‏290.00 ₪

תוכן עניינים

מבוא. 

יוסף. 

ימי "חדשות". 

שירת הברווז. 

קו פשוט באופן קיצוני 

גבע שלאחר חדשות. 

התפנית האמנותית. 

עולם הקומיקס העצמאי 

שנים אחרונות. 

הנצחה. 

פסל הברווז בכיכר מסריק. 

ביבליוגרפיה. 

דודו גבע היה אמן, מאייר ומחבר ספרי קומיקס, קריקטוריסט והומוריסטן ישראלי.

גבע פרסם לאורך שנים רצועות קומיקס סאטיריות ומדורים הומוריסטיים בעיתונות הארצית והמקומונית, שחלק גדול מהם יצא לאור בעשרות ספריו. בשנותיו האחרונות פעל גבע גם מחוץ למסגרת העיתונות הממוסדת, והיה בין פעילי זירת הקומיקס האלטרנטיבית והתרבות המחתרתית.

מסיום שירותו הצבאי ועד יום מותו, לא חדל גבע לעבוד ולפתח את תרבות הקומיקס, האיור וההומור הישראלית. גבע פרסם קריקטורות ומדורי סאטירה בעיתונים "העולם הזה" (זו ארץ זו), "חדשות" (המדורים "שירת הברווז", "משמעות החיים" ואחרים), "כל העיר" ("אהלן וסהלן בפרשת הפנדל המפוקשש"), "העיר" ("יוסף ואחיו", "שתיקת הברווז"), "מעריב" ("יומן גבע", "הדרך אל האושר") ו"הארץ". בנוסף לעבודתו העיתונאית, פרסם גבע עשרות ספרים והיה שותף, בעיקר באיור, לספר "זו ארץ זו", שאיגד את מדורי הסאטירה שהופיעו ב"העולם הזה".

 במקביל לעשייתו הספרותית והעיתונאית פעל גבע אמנותית, הן במסגרת מקצועית והן באופן עצמאי. ציוריו הרבים כוללים אוסף מאוד מגוון של ציורי אקוורל, אקריליק, פסטל, עיפרון ועט, המשקף ניסיונות (מרישום קלאסי ועד קומיקס סטריפים), סגנונות (בעיקר בסגנון הקו, הדימוי והצבע), מחוות (מאמנים אימפרסיוניסטיים ועד דונלד דאק) והשפעות (מאמנות המערב ועד אמנות המזרח).

דודו גבע נולד וגדל בשכונת רחביה בירושלים, נין לישראל שכטר, ממייסדי זכרון יעקב, נכד לצבי נשרי, ראשון מורי החינוך הגופני בארץ וממקימי תנועת הספורט "מכבי" ותנועת הצופים העבריים, ובנם של אהרון גבע, עיתונאי (למרחב ודבר), ומרים גבע, מורה.

עוד בעת לימודיו בתיכון בגימנסיה העברית בירושלים, הרבה לצייר קריקטורות ואף כתב מדור קומיקס שבועי ב"הארץ שלנו". במהלך שירותו הצבאי בהנדסה קרבית בצה"ל חבר גבע למפקדו, יעקב גרוס, ובהמשך אייר את רוב הספרים שהוציא גרוס בשנים שלאחר מכן. כמו כן אייר וכתב בתקופת שירותו לשבועון "במחנה", ללהקה הצבאית וכן אייר עלונים ומסמכים צבאיים שונים. לאחר שירותו הצבאי, הצטרף לצוות הערוץ הראשון העולה, שם שימש כאנימטור ותפאורן. בין השאר יצר (בשנת 1974) אנימציות לקליפים של אריק איינשטיין (ביניהם "קפה טורקי" ו"כשאת בוכה את לא יפה"), ולאירוויזיון הראשון שנערך בארץ (1979), בנוסף לתשדירים ותוכניות שונות בערוץ (למשל לתוכנית "ניקוי ראש"). ב-1977 יצר סרט בשם "כוכב קטן" אשר נשלח לפסטיבל סרטי אנימציה בזגרב. "יש לה קסם לא נורמאלי" ציין גבע מאוחר יותר בהתייחס לאנימציה. גבע יצר לאחר מכן גם את סדרת האנימציה "השמשונים", אך בשלב מוקדם יחסית חדל מלעסוק באנימציה שהייתה כרוכה, לטעמו, בעבודה ממושכת, ללא היזון חוזר מיידי לו היה זקוק.

ב"זו ארץ זו", עבודתו העיתונאית הראשונה, הכיר גבע כותבים רבים עמם עבד מאוחר יותר פעמים רבות. עם חנוך מרמרי יצר את "האביר זיק"; לאפרים סידון אייר גבע מספר רב של ספרים; ובעיקר, יצר גבע קשרים אישיים ומקצועיים פוריים עם ההומוריסטן קובי ניב, עמו כתב את מדורי "יוסף ואחיו" ו"אהלן וסהלן" הוציא עמו את סדרת ספרי "מגוחך", את "אהלן וסהלן במערב הפרוע" ומספר ספרי ילדים. מאוחר יותר, המשיך גבע והוציא סדרת ספרים קומיקסאית, שהבולטים בה הם "דרדר במדבר", "דרדס במכנס", "יומן הפקיד" ו"הברווז". ב-1982 אייר את ספרו של אמנון דנקנר "ברמן, למה עשית לי את זה".

בראשית דרכו המקצועית, לאחר שעבד במדור "זו ארץ זו" ב"העולם הזה", יצר גבע במקומונים "כל העיר" הירושלמי ו"העיר" התל אביבי, ביחד עם קובי ניב, את דמויותיהם של אהלן וסהלן ("אהלן וסהלן בפרשת הפנדל המפוקשש"), זוג בלשים פרטיים משוק מחנה יהודה בירושלים, המסתבכים בהרפתקאות אבסורדיות שונות, ושל יוסף ("יוסף ואחיו"), פקיד במחלקת המים של עיריית תל אביב: מפסידן, מכוער ומשופם, ארך אף ורוח, המקבל את גורלו - עבודת פקיד שגרתית - ואת רווקותו הנצחית (במחיצת הקקטוס והמנורה) בהכנעה שלמה. במראהו ובהתנהגותו היה יוסף בלתי ישראלי להכעיס, כשהוא מדגיש בכך את ישראליותם היתרה של הפקידים הסובבים אותו ושל שרשרת אחיו. "יוסף הוא כמו שקית תה שהושרתה במשך שבוע" גרס גבע בראיון "בחור טוב וישר. מקבל בנמיכות רוח את כל התבוסות".

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

ציפה קמפינסקי, טלי תמיר (עורכות), דודו גבע – פשר החיים, ירושלים: כתר

רותה קופפר, מיכל פלטי, דודו גבע , הארץ

דליה קרפל, הברווז: דודו גבע, הארץ 

נעמי סימנטוב, יומני גבע,  הארץ 

איתמר ב"ז, ‏רקוויאם לברווז - שלוש שנים למות דודו גבע, המאסף