו" על טובתה של החברה[5].

חלק מהמלומדים מכירים בחובתו של הרוב להפעיל את כוח ההצבעה שלו בתום-לב לטובת החברה, תוך הסתמכות על פסקי-דין שנתנו בנוגע לשינוי תקנות[6]. מובן כי הסתמכות זו אינה במקומה, שכן הפסיקה האנגלית ראתה בסוגיה זו של שינוי מסמכי היסוד חריג לעיקרון הכללי המכיר בזכותו של בעל מניות להצביע כרצונו[7]. הנטיה במשפט האנגלי היום היא לכיוון של הכרה בקיומה של חובת אמון של הרוב כלפי החברה והמיעוט. חובה כזו מוכרת גם בשיטות משפט אחרות, כמו המשפט האמריקאי והגרמני.

במשפט הישראלי יש מקום להכיר בקיומה של חובת אמון מצד בעלי מניות הרוב, כשזו מושתתת על מס' מקורות אשר פורטו לעיל.

חובות האמון ממשיכות ומתפתחות אף כיום, בשעה שבית-המשפט מרחיב בפרשת קוט את חובת האמונים של נושא-משרה גם כלפי בעלי מניות יחידים (הרחבה שניתן להשליך ממנה גם לענייננו) ממשיכה בפרשת ירדן, הוחלה חובת הזהירות המושגית על בעל שליטה כלפי החברה אך חשוב מכך הוא החיל את החובה גם כלפי בעלי מניותיה, פסיקות אלה מהוות פתח צר להרחבת האחריות של בעלי שליטה ואף של בעלי מניות. יש בכך שינוי מגמה יסודי מנורמות-היסוד של דיני החברות לגבי אחריותם של בעלי מניות, לפיכך יש להתייחס להרחבות אחרונות אלה במשנה זהירות, וליישמן בנסיבות ראויות בלבד.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

תומר ניב "תכלית החברה בעקבות מהפכת הדיווח הסביבתי" משפט ועסקים 

LI Rotman "Fiduciary Law's 'Holy Grail': Reconciling Theory and Practice in Fiduciary Jurisprudence" 91 Boston University Law Review 921-971

Generally, Bowen, William G., The board book: an insider's guide for directors and trustees (W. Norton & Co.)