עבודה אקדמית? חפשו עכשיו במאגר הענק, האיכותי והעדכני ביותר:


עבודה אקדמית גולדה מאיר- דימוי מגדרי ועיתונאי, סקירת עיתונות ניתוח איכותני, ראש הממשלה גולדה, מלחמת יום כיפור


‏290.00 ₪

 39 עמודים.

עבודה אקדמית גולדה מאיר- דימוי מגדרי ועיתונאי, סקירת עיתונות ניתוח איכותני, ראש הממשלה גולדה, מלחמת יום כיפור

תוכן עניינים

ראש פרק / עמוד מס'

מבוא. 3

שאלת המחקר. 3

ייצוג הנשים בתקשורת הישראלית. 3

הבדלים בין המינים ( ג'נדר ) 4

סקירת ספרות. 5

גולדה מאיר – מנהיגה אישה בולטת. 5

המצב בארץ בזמנה של גולדה. 12

מאפייניה הבולטים של גולדה כמנהיגה וכיצד תרמו לה בחייה הפוליטיים:. 17

תפקידה של גולדה כשרת העבודה. 25

מטאפורה אחת שווה אלף מילים.. 28

"המטבח של גולדה" ו"סל הקניות של גולדה". 28

הישגיה של גולדה:. 30

מלחמת יום כיפור:. 31

נאומה של גולדה:. 32

מסקנות. 33

ביבליוגרפיה. 37

נספחים.. 39

 

גולדה מאיר- דימוי מגדרי ועיתונאי, סקירת עיתונות ניתוח איכותני

גולדה הייתה מאופיינת בעיקשות יתר בכל הקשור למו"מ עם מדינות ערב, היא לא האמינה כי ניתן לעבור במהלך אחד ממלחמה לשלום. מעל לכל חסר לה האמון הבסיסי שמנהיגי ערב אכן רוצים, מסוגלים ויודעים כיצד לסיים את הסכסוך הארוך והעקוב מדם. ב-1971 דחתה ממשלת ישראל ברשותה של גולדה מאיר את הצעתו של שליח האו"ם, גונאר יארינג, לשלום עם מצרים. גולדה היתה מראשי המתנגדים להצעה. בדיעבד הסתבר שבהתנגדות זו החמיצה ישראל הזדמנות לחתימה על הסכם שלום עם מצרים שנחתם באותם תנאים ב-1977 ויכל אולי למנוע את מלחמת יום הכיפורים.

עוצמתה של גולדה במערכת הפוליטית יצרה אשליה שגולדה היא מנהיגה כל יכולה, שתדע כיצד לנהוג בכל מצב. כלפי חוץ היא נראתה כראש ממשלה במלוא כושרה ואונה, סמל העוצמה והסמכותיות של מדינת ישראל. התפיסה הביטחונית של ממשלת ישראל ב-1971, שסבלה מביטחון מופרז בהנהגתה של גולדה, הייתה הסיבה העיקרית לשלילת הערכות האזהרה בדבר מתקפה מצרית שהובילו בסופו של דבר למלחמה בלתי מתוכננת – מלחמת יום הכיפורים.

גולדה קיבלה החלטות במלחמת יום הכיפורים בשיטה החובבנית והאינטואטיבית. כיוון שחשיבה אסטרטגית לטווח ארוך לא היתה מסגולותיה של גולדה, היא לא הסכימה להקים מועצה לביטחון לאומי גם במהלך המלחמה והקבינט המצומצם פעל ללא עבודת מטה מסודרת. כמעט כל ימי חייה היתה גולדה טקטיקאית מעולה אבל אסטרטגית גרועה. חשוב להוסיף ולומר כי גם במלחמת יום הכיפורים למרות הביקורות הרבות שהופנו על דרך קבלת ההחלטות של גולדה התברר בדיעבד כי רוב ההחלטות שקיבלה היו נכונות.

כראש ממשלה היתה גולדה זהירה, שמרנית ולא פתוחה לרעיונות חדשים או לניסיונות נועזים במדינות החוץ ובנושאי הפנים כאחד. גולדה הפכה למשמרת מורשת של ערכי העבר שלא תאמו לצרכים של מדינה מודרנית מתקדמת. הדבר בא לידי ביטוי בזהירות שנקטה על מנת לא להגיע לעימות עם רפ"י ואחדות העבודה, ובשאיפתה להשיג את אמונם של השרים במפלגתה בכל מחיר. פירוש הדבר היה, כי בנושאים המרכזיים שעמדו בפני מדינת ישראל, היא לא עשתה כל מאמץ לנוע בכיוונים חדשים או לדון בדרכים חדשות לפתרון בעיות. שמרנות זו עצרה וקיבעה לא פעם את מדינת ישראל בדרכה להשגת השלום המיוחל ובמציאת הדרכים לפתרון בעיות פנימיות שהטרידו אותה באותם הימים[5].

 

מחיר מלחמת יום הכיפורים בישראל היה כבד ביותר : 2,656 הרוגים, 7,251 פצועים 301 שבויים, עשרות נעדרים (בהמשך נעשו פעולות נרחבות לאיתורם ואלה נמשכות עד היום), אבדות כבדות במטוסים וטנקים, כמו כן מחיר כלכלי כבד ביותר. (קיפאון במשק הישראלי ואינפלציה).

נפגעה תחושת הביטחון והאמונה המלאה בתפיסה הביטחונית. אלו היו מעתה נתונים לביקורת ציבורית יסודית יותר. כמו כן התערער האמון בשורה של אישי ציבור בצבא ובדרג הפוליטי (בראשם של שר הביטחון משה דיין).

הוקמה ועדת חקירה ממלכתית- ועדת "אגרנט"- אשר חקרה את מחדלי המלחמה ומסקנותיה הופנו כנגד הדרג הצבאי : הרמטכ"ל רא"ל דוד אלעזר נאלץ להתפטר, ושורה של קצינים בכירים באגף המודיעין ובפיקוד דרום הודחו.

בציבור הופיעו תנועות מחאה אשר אנשיהן היו קצינים וחיילים שחזרו מן המלחמה. הידוע בין יוזמי תנועות המחאה היה סרן מוטי אשכנזי אשר במלחמה מלא תפקיד שלמפקד מעוז "בודפשט" בצפון התעלה, המעוז היחיד שלא נפל בידי המצרים. תנועות המחאה קיימו הפגנות וקראו להתפטרות הממשלה ואישי מפתח בה.

ב-1973 נבחרה גולדה מאיר לכהונה נוספת, אולם באפריל 1974 התפטרה בעקבות הביקורת הציבורית שנמתחה עליה לאחר פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט, ששחרר אותה מאחריות ישירה לפרוץ המלחמה. חודשיים אחר כך התפטרה גם מחברותה בכנסת. הדיון הציבורי על מידת אחריותה של מאיר למחדל מלחמת יום הכיפורים עדיין מתנהל, ויש רבים הטוענים כי ועדת אגרנט הוקמה באופן שיביא לטיהור הדרג המדיני מן האחריות למחדל.

התחושה הכללית בציבור היתה שצה"ל כשל במלחמה, ובכל מקרה לא עמד בציפיות שתלו בו. רבים ראו בתוצאות המלחמה תבוסה. ברקע נעשתה השוואה בלתי נמנעת בינה לבין מלחמת ששת הימים, המלחמה המוצלחת בתולדות מלחמות ישראל, שהייתה רק שש שנים קודם לכן. באותה מלחמה הדהים צה"ל את העולם כשהצליח להביס את צבאות מצרים, סוריה וירדן בתוך ימים ספורים. עתה היתה התמונה שונה לחלוטין, קודרת ומעיקה. רבים תהו כיצד ייתכן שבתוך פרק זמן כה קצר תִפקד צה"ל בצורה כה שונה. את האכזבה הגדולה ביותר הנחילה קהילת המודיעין של ישראל, שעד כה קנתה לה מוניטין בכל העולם. היא יצרה סביבה 'הנחת עבודה' ששום דבר מן המתרחש בעולם הערבי אינו נסתר מנגד עיניה. והנה מתברר כי היא יצרה מצג שווא. בשעה שצבאות מצרים וסוריה נערכו למערכה נגד ישראל, אותה קהילת מודיעין, על כל זרועותיה, כשלה במתן התראה מוקדמת למקבלי החלטות. מטבע הדברים הזמין הכישלון האשמות והאשמות-נגד בין גופי המודיעין. האחד הטיל את האשמה על משנהו. הציבור אינו יכול לרדת לשורש האמת. אין לו הכלים לכך, אין הוא יכול להגדיר במדויק על מי בדיוק רובצת האשמה למחדלים הנוראים שנחשפו במהלך המלחמה. לכן הוא מצפה שגוף מקצועי וחסר פניות יבצע בעבורו את התחקיר בסוגיה זו. ברקע תחושת הכישלון עמדו גם הבחירות לכנסת, שהיו אמורות להיות באותה עת, אך בסופו של דבר נדחו מחמת המלחמה.

מפלגת השלטון בראשות גולדה מאיר ניהלה מערכת המסר לאזרחים הבוחרים היה ברור: בחירות בסִיסמה: 'מעולם לא היה מצבנו טוב יותר'. אם תתמידו לבחור בהנהגה הקיימת יימשך הסטטוס-קוו הנוח לכולם. אם תעלה הנהגה אחרת, עלול הסטטוס-קוו להשתנות לרעה. ואכן על פני השטח היתה המציאות נוחה מאוד למדינת ישראל. הנהגת המדינה עשתה מאמצים מרוכזים להזים את הביקורת נגדה. בין השאר היא הבהירה כי זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים )ב–19 ביוני 1967( קיבלה ממשלת ישראל הכרעה אסטרטגית מרחיקת לכת: היא הביעה נכונות לסגת מסיני עד לגבול ה–4 ביוני 1967 בתמורה להסדר שלום עם מצרים. אולם מצרים לא היתה מוכנה להיענות להצעה נדיבה זו. הגם שעובדתית טענה זו היתה נכונה, היא לא הצליחה לשנות את הדימוי הקשוח והלא- מתפשר שדבק בראש הממשלה מאיר (שלום).

מקובל לשבח את מאיר על תפקודה בימי המלחמה, אך לבד מזה, הזיכרון הישראלי נטה עד כה להעריך את תקופת כהונתה ככישלון. מירון מדזיני, הביוגרף שלה, מאמין שיש להעריכה מחדש על יסוד חומר שנפתח למחקר ב-19 השנים שיצאו מאז פירסם לראשונה את הביוגרפיה שלה. כבר אז טען שבשנים שקדמו למלחמת יום כיפור[7], לא החמיצה מאיר את השלום ולטענתו המסמכים החדשים מחזקים הערכה זו. "התברר כי לא היו סיכויים ממשיים להסדר ישראלי-מצרי מלא, אלא בתמורה לנסיגה ישראלית מלאה לגבולות ה-4 ביוני 1967 ופתרון הבעיה הפלשתינית", מדזיני כותב, וגם: "היתה זו גולדה מאיר שהניחה את התשתית שאפשרה התקדמות בתהליך השלום עם מצרים, שהגיע לשיאו בחתימת חוזה השלום בין ישראל ומצרים ב-1979".

למעשה, מאיר לא האמינה בשלום. היא פחדה מהערבים, ופחדים אלה היו קשורים אצלה בזיכרונות הפוגרומים והשואה. היא שללה לחלוטין את האפשרות שחלק מן התביעות הערביות עשויות להיות צודקות. הסכמי השלום עם מצרים, ירדן והפלשתינאים הציגו את הפסימיות צרת האופקים שלה באור נלעג, אך בשנים האחרונות זה השתנה: יותר ויותר ישראלים מדברים עכשיו כמוה ורובם אינם מאמינים בשלום. במבט לאחור, ובייחוד לנוכח המלחמה הנוכחית בעזה, נראה על כן, שמאיר הקדימה את זמנה.

 

ביבליוגרפיה חלקית (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)  

יוסי גולדשטיין, גולדה - ביוגרפיה, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

אניטה שפירא, ‏גולדה: נשיות ופמיניזם, ישראל חוברת 3

אברהם, ד.,  מדינת הרווחה בעידן של תמורות, מאגנס, ירושלים.

גל, ג'. האומנם נטל מרצון?: סיפורה של ההתמודדות עם האבטלה , הוצאת הספרים של אוניברסיטת בו-גוריון, באר-שבע.

 

Bass, B.M. Transformational leadership. Mahwah, NJ: Lawaernce Erlbum

Conger, J. A., and R. N. Kanungo (Eds), Charismatic Leadership in Organizations. Thousand Oaks, CA: Sage Publications,


העבודה האקדמית בקובץ וורד פתוח, ניתן לעריכה והכנסת פרטיך. גופן דיויד 12, רווח 1.5. שתי שניות לאחר הרכישה, קובץ העבודה האקדמית ייפתח לך באתר מיידית אוטומטית + יישלח קובץ גיבוי וקבלה למייל שהזנת

בזמן הקניה, תועברו לאתר מאובטח ורק שם תתבצע הקניה


‏290.00 ₪

תוספות

בעלי חשבון פייפאל
כל כרטיס אשראי כולל דיירקט, ויזה נטען (לא דיינרס)