‏290.00 ₪

תוכן עניינים

מבוא. 3

משתיקה לעדות. 4

על מגבלות הזיכרון 6

עדות ניצולים - מממשי לפנטזיה. 7

חזרה וטראומה. 9

העבודה משחררת - אנטרופיה. 12

מתוך הטירוף המנותץ. 13

עדות ראיה. 15

הסבת המבט והקרבת הנשיות. 17

התאבדותו של הסופר הנודע ניצול השואה פרימו לוי 19

השואה מעידה דרכנו 22

מילון מושגים. 24

ביבליוגרפיה. 27

כשעוברים מתחום ההיסטוריה אל הקליניקה או אל הפסיכואנליזה, אנו מוצאים, בעקבות פרויד[1], עדות לא-מודעת. עדות הנמסרת יותר מתוך מה שלא נאמר מאשר מתוך מה שנאמר. אין צורך להכיר ב'אמת' על מנת להעיד עליה באופן אפקטיבי. הדיבור, ככזה, הוא עדותי בלי להתכוון, והסובייקט המדבר תמיד מעיד על אמת שבו-בזמן ממשיכה לחמוק ממנו. הסובייקט חומק בסופו של דבר, כמו הקרוב הכי-אינטימי המתרחק בחלום

ברצוני לשתף אתכם בקטעים ממסע. מסע העובר במספר שבילים מצטלבים. אפתח בדברים שאמר קלוד לנצמן בראיון שנערך עמו לקראת צאת סרטו שואה:

קשה מאד לעמוד מול השואה, זה כמו שמש שחורה. אתה תמיד צריך להיאבק נגד עצמך על מנת להמשיך. זה מה שקרה בזמן תהליך עשיית הסרט. הייתי צריך להאבק נגד הנטייה שלי, שאינה ניתנת להדחקה, לשכוח את מה שעשיתי.[2]

עבודתי על השואה היא מחקר פסיכואנליטי כמו גם מסע אישי. המאבק שלנצמן דיבר עליו הוא גם מאבקי שלי. לשם כך נעזרתי פעמים רבות בקבוצת לימוד קטנה כמסגרת התייחסות סמלית - על מנת שהצלילה הבלתי נסבלת הזו בממשי תהיה אפשרית ועדיין תשמור את נפשי מטביעה. טביעה בכוח העצום של הקסמות ומשיכה שיש בתוך השמש השחורה הזו או לב המאפלייה, או בלב האלים האפלים, כפי שמכנה אותם ז'אק לאקאן, בשיעור המסיים את הסמינר ה-XI, על ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה.[3]

עבורי זו עבודה פסיכואנליטית פר-אקסלנס, הן בדרך החשיבה והן באופי המפגש עם הממשי הטראומטי, בדרך שבה עבודה זו נוגעת בלב הממשי, אותו מקום בלתי אפשרי ובלתי נסבל - מקום אקסטימי - פנימי וחיצוני בו-זמנית.

על מנת להדגים את דברי, הייתי רוצה לשתף אתכם באחת התוצאות האישיות שהיו לעבודה זו עבורי, תוצאה שאני רואה בה מעין טקס מעבר, או במילים אחרות, עדות. כאשר התחלתי את האנליזה הלאקאניאנית שלי עם אנליטיקאית לא יהודיה בפריז, רציתי להסביר לה את הרקע הסימבולי שלתוכו גדלתי, ולכן אמרתי לה, די בגאווה, ש"אני דור שני סברה", מכיוון שגם אבי נולד בישראל. במדינת המהגרים של פעם, זה נחשב סמל סטטוס. תמיד הייתי בטוחה שהקשר שלי לשואה עקיף בלבד, ונובע מהיותי יהודייה. לאחר שנה בערך, כשהתחלתי לעבוד על הנושא בקבוצה, התחלתי בפעם הראשונה בחיי לשאול שאלות על משפחתי - לא משפחתי הקרובה, אלא משפחותיהם של הורי, ושל סבי וסבתי. שברתי את השתיקה. דיברתי, ובעיקר הקשבתי לכמה מבני משפחתי שסיפרו לי על חוויותיהם שם. שמעתי לראשונה בחיי מבן דוד של אמי את הסיפור של בני משפחתי בשואה, סיפור שאפילו אמי לא הכירה. הבנתי, לראשונה בחיי - לאחר שלקחתי חלק בכל ימי הזיכרון וראיתי את הסרט שואה, כמו גם סרטים אחרים - את העובדה שמעולם לא הודיתי בה בפני עצמי, והיא, שיש לי קשר אישי לשואה. אחרי כל כך הרבה שנים של תרפיה ואנליזה (עד שהפסקתי לספור) זה היה עבורי גילוי, גילוי מצמרר. סיפרתי זאת בחיל ורעדה לאנליטיקאית שלי. "אבל", היא ענתה לי מופתעת, "אמרת זאת בפגישה הראשונה. אמרת שאת דור שני!" ניסוח זה מתייחס להופעת הלא-מודע, זה ש"ידעתי" אותו תמיד, אך מעולם לא חשבתי על כך.

עכשיו אני עובדת, שוברת את השתיקה הפנימית שלי ככל שאני צוללת פנימה. יש לנושא זה כוח משיכה מוזר - יותר ויותר אני מבינה את הקושי ואת ההכרח בדבר. המסע, שבחלקו אשתף אתכם כעת, מתייחס לבעייתיות במסירת עדות, לסוגים השונים של העדות ולשאלה על מקומה של "האמת" של הסובייקט. אנסה להפנות מבט לבעיה זו, באמצעות הפסיכואנליזה והאמנות, במיוחד ביחס לספרם המרתק של דורי לואב ושושנה פלמן: עדות, ולספרו האחרון של פרימו לוי: השוקעים והניצולים, כמו גם לחידת התאבדותו לאחר פרסום הספר[4].

המאה ה20-, שזה עתה חשפה בפנינו את קיצה, אופיינה כזו שהעלתה את תרבות מסירת העדות לדרגה עליונה ביותר. מוכרת לכם בודאי התייחסותו של אלי ויזל לכך, כשהוא מונה שני אירועים מרכזיים האחראיים למעמד רב חשיבות זה של העדות: השואה והמצאת הפסיכואנליזה. והרי דווקא את העדות על השואה ניסו הנאצים לחסל מעבר לחיסול הפיזי של היהודים, ועל כך אומר שמעון ויזנטל, כפי שמצטטו פרימו לוי[5]:

רבים מן השורדים זוכרים שחיילי ה-SS השתעשעו בהטחת אזהרות ציניות באזני האסירים:

"יהיה סופה של מלחמה זו כפי שיהיה, אנחנו המנצחים במלחמה נגדכם; איש מכם לא יישאר כדי להעיד; אפילו יינצל מישהו, העולם לא יאמין לו. אפשר שיחשדו, יתווכחו, ההיסטוריונים יחקרו, אבל לא יהיו ודאויות, כי נשמיד את ההוכחות יחד אתכם. והיה אם תישאר הוכחה כלשהי ומישהו מכם ישרוד, יאמרו הבריות שהאירועים שאתם מספרים עליהם מפלצתיים יתר על המידה מכדי שאפשר יהיה להאמין להם: יאמרו, שאלו הן גוזמאות של תעמולת בעלות-הברית, ויאמינו למי שמכחישים הכול: לנו ולא לכם, אנו נכתיב את סיפור המחנות".

אותה מחשבה בדיוק: "גם אם נספר, לא יאמינו לנו" עלתה בחלומות הלילה של האסירים הנואשים. בגרסה האופיינית ביותר (והקיצונית באכזריותה), פונה בן השיח והולך לדרכו בדממה. בקורבנות ובנוגשים כאחד קיננה מודעות ברורה בתכלית על נפשעות המעשים שנעשים במחנות, ומכאן, על אי-האפשרות שיסתברו כאמיתיים.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

מרים אניסימוב, פרימו לוי, טרגדיה של אופטימיסט: ביוגרפיה, מצרפתית: אביבה ברק, זמורה ביתן

זיגמונד פרויד, פשר החלומות, כרך שני, תל אביב: יבנה

S. Felman and D. Laub, Testimony: Crises of Witnessing in Literature, Psychoanalysis and History, New York: Routledge,  p. 252.

J. Lacan, The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis , Seminar XI, London: Penguin, 1994, p. 275.