‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי הדרישה להסתמכות אישית בדיני צרכנות?

תוכן עניינים

א. מבוא

ב. ניתוח ביקורתי של הלכת ברזני נ' בזק

1. עיקרי דעת המיעוט - השופטת טובה שטרסברג-כהן

2 עיקרי דעת הרוב - הנשיא אהרן ברק

3 ניתוח ביקורתי של דעת הרוב

ג. תכלית חוק הגנת הצרכן, ומטרותיו

ד. פרשנות מונחי משפט כלליים בחוק הגנת הצרכן: הטעיה צרכנית מול הטעיה חוזית ונזיקית

1. היקף תחולתו הראוי של המשפט האזרחי על חוק הגנת הצרכן

2. ההוראות החלות על סעד הפיצויים בתובענה ייצוגית צרכנית

3 סיכום

ביבליוגרפיה

חוק הגנת הצרכן היה במשך שנים רבות כמעט אות מתה. על מנת להתגבר על בעיה זו תוקן חוק הגנת הצרכן והוסף בו פרק המאפשר לתובע ייצוגי או לארגון צרכנים להגיש תביעה בשם קבוצת צרכנים, שנפגעה מאי קיום הוראות החוק. תביעה כזו היא תובענה ייצוגית. תיקון חקיקה זה הביא לשינוי דרמטי במספר התביעות הצרכניות המוגשות לבתי המשפט בישראל. בשש השנים שחלפו מאז החלו להגיש תובענות ייצוגיות צרכניות, הוגש מספר גדול של תובענות ייצוגיות וניתנו יותר משבעים פסקי דין, פי עשר ויותר מכל פסקי הדין בחמש עשרה השנים שקדמו לתיקון לחוק. אין ספק כי ההכרה בתובענות ייצוגיות צרכניות הביאה לפריחה בהתדיינות בחוק הגנת הצרכן[2].

7 שופטי ביהמ"ש העליון הכריעו באופן סופי בהלכת ברזני כי בעת הגשת תביעה ייצוגית עפ"י חוק הגנת הצרכן, בגין הטעיה בפרסום, על התובע להוכיח כי קיימת לו עילת תביעה אישית כנגד החברה, וכי הוא אישית הסתמך על הפרסום המטעה אשר גרם לו נזק כספי.

ההכרעה נפלה בדיון נוסף שקיים ביהמ"ש בתביעה ייצוגית שהגיש יוסף ברזני כנגד חברת בזק, ובה טען כי בזק הטעתה בפרסומיה את קהל הצרכנים באשר לאופן חישוב תעריפי השיחות בחיוג בינלאומי ישיר. ברזני טען כי החברה פירסמה שהיא מחייבת את לקוחותיה לפי זמן השיחה המדויק, בעוד שבפועל חייבה אותם לפי יחידות מניה, וכך למעשה לא שילמו לקוחות החברה עפ"י זמן השיחה המדויק שלהם - כפי שהבטיחה בזק.

תביעתו של ברזני, שהוגשה ע"י עו"ד אביגדור פלדמן, אושרה כייצוגית בבית המשפט המחוזי בתל אביב אך ורק לצורך מתן סעד הצהרתי.

בית המשפט העליון הפך לפני כשנה את החלטת ביהמ"ש המחוזי במסגרת ערעור שהגישה בזק על ההחלטה. ביהמ"ש הכריע אז, עפ"י דעתם של הנשיא אהרון ברק והשופט בדימוס יצחק אנגלרד, ובניגוד לדעתה של השופטת טובה שטרסברג כהן, כי על התובע להוכיח במסגרת תביעתו האישית כי הוא הסתמך על הפרסום המטעה, ובכך נגרם לו נזק.

מאחר שלא היתה מחלוקת כי ברזני לא נחשף לפרסומים של בזק בעניין, ובטח לא הסתמך עליהם, לא נוצר קשר סיבתי בין ההטעיה לבין הנזק שלכאורה נגרם לו, ולכן נקבע כי לא קמה לברזני עילת תביעה אישית, והערעור של בזק התקבל.

ברזני הגיש בקשה לדיון נוסף, ולבקשתו הצטרפה אף המועצה הישראלית לצרכנות אותה ייצג פרופ' סיני דויטש[1], המתמחה בתחום התביעות הייצוגיות הצרכניות. ברזני והמועצה טענו כי אימוץ דעת הרוב בביהמ"ש העליון יעקר מתוכן של ממש את מכשיר התובענה הייצוגית, לפי חוק הגנת הצרכן.

ביהמ"ש העליון החליט לקיים דיון נוסף בשאלה המשפטית: האם צרכן שקנה נכס מעוסק שפירסם דבר הטעיה זכאי לפיצוי בשל ההטעיה, גם אם לא ידע עליה ולא הסתמך עליה בעת רכישת הנכס?

הכרעתו של ביהמ"ש העליון בסוגיה לא היתה קלה, כאשר 4 מתוך 7 השופטים צידדו בעמדת הרוב בערעור שהציג הנשיא ברק. את העמדה זו כתב השופט מיכאל חשין, ואליה הצטרפו הנשיא ברק, המשנה לנשיא תיאודור אור, והשופטת דורית בייניש. מולם התייצבו השופטת טובה שטרסברג כהן, שהיתה בדעת מיעוט בערעור, וכן השופטים אליהו מצא ודליה דורנר.

השופט חשין קובע בהחלטתו כי חוק הגנת הצרכן קובע שאיסור ההטעיה בסעיף 2א לחוק מהווה עוולה נזיקית (סעיף 31 לחוק), ולפיכך יש להחיל על עוולה זו את דוקטרינות דיני הנזיקין, ובהן דוקטרינת הקשר הסיבתי המחייבת שיתקיים קשר סיבתי בין מעשהו של אדם לבין הנזק שנגרם לנפגע, כדי לזכותו בפיצוי. [2]

חשין, כאמור, קובע כי מאחר שלא התקיים קשר סיבתי בין הפרסום שפירסמה בזק, ואשר לא היה ידוע לברזני, לבין הנזק שנגרם לו בתשלום היתר, הרי שאין לו עילת תביעה כנגד החברה.

לעומת שופטי הרוב, טענו שלושת שופטי המיעוט כי יש להכיר בתביעה כייצוגית, אם כי כל אחד מהם נקט בעמדה שונה לגבי ההנמקה המשפטית שיש לנקוט בעניין.

השופטת שטרסברג כהן חזרה על קביעתה בערעור כי די אם התובע יוכיח כי הוצג מצג העשוי להטעות את קהל הצרכנים, ואין צורך להוכיח כי הפרסום הטעה את התובע בפועל. לגישתה, יש לראות בפרסום כמצג שיוצר עוסק, וכהבטחה לציבור הצרכנים המחייבת אותו לפעול על פי הפרסום שלו. ההבטחה, לגישתה, מקימה זכות לצרכן לתבוע במקרה שהעוסק הפר את הבטחתו וגבה מחיר גבוה מזה שהבטיח, גם כאשר הצרכן לא נחשף לפרסום.

השופט אליהו מצא טוען כי יש לבחון את העוולה של איסור הטעיה בפרסום בהתאם לתכלית הצרכנית, שאינה תואמת את התכלית של פקודת הנזיקין.

מצא טוען כי הדרישה לפיה על הצרכן להסתמך על הפרסום המטעה אינה מקדמת את תכליותיה המיוחדות של התובענה הייצוגית הצרכנית, המבקשת לצמצם את פערי הכוחות בין שני הצדדים - הצרכן והעוסק.

לגישת מצא, יש לקבוע כי מה שנדרש מהצרכן להוכיח כדי לאשר הגשת תביעה ייצוגית הוא 'קשר סיבתי צרכני' בין הפרסום המפר לנזק. במסגרת הוכחת 'קשר סיבתי צרכני', אומר מצא, די להוכיח כי הפרסום היה עלול להטעות את הניזוק ולגרום לנזק, וכי המפרסם התכוון שכך אומנם יקרה.

מצגת תביעות ייצוגיות, תביעה יצוגית צרכנית, עוולה המונית, תובענות ייצוגיות צרכנות, עוולות המוניות

ביבליוגרפיה לדוג' (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

גבריאלה שלו, אפרים צמח דיני חוזים. מהדורה רביעית, הוצאת נבו (2019)

פרק ו'1 לחוק הגנת הצרכן, סעיפים 35א-35י (תיקון התשנ"ד, ס"ח 252).

אסתר חיות "גבולות המשפט", ספר אדמונד לוי 

סיני דויטש דיני הגנת הצרכן – הדין המהותי 

Roni Rosenberg "The Contract: Between Contract Law and Criminal Jurisprudence" 26 St. Thomas Law