‏250.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד בא לידי ביטוי תזכיר ומסמכי ההתאגדות חוזים בין בעלי המניות?

אחת התופעות המרכזיות הנובעות מקיומה של ישות משפטית שאינה אדם טבעי, היא התופעה של מסמכי התאגדות: להבדיל מן הפרט הטבעי, אשר הולדתו ומסגרות פעילותו בעולם נקנות לו מכוחו של הטבע, הולדתה הפורמאלית של הישות המשפטית נקנית לה מכוח רישומה אצל רשם החברות, ומסגרות פעילותה נקבעות לה במסמכי ההתאגדות. אלה מסדירים גם את מערך ההתקשרות שבין בעלי המניות לבין עצמם, ואת מסגרות הסמכות של אורגני החברה השונים. כפי שהדגשתי במבוא המושגי, בעוד שבעבר היו לחברה שני מסמכי התאגדות מרכזיים – התזכיר (שהיווה מעין חוקה של החברה), והתקנון (המהווה מעין חוק של החברה), הרי שלאחר חקיקתו של חוק החברות, אוחדו מסמכי ההתאגדות בתקנון בלבד.[1] מאז חקיקתו של חוק החברות, יש לחברה מסמך התאגדות אחד בלבד, הוא התקנון. אל התקנון, מצטרפים הסכמים שונים בין בעלי המניות לבין עצמם, ובין בעלי המניות לבין נושי החברה, אשר חלקם נרשם אצל רשם החברות וחלקם לא. בין הסכמים אלה, ניתן למנות הסכמים להעברת מניות בחברה, המקבלים ביטוי אצל רשם החברות בצורה של הודעות של שינויים ברשימת בעלי המניות, שעבודים של החברה המבטאים הסכמים בין החברה לבין נושיה, ועוד. מלבד אלה, קיימים גם הסכמים בין בעלי המניות לבין עצמם שאינם מקבלים כל ביטוי אצל רשם החברות, כגון – הסכם המייסדים, המבטא את ההסכמות הבסיסיות שבין בעלי המניות המקימים את החברה. 

מסמכי ההתאגדות וההסכמים השונים שבין בעלי המניות לבין עצמם מעוררים בעיות משפטיות שונות, אשר חלקן בעיות מהותיות וחלקן בעיות פרוצדוראליות. כך, למשל, ההסכמים השונים נעשים במועדי זמן שונים ובין צדדים שונים, וכתוצאה מכך, בהחלט תיתכנה סתירות פנימיות בין המסמכים השונים. אז, מתעוררות שאלות משפטיות באשר להסכמה שאותה ראוי להעדיף על פני ההסכמה האחרת. מאחר שההסכמים השונים נעשים בין צדדים שונים, הרי שגם אם מבהירים המסמכים במפורש – איזה מבין המסמכים הסותרים אמור לגבור על משנהו – הרי שעדין אין זה ברור שההסכמה בין הצדדים לחוזה האחד מחייבת את הצדדים לחוזה האחר.[2] 

בעיות מסוג שונה מתעוררות כתוצאה מן הפער שבין ההסכמים הסטאטיים שבין בעלי המניות לבין עצמם, לבין צרכיה הדינאמיים של החברה: לעיתים, קיומם של ההסכמים שנערכו בעבר בין בעלי המניות עלול לטרפד את קידומה של החברה. אז, מתעוררת השאלה, האם ניתן לסטות מן ההסכמה המקורית? וכן, מהו הרוב הנדרש על מנת לסטות מאותה הסכמה מקורית? האם נדרש לגייס את מכלול הצדדים לחוזה המקורי, או, שמא די בכך שהרוב הנוכחי של בעלי המניות יאשר את החריגה מן ההסכמה המקורית?

הדילמה המרכזית בסוגיה זו נוגעת לדילמה המוכרת שבין החשש מפני אופורטוניזם של הרוב, לבין החשש מפני סחטנות המיעוט: מחד גיסא, צרכיה הדינאמיים של החברה מחייבים שינויים מעת לעת, הכוללים גם שינויים במסמכי ההתאגדות ובהסכמים שנעשו בין בעלי המניות. מאידך גיסא, כל כוח הניתן לרוב לשנות את מערך החוזים הקיים בהחלטת רוב, שאינה נתמכת על-ידי המיעוט, פותח פתח להתנהגות אופורטוניסטית מצידו של הרוב. החשש הוא מפני ניצולו של הרוב את כוחו לשנות את מערך החוזים הקיים על מנת לקדם את טובתו האישית, במקום על מנת לקדם את טובתה של החברה עצמה, או את טובתם של מכלול בעלי המניות. לא ניתן לפתור את הדילמה המתוארת על-ידי פתרון פשוט, המחייב הסכמה פה-אחד של מכלול בעלי המניות לצורך הוצאתו אל הפועל של כל שינוי בהסכמים הקיימים, שהרי המיעוט עלול לנצל את כוחו ולפעול כ"סחטן," כאשר כתוצאה מכך, עלולה להימנע מן החברה הגמישות הנדרשת על מנת לקדם את ענייניה העסקיים. בלשונו של המשנה לנשיא, מ. חשין, בעניין אליאב נ' בית הדין הארצי לעבודה:[3]

"... תורת התאגידים מייסדת עצמה על עקרון האישיות
המשפטית הנפרדת, עיקרון הפורט עצמו, בין השאר, לעקרון שילטון הרוב. אנשים הבוחרים להתאגד
במיסגרתו של תאגיד, מעבירים את ניהול התאגיד
והרכוש לידי החברה קרא, לשליטת האורגנים של
החברה. אחד מאותם אורגנים הוא האסיפה הכללית,
וזו מקבלת החלטות ברוב קולות (רוב רגיל או מיוחד).
החלטות הרוב הן המאפשרות מערכת קבלת החלטות
גמישה ודינאמית. אילולא מערכת זו של קבלת החלטות
– אילו היתה נדרשת הסכמת כל הבעלים לשינוי בתקנון
– היתה החברה מאבדת את יתרון הדינאמיות. יתרונו
של התאגיד הינו, אם כן, במנגנון קבלת החלטות דינאמי
המושג, בין השאר, על דרך של שלטון הרוב."

(ההדגשה שלי, א.ס.)

מכאן, שברמה המופשטת, ניתן לתרגם את מכלול השאלות המוצגות לעיל לשאלה, כיצד ראוי לבחור בין אינטרס המיעוט בשמירת הסטאטוס קוו, לבין האינטרס של הרוב בקידומו של השינוי על-פי החלטות רוב?

נקל להדגים את האופן שבו מתעוררת שאלה זו על-ידי ההתייחסות לפסק הדין של בית-המשפט-העליון בעניין נצבא חברה להתנחלות בע"מ נ' מאיר עטר ו-35 אחרים,[4] שם, נדונה הצעת רכש לרכישת מכלול מניות החברה (ראו: איור מס' 1). באותו מקרה, החברה הנרכשת אמורה היתה לשמש כקרן הפנסיה של עובדי אגד, כך שבעלי המניות, שהיו גם חברי אגד, אמורים היו לקבל את התמורה כנגד מניותיהם עם יציאתם לפנסיה. על-פי התכנית המקורית, מצטרפים חדשים לאגד אמורים היו לרכוש את המניות מבעליהן המקוריים, עם יציאתם של האחרונים לפנסיה. בפועל, התכנית המקורית לא יצאה אל הפועל, כך שהחברה נדרשה לגייס הלוואות בהיקפים עצומים על מנת לממן את החברים הפורשים. הצעת הרכש אמורה היתה להוציא את החברה מן הסבך, על-ידי מכירת מניותיה לקבוצת הרוכשים.

בהצעת הרכש נפלו פגמים שונים, אשר חלקם נבע מן ההתנגשות שבין האמור במסמכי ההתאגדות לבין דרך הוצאתה של הצעת הרכש אל הפועל: ראשית, הצעת הרכש ניזומה ואושרה על-ידי הדירקטוריון, אלא שהדבר נעשה בחריגה מסמכותו. שנית, בעלי המניות לא קיבלו תמורה שוויונית כנגד מניותיהם. אדרבא, בעלי המניות חולקו למחיבור רב של קבוצות, כאשר כל קבוצה אמורה היתה לקבל את התמורה הכספית במועד אחר, וכאשר הריבית ששולמה כנגד דחיית התשלום היתה מינימאלית. 

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

בג"ץ 6460/02, משה אליאב נ' בית הדין הארצי לעבודה, (להלן, עניין אליאב נ' בית הדין הארצי לעבודה).

בג"ץ 465/02, חיים שחק ו-67 אח' נ' שר העבודה והרווחה, .

 ע"א 325/88, 524/88, פרי-העמק נ' שדה-יעקב, פ"ד מה (4) 529 (להלן, עניין פרי העמק).