‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי סוגיית ההכרה במדינה הפלסטינית?

תוכן עניינים

מבוא..

שאלת המחקר. 

אמנות הומניטריות בינלאומיות בדבר שמירת זכויות האדם.. 

המשפט הבינלאומי בשטחים.. 

תנאים מקדמיים – שפיטות וזכות עמידה. 

תחולת המשפט הבינלאומי על השטחים.. 

אמנת ז'נבה הרביעית.. 

עצירים בשטח כבוש

משפט משווה הזכות להגדרה עצמית לאומית ולמדינה. 

המשפט הבינלאומי ותחולתו על השטחים הכבושים.. 

תחולתה של אמנת ג'נבה הרביעית בישראל:. 

פרשנות אמנת ג'נבה

תקנות האג.

כיצד על ישראל להגיב להחלטה של העצרת להכיר במדינה הפלסטינית..

האיחוד האירופי וישראל. 

הצטרפות ישראל לאיחוד האירופי.

האיחוד ופלשתין. 

הפלסטינים והבקשה להכרה במדינה.

מבצע צוק איתן והדרישות המדיניות של חמאס.

עליית א-סיסי לשלטון במצרים..

המשבר הכלכלי בחמאס.

סיכום . 

ביבליוגרפיה. 

בעבודה זו טענתי שאפשר לחלק את פסיקתו של בית המשפט העליון הנוגעת לשטחים לשני פרקי זמן. בפרק הזמן הראשון בחר בית המשפט העליון בתפקיד משני של ייצוג. בית המשפט העליון דאג להביא לדיון ציבורי את קולם של הפלסטינים, שלא היה שום מוסד אחר שיכלו להביע בו את עמדותיהם. בתקופה השנייה נטל בית המשפט העליון על עצמו תפקיד רחב יותר, של הפנמת המשפט הבינלאומי על ידי המשפט הישראלי. התפקיד שנטל בית המשפט העליון על עצמו בתקופה הראשונה משתלב היטב במסורת פסיקתו, ובמסורתם של בתי משפט בכלל. עיקר פעולתו של בית המשפט העליון הייתה דאגה לאפשרות של הפלסטינים כבודדים להשמיע את קולם ולקבל מענה לטענותיהם. אמנם בית המשפט נעשה למטרה לטענות נוקבות על מעורבות מוגזמת במדיניות הצבא, אולם מה שנראה כמעורבות יתרה של בית המשפט העליון יכול להתבהר כשמתייחסים לסירוב המערכת הפוליטית הישראלית להעניק פורום ביטוי כלשהו לפלסטינים.

מדיניותו של בית המשפט העליון בפרק הזמן השני נראית מתערבת אף יותר. נראה לי כי התמיכה של בית המשפט העליון במשפט הבינלאומי משתלבת היטב בתפקיד הרחב יותר שבית המשפט נטל לעצמו כשותף של המחוקק. בשנים האחרונות הולך ומאבד מודל "השותפות הבלתי שווה" את הגבולות הברורים שהתווה. בעיני רבים, בית המשפט העליון אינו רק שותף זוטר, אלא הולך ונהיה שותף שווה זכויות בתהליך החקיקה. השימוש בכוח הפסילה של חוקים באמצעות חוקי היסוד, ויותר מכך, הפרשנות הרחבה הניתנת לאותם חוקים והפסילה של החלטות הממשלה, כל אלו מעמידים את בית המשפט בעניינים שונים בדרגה כמעט שווה לזו של המחוקק. אף במשפט הבינלאומי עבר על בית המשפט תהליך דומה. לא לפני זמן רב עוד הסתפק בית המשפט העליון בהתייחסות מועטה למשפט הבינ"ל, אולם בשנים האחרונות מקבל המשפט הבינ"ל חשיבות רבה ומהווה אמצעי רציני יחסית מבין אלה העומדים לרשותו של ביהמ"ש העליון.

האם תפקידו של בית המשפט הוא ראוי? במידה רבה חילוקי הדעות הם אותם חילוקי דעות מוכרים בנוגע לתפקיד ביהמ"ש העליון כפי שהוא מוצג בהקשרו החוקתי: מהי מידת הביקורת הראויה שבית המשפט העליון יעביר על מהלכי הכנסת. עד כמה ראוי שישתמש בכוחו לפסול חוקים. ועד כמה ראוי שיתערב בשאלות הנתונות במחלוקת פוליטית. כל אלו שאלות שאינן מיוחדות למשפט הבינלאומי. בהקשר של המשפט הבינלאומי יש שיקולים נוספים, המקשים את השימוש שבית המשפט עושה בכוחו. קודם כל, דרך הקבלה של המשפט הבינלאומי, שאינה כרוכה באישור הכנסת, מקשה על בית המשפט לטעון כי הוא רק מקיים את רצון הכנסת. דבר נוסף, המשפט הבינ"ל נתפס בישראל כבעל נטייה לשמירה על האינטרסים הישראליים בראש ובראשונה.

בכפיית המשפט הבינלאומי ראוי אפוא שבית המשפט ייזהר משימוש בכוח הכפייה ויגביל את תפקידו. טענתי היא כי בית המשפט העליון תופס את תפקידו כמתווך בין המשפט הבינלאומי הפומבי לבין המשפט המקומי. תפקידו של מתווך, מגשר ומפשר כולל גם מעורבות אקטיבית. לעתים הוא אף מאזן וכופה, אך בסיכומו של דבר ההכרעה ראוי לה שתישאר בידי הגופים הנבחרים של מדינת ישראל.

שוורצנברגר, מגדולי הפרשנים של דיני המלחמה, אותו מרבה בג"ץ לצטט, קבע: "כמו במשפט הבינלאומי בכלל, ובדיני המלחמה בפרט, מה שחשוב הוא לא מראית העין אלא המצב לאשורו" .

כינונן של התנחלויות קבע אזרחיות בשטחים עומדות נגד הוראות המשפט ההומניטארי הבינ"ל. מדיניות ההתנחלות התאפשרה, בין היתר, משום שבג"ץ סרב לקרוא להפרות אלה בשמן ולהורות על הפסקתן והעדיף להתעלם מכלל זה. בכך נתן לגיטימציה להקמת התנחלויות תחת מראית עין של "פעולה צבאית - ביטחונית", לתפישת אדמות תחת מראית עין של "שמירה על שלמותו של הרכוש הציבורי" ולמסירתן לחזקת קבע של המתנחלים תחת מראית העין של "ניהול רכוש ממשלתי". זאת בעוד שהמצב ברור למתבונן: הממשלה החרימה אלפים של דונמים מידי הפלסטינים והקימה יישובים אזרחיים קבועים, בהם שיכנה יהודים על מנת לשנות את המצב הדמוגרפי באזור ולבסס עובדות פוליטיות מוחלטות.

הסכמי ישראל ואש"פ בשנת 1993, שימרו את המעמד הייחודי של ההתנחלויות, למצער עד להסדר הקבע .

לפי תפישתו בנוגע לאכיפה של אמנת ג'נבה ע"י בתי המשפט המקומיים של מדינת ישראל, סיגל בית המשפט העליון תקנה שהקטינה את כפיפות הרשויות לאכיפה יעילה של הוראות המשפט הבינ"ל. לאור הגישה שנקט בית המשפט בפירוש הוראותיה של האמנה, הפכה זו לבעלת משמעות תיאורטית בלבד, שהרי לפי שיטת הפרשנות שאומצה – בחירת אותו פירוש שיצדיק את פעולותיהן של הרשויות – לא נשאר מה לאכוף. אפילו אם קיבל ביהמ"ש את הגישה לפיה יש לאכוף את הסייגים החלים על השימוש בכוח שלטוני באמנה, לא היה מתרחש כל שינוי בתוצאות פסקי הדין בהם מתבססת טענת העותר על כללי האמנה (קרצמר, 1995, 92-93) .

לפי העיקרון של אי-תלותה של הרשות השופטת, בית המשפט במדינה דמוקרטית לא תלוי ברשויות נוספות, אך כל בית משפט פנימי הוא גוף שלטוני במדינה. ברם, חוסר ניטראליות מורגש היטב בפסיקת בית המשפט העליון הדנה בפרשנות אמנת ג'נבה. הסבר לכך טמון באופיים של העותרים (תושבי השטחים) ואופייה של השאלה המהותית עצמה – סכסוך בין אויב חיצוני למדינה (שם: שם).

הנטייה של בית המשפט לעמוד לצד הזרועות האחרות, בעת שהמדינה עומדת תחת מתקפה חיצונית, מתגברת כשהנורמות לפיהן הוא צריך לפסוק הן "חיצוניות". פירוש שיטתי של אמנת ג'נבה לטובת המדינה הוא ביטוי מובהק לנטייה זו. הנשיא שמגר אימץ את הגישה שלפיה "יש להעניק להוראות שהן בילטראליות אותה פרשנות שהיא בעלת התוצאות המגבילות המועטות ביותר על ריבונותו של הצד לאמנה, או אשר מטילה אותן התחייבויות שהן פחות מכבידות" (שם: שם) .

נטייתו של בית המשפט העליון לבאר את האמנה בצורה הנוחה לו, היא לא חריגה. היא מתיישבת עם תופעה כללית הנוגעת לאכיפת חוקים בינלאומיים בבתי משפט פנימיים - נטייתם של בתי המשפט להתחמק מאכיפת נורמות המשפט הבינלאומי בשל התנגדות הרשות המבצעת להחלתן. הביקורת של בג"ץ על פעילותן של הרשויות בשטחים הנה תופעה מיוחדת במינה. אין תקדים בעולם לביקורת של בתי המשפט הפנימיים על פעולות צבאיות בשטח הנתון בתפישה לוחמתית. בהיבט הפוליטי היא מיוחדת, לא רק בשל המחלוקות בקרב הציבור הישראלי בנוגע לסוגית השטחים והמעמד שלהם, אלא מאחר וביהמ"ש נתבקש לא אחת לבחון את הפעולות שיצרו את הטענות הקשות גם ברמה הבינלאומית (שם, 94) .

התגובות הבינלאומיות לפעולת הרשויות חורגות מכל פרופורציה בהשוואה ליחסה של הקהילה הבינלאומית לזוועות של ממש המתרחשות בחלקים אחרים בעולם. בית המשפט נקרא לבחון את החוקיות של אותן הפעולות, לפי קריטריונים מוכרזים של אותה אוכלוסייה בינ"ל עצמה. תפקיד זה הוא לא קל, בעיקר כאשר מדובר בנורמות המעוגנות באמנת ג'נבה הרביעית.

בהערכת התפקיד שממלאת הביקורת השיפוטית על פעולותיהן של הרשויות בשטחים, יש שתי תפישות סותרות:

• רואה בביקורת בג"ץ את גולת הכותרת של הממשל הצבאי הקיים מאז 1967 (גישת הממסד המשפטי וחלק מהפוליטי).
• תפקידה העיקרי של הביקורת היא להגביר את הלגיטימציה של פעולות צה"ל בשטחים, לפחות בעיניי הציבור הישראלי וגורמים האוהדים את ישראל בזירה הבינלאומית (אנשי אקדמיה). קשה להתחמק מהמסקנה שגם בעניין זה התפקיד העיקרי שממלא בית המשפט הוא מתן לגיטימציה לפעולותיהן של הרשויות (שם, 94-96) .

לנוכח הדברים לעיל, אפשר לומר שכל הסתכלות אובייקטיבית תטיל ספק בדבר קיומה של אמנת ג'נבה הרביעית בשטחים הכבושים, בעיקר מזווית הראיה של הפלסטינים, אולם גם מנקודת המבט של הקהילה הבינ"ל. ישראל , אשר חתומה על האמנה , מנסה בדרכים פתלתלות ובעזרת ניסוחים ופרשנויות מעולם המשפט להמעיט מחשיבותן של הפרות האמנה. בית המשפט העליון, ביושבו כבג"ץ, לא קיבל עדיין עתירות אשר הוגשו נגד מדינת ישראל בטענה שאין חוק פנימי המסדיר זאת ובכך למעשה פתר עצמו מלרדת לשורש הבעיה. ישנה אפשרות שהתערבות מוגברת של בג"ץ בנושא החקיקה והביקורת עליה, דהיינו, האקטיביזם השיפוטי, תביא בעתיד לחקיקה מסודרת בעניין.

במאמר שכתב השר דאז, אמנון רובינשטיין בעיתון "הארץ" (13 בפברואר 1989) נקבע שזהו צו השעה לקבל בכנסת חוק המסדיר את קיומה של אמנת ג'נבה, על אחת כמה וכמה לאחר שישראל צירפה את חתימתה לאמנה (מושקט, 1994, 84) . עבודה זו התמקדה באמנת ג'נבה הרביעית: תכולתה, אכיפתה ופרשנותה בישראל. כפי שצוין, אמנות ג'נבה הנוספות ותקנות האג משלימות את החוק ההומניטארי הבינ"ל ויכולות להועיל רבות, לדוגמא במקרים של בירור מעמד הפליטים, על סמך התביעה שלהם למימוש זכות השיבה. 

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

ארנון סופר, ‏מדינה פלשתינית ההיבט הגיאוגרפי, נתיב 66

יחזקאל דרור " ‏ישראל, מדינה פלשתינית והמזרח התיכון: פוטנציאל לסכום אפס", נתיב 67

Yoram Dinstein "The Israeli Supreme Court and the Law of Belligerent Occupation: Deportation" 23 Isr. Y.B. Hum. Rts. (1993) 1, 13.

Theodor Meron "West Bank and Gaza: Human Rights and Humanitarian Law in the Period of Transition" 9 Isr. Y.B. Hum. Rts.