‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד בא לידי ביטוי עיכבון בדיני קניין?

תוכן

מבוא.

זכות העיכבון בכלל. 

דינים מיוחדים בחוק הישראלי וזכות העיכבון בהקשרים קנייניים. 

משפט משווה. 

החוק האנגלי וזכות העיכבון 

פסיקה נבחרת

פסק-דין  ש ו מ ו ט.

עכבון קנייני וחיוב בלתי קצוב. 

סעדי בעל הנכס הקנייני המעוכב. 

סיכום. 

ביבליוגרפיה. 

דינים מיוחדים בחוק הישראלי וזכות העיכבון בהקשרים קנייניים

החוק הישראלי מכיר בזכות העיכבון באמצעות סעיף 11 לחוק המיטלטלין, תשל"א - 1971, הקובע :

"(א) עיכבון הוא זכות על-פי דין לעכב מיטלטלין כערובה לחיוב עד שיסולק החיוב.

(ב) עלה שווי המיטלטלין המעוכבים על שווי החיוב במידה בלתי סבירה, זכאי החייב לשחרור מקצת

המיטלטלין אם הם ניתנים להפרדה לחלקים.

(ג) החייב זכאי לשחרר את המיטלטלין מן העיכבון במתן ערובה מספקת אחרת לסילוק החיוב.

(ד) הוציא הנושה ברצונו את המיטלטלין המעוכבים משליטתו, יפקע העיכבון.

(ה) מקום שיש עיכבון במקרקעין, יחולו הוראות סעיף זה גם עליו ; כן יחולו הוראות

סעיף זה על עיכבון על-פי הסכם, כשאין בהסכם הוראות אחרות לענין הנדון"6.

מס"ק (א) עולה, כי הסעיף עצמו איננו מקנה את זכות העיכבון, אלא היא קיימת רק אם היא מוכרת ב"דין", או שנוצרה בהסכם, כאמור בס"ק (ה). סעיף 1 לפקודת הפרשנות (נוסח חדש) מגדיר "דין" ככולל חקיקה ישראלית ואת עיקרי המשפט המקובל והיושר האנגליים, כפי תוקפם במדינה7,8.

החקיקה הישראלית אכן העניקה זכות עיכבון למספר סוגים של בעלי-חוב : בונה כלי-שיט ומבצע בו תיקונים, עורך-דין, שולח ושלוח, שומר (ובעל בית-מלון בכללו), מוכר וקונה, נפגע מהפרת חוזה  וקבלן. מתאור החיוב המובטח על-ידי העיכבון, המופיע בכל אחד מהחוקים המקנים זכות זו, עולה, כי חיוב זה הוא כספי, להבדיל מחיוב שהוא ביצוע עבודה אישית, למשל. גם מהמינוח שסעיף 11(א) הנ"ל נוקט בו עולה, כנראה, כוונה זו ; כך מדובר שם ב"פרעון החיוב".

חוקים אלה גם אינם דורשים שהחיוב המובטח יהיה קצוב, על מנת שהמעכב יוכל להפעיל זכותו ; כך לפי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), הדן בפיצויים, והחוקים האחרים העוסקים בחיוב שהוא שכר, ובכללו שכר ראוי, שבהיותם טעונים הערכת בית המשפט, הם אינם קצובים.

בהעדר הסכמה בין הצדדים באשר לגובה החיוב, אין בנקיבתו על-ידי המעכב כדי להביא קץ לסכסוך. במקרה כזה, בית-המשפט הוא שיוצרך להכריע בו. בינתיים עלול בעל הנכס להמשיך ולשאת בנזקים הנגרמים עקב העיכוב. הקץ לכך יבוא עם הנתן פסק-דין בתביעה שהגיש בעל החוב, אולם בעיית נזקיו של הבעלים מחריפה, כשהמעכב כלל איננו מגיש תביעה לבית-המשפט. כפי שציינו לגבי נקיבת גובה החיוב הנדרש על-ידי המעכב, זכות העיכבון גם איננה מותנית בהגשת תביעה לבית-המשפט.

מן הראוי, אמנם, לעודד את הצדדים להגיע להסכם ללא צורך בפניה לערכאות, ובעל החוב רשאי להשתמש באמצעי הלחץ המוקנים לו על-פי החוק, אך כששניהם אינם מגיעים לעמק השווה, ובעל הנכס דורש השבתו, מקובלת גישת בית-המשפט, שמבין המעכב והבעלים יש להטיל את החובה להגיש תביעה משפטית על המעכב.

עבודה זו מתייחסת לסיטואציה המניחה קיומו של חיוב, שהחייב מוכן לפרעו, אלא שערכו איננו ידוע. במצב כזה החיוב איננו נפרע שלא באשמו של החייב, ועל כן יש להקטין את אי-הנוחות והנזק הכספי הנגרמים לו עקב העיכבון. לכן, משהגענו למסקנה, שיש לשים קץ לסכסוך על-ידי הגשת תביעה משפטית, יש לחייב את מי שמבקש להיפרע לעשות זאת. הגשת תביעה גורמת אובדן זמן, טרחה והוצאות, ובמצב העובדתי המסויים דנן, על המעכב לשאת בעול זה. בפסק-דין שומוט נאמר בענין זה :

"יתכן ולו היו המערערים נוקבים בסכום שמגיע להם היתה אפשרות בהתאם לסעיף 11(ג) לדרוש ערובה מהמשיבים, והמערערים היו נדרשים להגיש את תביעותיהם במשך הזמן שבית-המשפט היה קוצב להם"29.

מקטע זה עולה, כי בית-המשפט רואה עצמו מצוייד בסמכות לחייב את המעכב להגיש תביעה לבית-משפט, ואף לקבוע את מועד הגשתה.

על חובת המעכב להגיש תביעה משפטית יש סימוכי דברים גם בפירושו של פרופ' ידין לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 197130. וכך נאמר שם :

"זכות העיכבון היא זכות שהנפגע מממש בעצמו, ללא צורך בפניה לבית המשפט. רצה המפר לקבל את הנכס שעיכב הנפגע, עליו לתבוע את החזרתו, ונראה שאם הנפגע מודה בחובתו להחזיר את הנכס, אך מתגונן בהסתמך על זכות העיכבון, עליו להגיש נגד המפר תביעה שכנגד על הסכומים המגיעים לו ממנו עקב ההפרה".

משפטים אלה מדברים בחובה הכללית של המעכב להגיש תביעה על הסכומים המגיעים לו, ולא נאמר בהם, שלבית-המשפט סמכות לדרוש זאת מהמעכב, כפי שציין בית-המשפט.

 חובת המעכב להגיש תביעה נגד חייבו, וההשלכות שיש לאי-ביצוע דרישה זו על המשך זכות העיכבון - ענין הם למחוקק, וכל עוד אין הסדר חוקי לכך, בית-המשפט, בכל הכבוד, איננו מוסמך לאכוף זאת על המעכב.

המצב החוקי הוא, שעל יחסי הגומלין שבין הגשת תביעה לבין המשך קיום זכות העיכבון אין התיחסות, לא בסעיף 11 לחוק המיטלטלין ולא ביתר החוקים המקנים את זכות העיכבון, מלבד בסעיף 88 לחוק לשכת עורכי-הדין, תשכ"א - 1961, שהוזכר כבר על ידנו. סעיף זה קובע :

"להבטחת שכר-טרחתו ולהבטחת החזרת הוצאות שהוציא, רשאי עורך-דין לעכב תחת ידו כספי הלקוח.. . וכן רשאי הוא לעכב נכסים ומסמכים של לקוחו שבאו לידו עקב שירותו ללקוח; ו ב ל ב ד ש ה ג י ש ת ב י ע ה ע ל ש כ ר – ט ר ח ת ו א ו ה ו צ א ו ת י ו ת ו ך ש ל ו ש ה ח ד ש י ם מ ה י ו ם ש ה ל ק ו ח ד ר ש מ מ נ ו ב כ ת ב א ת מ ה ש ע ו כ ב כ א מ ו ר ".

הוראה זו מחייבת את עורך-הדין להגיש תביעה על הסכום הנדרש תוך שלושה חדשים מעת שהלקוח דרש ממנו בכתב את הנכס המעוכב. לא עשה כן, מתבקש, שזכותו לעיכבון תחדל מלהתקיים, והוא יהיה חייב להשיב את הנכס ללקוחו. אך גם הוראה זו איננה מקנה לבית-המשפט סמכות לדרוש מהמעכב להגיש תביעה תוך פרק זמן מסויים.

דווקא קיומו של סעיף זה, שקדם לחקיקת מרבית הוראות העיכבון האחרות, והעדרו מהחוקים האחרים מורה, שהחובה להגיש תביעה מוטלת רק על מעכב שהוא עורך-דין ובנסיבות האחרות של סעיף 88 הנ"ל.

הוסברו כבר הטעמים התומכים בגישה העקרונית של בית-המשפט, ולכן מוצע, כי בנוסף לחובת נקיבת הסכום הנדרש יחוייב המעכב בהגשת תביעה נגד החייב, וזאת בדרך של תיקון סעיף 11 לחוק המיטלטלין. על התיקון לקבוע, כי אם דרש החייב בכתב את הנכס המעוכב, יגיש המעכב תביעה לבית-משפט על החיוב תוך פרק זמן מסויים. גם פרק זמן זה יהיה ניתן להארכה על-ידי בית-המשפט. לא הגיש המעכב תביעה כאמור, יאבד זכותו לעיכבון, ויהא חייב להשיב את הנכס המעוכב33.

כל עוד לא תוקן החוק ברוח הדברים האמורים, בית-המשפט איננו יכול, להפעיל סמכות כזו מיוזמתו.

כהשלמה לצורך בנקיבת גובה החיוב הנדרש ובהגשת תביעה תוך פרק זמן מסויים יש, לצייד את בית-המשפט בסמכות לקבוע שווי זמני לחיוב, וזאת כדי לאפשר לחייב למסור ערובה אחרת במקום הנכס המעוכב.

כשהנכס המעוכב הוא בעל ערך רב או כשהוא חפץ, ככלי עבודה מיוחד, החיוני ביותר לבעליו, החזקתו בידי המעכב אף תוך כדי התקופה שנקבעה לנקיבת הסכום ולהגשת התביעה יכולה לגרום נזקים כבדים. כבר עמדנו על כך, שהיותו של החיוב בלתי קצוב איננו מאפשר לחייב לתת ערובה אחרת34, ועל כן מוצע, כי לבית-המשפט תהיה סמכות, שתקבע בחוק, לקבוע שווי זמני לחיוב. על בית-המשפט להשתמש בסמכות זו רק במקרים מיוחדים, כשנראה לו, שהמעכב לא ייפגע מכך, וכשערך הנכס המעוכב הוא רב או שבטיבו הוא, כאמור, מיוחד לבעליו, כך שעיכובו יזיק ביותר. זכותו של המעכב תהיה מובטחת מעתה על-ידי ערובה אחרת.

גם לפי המצב המשפטי הקיים עומדים לבעל הנכס מספר סעדים - כהגשת תביעה לבית-משפט לפסק-דין הצהרתי35, או תביעת נזיקין נגד המעכב. אולם, שלא כבהצעת עבודה זו, לפי החוק הקיים מוטלת החובה של הגשת התביעות על בעל הנכס המעוכב ולא על המעכב, ואת גישתנו בענין זה והטעמים לה פורטו כבר.

במצב המשפטי הקיים יכול, החייב לבקש מבית-המשפט להוציא פסק-דין הצהרתי על גובה החיוב, אם זה כבר התגבש, וראיה אמפירית לכך היא פסק-דין שומוט עצמו, בו הוגשו בקשה לפסק-דין הצהרתי ולצו מניעה בדרך של המרצת פתיחה.

עילות הנזיקין העומדות לבעל הנכס הן הסגת גבול במקרקעין, לפי סעיף 29 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), ועיכוב נכס שלא כדין36, לפי סעיף 49 לפקודה זו. באמצעות תביעות אלו יכול החייב להשיג הן את שחרור הנכס על-ידי ביצוע בעין, והן קבלת פיצויים, אם סבל נזק37.

הצלחת בעל הנכס בתביעות אלה מותנית, בכך, שהוא אכן איננו חייב למעכב דבר. היה בעל הנכס חייב, ואפילו חוב בעל ערך נמוך ביותר, העיכוב או הסגת הגבול הם כדין. שילם החייב למעכב סכום, שלטענתו יש בו כדי לכסות את החוב, אך המעכב הצליח לקבל פסק-דין על סכום גבוה יותר, ולו במקצת, יהיו העיכוב וההסגה כדין. גם במקרה, בו טען המעכב לחוב בגובה מסויים, בעוד שבית-המשפט העמידו על סכום נמוך יותר, שלא נפרע על-ידי החייב קודם למתן פסק-הדין, לא יהיו העיכוב וההסגה שלא כדין.

דעה אחרת מועלית ע"י פרופ' י' ויסמן בסדרת חיבוריו על זכות העיכבון של עורך-הדין, שנכתבו לפני חקיקת סעיף 11 לחוק המיטלטלין38. פרופ' ויסמן מביע שם את דעתו, שיש להבחין בין נכס מעוכב הניתן לחלוקה לבין נכס שאיננו ניתן לחלוקה.

לגבי נכס הניתן לחלוקה, ככסף, גורס פרופ' ויסמן, כי אם העיכוב הוא, למשל, של אלף לירות, בטענה שזהו סכום החוב, ולאחר מכן מתברר, שהחוב האמיתי הוא של שש מאות לירות, ייחשב העיכוב של ארבע מאות הלירות כעיכוב שלא כדין. תמיכה לכך, שעורך-דין איננו רשאי לעכב מכספי לקוחותיו סכום העולה על החוב שהלקוח חב לו, מוצא המחבר בפסיקה אנגלית ואמריקאית, ולדעתו הלכה זו חלה גם על נכסים אחרים, ולא רק כסף, הניתנים לחלוקה.

ביסוס נוסף מוצא פרופ' ויסמן לגישתו גם בלשונו של סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961, המאפשר, כלשון הסעיף, את העיכבון כשהדבר נחוץ "להבטחת שכר טרחתו ולהבטחת החזרת הוצאות שהוציא".

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

סעיפים 1 (א), 16 ו-17 לחוק המשכון, .

סעיפים 6, 8 ו12- (ה) לחוק השומרים.

סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). 

י' ויסמן, "על זכות העיכוב של עורך-דין" הפרקליט כ"א 223

גבריאלה שלו דיני חוזים (מהדורה שנייה), עמ' 634-623.

מ' חשין, מיטלטלין בדין הנזיקין,  ירושלים, מעמ' 59.

England of Laws Halsbury's 170, 146. pp, 24. vol,. ed 3rd.

 UK, Act Goods of Sale

 Juris American prudence 417. p, 33. vol,. ed 2nd,(reissue)