‏290.00 ₪

תוכן עניינים

מבוא: האקציה הגדולה של יהודי גטו וארשה. 3

שאלת המחקר. 6

חיי היום יום של היהודים בגטו הקטן 7

הארגון מחדש של הארגון היהודי הלוחם.. 16

הקמת הארגון הצבאי היהודי 24

הכנות לקראת מאבק. 28

סיכום ומסקנות. 31

ביבליוגרפיה. 33

 ב-21 ביולי 1942, ערב תשעה באב תש"ב 1942, הגיעה אל בניין היודנראט קבוצה מצומצמת של אנשי אס אס ואס דה, ו-11 מחברי הנהלת היודנראט ששהו אותה עת בבניין ועימם עשרות פקידים הועלו על רכבים והובלו אל בית כלא בוורשה. באותה העת עברה פלוגה של חיילים ברחובות הגטו, וביצעה ירי ללא הבחנה באנשי גטו.

למחרת, ביום תשעה באב, הקיפו כוחות צבא רבים את הגטו. הרמן האפלה, קצין במטה להגליית יהודים, נכנס אל משרד יושב ראש היודנראט והורה לכנס את 13 חברי היודנראט שנותרו. הוא הודיע להם כי שלטונות הצבא עומדים לפנות את הגטו אל המזרח. מפינוי זה יהיו פטורים עובדי ה"שופים", המפעלים הגרמניים שבשטח הגטו וקרבתו, וכן פקידים ועובדי היודנראט, אנשי המשטרה היהודית, עובדי סעד, חולים במצב קשה ובני משפחה מדרגה ראשונה. המכסה שעל היודנראט לספק עמדה על 6,000 איש ליום, אשר יפונו אל ה"אומשלגפלץ" (גרמנית: כיכר השילוח) - רחבה שבין בנייני בית החולים ברחוב סטאבקי (Stawki). כל מפונה ייקח מטען של עד 15 ק"ג ומזון לשלושה ימים.

ביומיים הראשונים התנהל הפינוי כפי שדרשו הנאצים. ב-23 ביולי נדרש היודנראט להגדיל את הכמות ל-7,000 איש ביום, ויומיים אחר-כך ל-10,000 איש ביום. יו"ר היודנראט אדם צ'רניאקוב ידע כי כל היהודים הללו מועדים להשמדה. בהבינו כי כל הבטחות הנאצים שניתנו לו בעבר הן חסרות שחר, נטל את חייו.

לאחר התאבדותו החליטו הנאצים לתת "תמריץ" לאנשי המשטרה היהודית, והעניקו להם תעודות שחרור מהפינוי גם לקרובי משפחה מדרגה שנייה; ואכן, אנשי משטרת הסדר היהודית פעלו בשיטתיות ולהיטות למשימה.

ביום19 באוג' חלה הקפאה בגירושים, אשר התחדשו לאחר מכן ב3 בספט'. הנאצים הטילו סגר על שטחי המפעלים, ה"שופים", ודרשו לספק את מכסת היהודים בלי קשר למידת חיוניותו של העובד למפעל; היה זה מהלך בלתי צפוי לחלוטין עד לאותו יום נחשבה תעודת העובד כמסמך של "ביטוח חיים" בשל החיוניות לכאורה של העובד לאינטרס הנאצי. למחרת, במוצאי שבת, פקדו הנאצים על פוליציית הסדר היהודית לגדר מתחם של רחובות בגטו ולהכניס לתוכו את כל יושבי הגטו, כאשר עימם מזון ליומיים. ההוראה בוצעה ביום המחרת והמוני היהודים הוזרמו למקום שזכה לכינוי "קוטיול" (הדוּד). במשך שבוע הוחזקו האנשים ב"דוד" הצפוף ועברו רישום מדוקדק על ידי אנשי אס אס. בכל יום פונו ממנו אנשים אל ה"אומשלגפלץ". בסך הכל פונו ממנו 50 אלף איש; 2,648 נורו בשל "הפרת הסדר" ו60 התאבדו

אומר בנימה אישית, כי במרד גטו ורשה "מנפנפים" פוליטרוקים ופדגוגים לרוב. לדעתי הצנועה, שחקו עד זרא את האידיאה שהיהודים, כביכול, לא הלכו כצאן לטבח. אנשי מיינסטרים אלו רואים במרד גטו ורשה וגבורת אנילביץ' כסמל לכך שהעם היהודי לא הושיט צווארו לצורר הנאצי. כמובן שיש צדק בדברים אך קשה למצוא דוגמאות רבות, יחסית למידת ההשמדה, של מרידות בגטאות. אינני באה לשפוט את היהודים שם (כפי שטרונק חוזר ומזכיר) ולדעתי המונח כצאן לטבח אינו מתאים כאן. לדעתי, כל קבוצה אתנית או קבוצת מיעוט זרה במדינה, אשר תורעב, תושפל עד אפר, תרוכז במחנות עבודה – לא יצאו מקבוצה זו מורדים רבים מדי. מרד מצריך תעוזה הצומחת על רקע פוליטי ותסיסה ולא על רקע של חורבן מוחלט ואבדון. לעומת זאת, בסיטואציה כזו צפויה מבחינה היסטורית וסוציולוגית תופעה של "משתפי פעולה" דוגמת היודנראט.

כמובן שקצרה היריעה מלפרוס התמונה השלימה. מלאכות מעמיקות עתידיות בנושא זה, תאלצנה לעגן את מחקרן בסוציולוגיה (פרשנית) ובפסיכולוגיה קוגניטיבית, בנוסף כמובן למחקר ההיסטורי.

מארק אדלמן, מאחרוני הלוחמים ששרדו את מרד גטו ורשה וסגנו של מפקד המרד מרדכי אנילביץ', מת בביתו בוורשה ב 2011. הוא היה חבר בארגון הפועלים היהודי הבונד.
הארגון התנגד לציונות וראה הכרח היסטורי בקיום יהודי במדינות המוצא. כתוצאה מכך, שררה יריבות אידיאולוגית והיסטורית בין אדלמן לבין פעילי המרד וניצוליו, שעלו לארץ ישראל לאחר מלחמת העולם השנייה. ואולם בשנים האחרונות ריכך אדלמן מעט את התנגדותו ונפגש עם חבריו הישראלים למרד. אדלמן העלה על הכתב את זיכרונותיו, שהתפרסמו מיד עם תוך המלחמה בפולנית, ובתוך זמן קצר - בחמש שפות נוספות. רק כעבור 56 שנים תורגם הטקסט לעברית. גם הטקסטים של חוקרים אחרים שלא הלכו לפי הקו המיינסטרימי של יד ושם לא תורגמו שנים רבות לעברית. כשם שהשואה היא תופעה סוב-ראלית כך המחלוקות וריבי חוקרי השואה נמשכים לאין חקר.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)  

ישראל גוטמן, יהודי וארשה 1943 - 1939, גטו מחתרת מרד

ישראל גוטמן, גיטו, מחתרת, מרד יהודי וארשה 1943.-1939 (הוצ' יד ושם, ירושלים).

איתמר לוין, שלומית לן. הקרב האחרון: מרד גטו ורשה : הסיפור האמיתי. ידיעות אחרונות