‏290.00 ₪

שאלת המחקר

מהו הקשר בין החשיפה לרשתות החברתיות ולאמצעי התקשורת ובין התפתחות של הפרעות אכילה ודימוי גוף?

 תוכן עניינים

מבוא: בעיות הפרעות אכילה ודימוי גוף.

הפרעות אכילה

אנורקסיה

תפיסת הגוף, דימוי גוף, דימוי עצמי

כיצד נשים תופסות את עצמן

מהם הסימנים לבעיה בדימוי העצמי או הגופני

הגוף הרזה - הגוף השמן

הגוף הרענן - הגוף הבלה

המדיה: תקשורת המונים

אמצעי התקשורת השונים

עתונות

עיתונות אלקטרונית

עיתון קיר

עתיד העיתונות

הטלוויזיה

רדיו

האינטרנט כאמצעי תקשורת המונים

סיכום

"שתישאר צעיר לנצח": זיקנה והזדקנות

השיער המעובד והשיער האבוד

ביבליוגרפיה

דימוי גוף הוא התמונה שאנו יוצרים במוחנו לגבי גופנו, כלומר, האופן בו אנו תופשים את גופנו. דימוי הגוף שלנו מתחיל גם הוא להיבנות עם הולדתנו, דרך מגע גופנו בסביבה ודרך התייחסות המבוגרים המשמעותיים בחיינו אלינו. מגיל צעיר הילד לומד לשים לב לתווים מסוימים של הגוף ולחשיבות שאחרים מייחסים להם, ובאופן זה מתעצבת אצלו התפיסה של הגוף ה"אידיאלי" והסטריאוטיפים לגביו.

למרבה הצער, נראה כי העיסוק במראה החיצוני, ובעיקר במשקל, איננו נחלתם הבלעדית של המבוגרים. בשנים האחרונות הולכת ומעמיקה התופעה של עיסוק בגוף, הפרעות אכילה ובעיות משקל כבר מן הגיל הרך. החברה המודרנית מעבירה מסרים מבלבלים וקשים היוצרים ציפייה להיות רזים ויפים. כבר מילדות נראה כי מרבית הילדים חשים שלא בנוח עם גופם והדבר משפיע על הערכתם העצמית ופוגע בדימויים העצמי. נראה שלהורים ולמחנכים תפקיד מפתח בהתפתחותם של תהליכים אלו. (אטקוף, נ.)

אנו מגדלים ילדים בעידן המקדש את המראה החיצוני ומציב סטנדרטים בלתי סבירים ובלתי ריאליים באשר למימדי הגוף הרצויים. הסטנדרטים האלו הולכים ומחמירים בהתמדה. אם לא די בכך, החשיפה לאינטרנט גדלה בצורה משמעותית ומספר ערוצי הטלוויזיה מגיע למאות. (Harrison, K.) מסיבות אלו יש חשיבות גדולה עוד יותר למודעות שלנו למסרים הישירים או העקיפים אליהם אנו חושפים את ילדנו, כמו גם לפרשנות הניתנת על-ידינו למסרים חיצוניים. על ההורים והמחנכים בגיל הרך להיות רגישים לתופעה זו. חינוך להרגלי אכילה נכונים, בד בבד עם העברת מסר חברתי כי המראה החיצוני אינו העיקר, עשויים להשפיע על דימוי הגוף של הילדים בגיל הגן. כמבוגרים, עלינו להיות קשובים לשיח שמנהלים הילדים בנושאים אלו, ולזהות את אלה שנמצאים בסיכון לפתח דימוי גוף שלילי. חשוב לנסות לחזק את ביטחונם העצמי ולעזור להם ללמוד לאהוב את גופם ואת עצמם, על ידי שימוש בחיזוקים חיוביים, המכוונים למראה, ליכולות הגופניות כמו גם ליכולות ולכוחות האינדיבידואליים של הפרט. יתרה מזאת, פעמים רבות ניתן לראות כי הורים, ובייחוד אמהות בעלות דימוי גוף שלילי, נוטות לייחס לילדיהן (בד"כ לבנות) דימויים שליליים כבר בגיל הינקות ("היא תינוקת שמנה" / "היא אוכלת יותר מידי").

לנשים רבות בימינו ישנו דימוי גוף שלילי ביחס אל עצמן, לא בהכרח מכיוון שהן נראות "רע", או כי הן בעלות משקל עודף, אלא בעיקר מפאת האידיאלים שהסביבה והתקשורת יצרו, "כך האישה צריכה להיראות". (Wykes, M. & Gunter, B., 2013) נערות ונשים מושפעות במידה רבה מן הדוגמניות והשחקניות החטובות וה"מושלמות" שהתקשורת מרבה להראות וכן לשבח, דבר הגורם לשלל תופעות שליליות החל מהרגשה רעה כלפי העצמי, וכלה במחלות נפשיות כגון אנורקסיה. (בארת, ר.)

במחקרם של Lawrence& Greeg נמצא כי בקרב נערות מתבגרות קיים קשר בין תפיסה עצמית שלילית לדימוי גוף שלילי. מתבגרות רבות חשופות ללחץ חברתי המדגיש את הרזון כמודל גופני מועדף. הלחץ מגיע מאמצעי התקשורת ומתבטא בתוכניות טלוויזיה, פרסומות של חברות וקוסמטיקה ומגזינים.

החברה שלנו מייחסת חשיבות יתרה להופעה החיצונית של בני האדם ובעיקר של נשים. התקשורת עמוסה בהתייחסות לממדי הגוף ולמראה בכללי: על המרקע אנו רואים את הנשים היפות ביותר, כנשים מאושרות ומצליחות. (Wykes, M. & Gunter, B., ) בעיתונות אנו חוזים בפרסומות בהן הרזות והיפות הינן בעלות בתים, מכוניות ובעלים יפים. החנויות מלאות בבובות ראווה דקיקות בעלות פרופורציות אידיאליות.

במאות הקודם לזו, אידיאל היופי היה שונה לחלוטין. בזמנו, עודף משקל היה נחשב ליפה ומכובד. ניתן לראות זאת בתמונות מתקופת הרנסאנס, בהן מוצגות נשים מלאות אשר נחשבו לנשיות ונחשקות. כיום המציאות שונה בעליל, וזו דורשת מנשים להיות דקיקות וגבוהות, בעלות עור חסר פגמים ופרופורציות אידיאליות.

השפעת התקשורת על דימוי הגוף הנשי בעיני מתבגרות ונשים

"את נראית טוב, רזית? " - דימויי גוף ומשקל

הזיהוי בין רזה, יפה וטוב מאפיין את התרבות המערבית בת זמננו. גוף רזה נתפס כמייצג הצלחה, נעורים, אושר ופופולאריות חברתית. גוף שמן משמעו עצלות, חוסר רצון ומשמעת עצמית ובריאות לקויה. הגוף האידיאלי לנשים הוא גוף רזה, בעוד לגברים הוא גוף רזה ושרירי. מחקרים רבים מתארים את הנטייה הרווחת לקַשר מראה פיזי המוגדר כנאה עם אישיות ותכונות חיוביות. נחקרים ובעיקר נחקרות רבות, מיַחסים תכונות אישיות ראויות והצלחה בחיים לאלה שהם תופסים כנאים יותר. התפיסה הרווחת משפיעה רבות על תפיסתן של נשים בנוגע לגופן, שכן, אם אינן מתאימות לתבנית האידיאל משמע הן פגומות. (Eagley, Ashmore, Makhijani & Longo; Dion, Berscheid & Walster)

התרבות המערבית סימנה את בעלי המשקל הגבוה, שהוגדרו כשמנים, כבלתי מושכים וקישרה את משקלם עם מגוון תכונות שליליות (גולדין; Bell & Vallentine, ; Brumberg, Grogan; Shilling).

מצאנו שיעור נמוך מאוד של ייצוג לבעלי מבנה גוף שמן. במכלול הסוגות אותרו כעשירית מן הדמויות שהוגדרו כדמויות שמנות או שמנות מאוד. דמויות אלו נחלקו לשני-שלישים גברים ושליש נשים. ממצא זה תואם את הספרות הפמיניסטית, הקובלת על הקריטריונים התרבותיים המחמירים במיוחד של 'תרבות הרזון' המופעלים בעיקר על נערות ונשים. מכאן שעל השמנים ככלל ונשים שמנות בפרט מופעלת הפרקטיקה התקשורתית המוגדרת בסוגת תוכניות האירוח ישנן מספר מארחות שאינן מתהדרות בגזרה דקה. (Wykes, M. & Gunter, B) הבולטות שבהן הן ריקי לייק ואופרה וינפרי האמריקניות. בטלביזיה הישראלית דרך כוכבה של אודטה שוורץ, המאתגרת את מערכת הדימויים המקובלת בהציגה גוף עגלגל. יתרה מכך, גופה חשוף לראווה בחולצות בעלתו מחשופים עמוקים. היא אינה מסתירה את גופה כמצופה מאישה בת חמישים פלוס, אלא מבליטה אותו בבגדים ובתכשיטים צבעוניים. היא מפגינה תאוות קולינאריות בהצהרות ובנגיעות באוכל, תכופות בלווית רמיזות מיניות ישירות. ניתן אולי לראות כאן ניצנים של תהליכים חתרניים כנגד ייצוגיו של הגוף הנשי הרזה. (בארת, ר.)

שוורץ יכולה להוות דוגמא לאפשרות המסתמנת עבור נשים לחתור מתחת למבנים התרבותיים הרווחים, משום שבגופה היא קוראת תיגר על ההנחיה הקושרת את ההתקדמות בגיל עם הפגנת בושה בגוף. וכל זאת כהתרסה לאידיאל של גוף, המְמַשְמֵעַ דוגמניות רזות כאידיאל הגוף הנשי. לוין מסביר את הצלחת התוכנית בהציגה דימוי גוף נשי ה'יוצא משליטה'. הדיון מתבסס על הגישה ההיסטורית-תרבותית שהציגה את הנשים בתרבות המערבית כמי שניחנו בתכונות לא רציונאליות וכמתקשות לשלוט בתאוות המיניות והקולינאריות שלהן. מכאן אף נובעת הלגיטימציה החברתית להפעלת פיקוח חברתי מחמיר יותר על התנהגותן והופעתן של נשים ונערות, כאשר המבט הגברי, השולט והסורק את גוף האישה, מהווה כלי פיקוח מרכזי (Berger). נשים נדרשות להפגין שליטה גופנית ואיפוק יצרי, הממושמעים בדורות האחרונים כשמירה על משקל נמוך והצגה פומבית של מימדי גוף רזה

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)  

פולק דן, פורנוגרפיה: חיים בסרט. הוצאת רסלינג (2023)

דניאל רוזן, המדיום הוא המסר: התקשורת בישראל, הוצאת כרמל, (2022)

קרניאל יובל, לביא-דינור עמית, משבר אמון בתקשורת. הוצאת רסלינג (2022)