‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד בא לידי ביטוי נתן אלתרמן וענייני המדינה ?

תוכן עניינים

מבוא

אלתרמן ופוליטיקה, בן-גוריון

הטור "בן-גוריון במצור"

הטורים שכתב אלתרמן על בן-גוריון

בן גוריון כמנהיג עם קסם אישי שהיל על אלתרמן

היחסים של אלתרמן עם משה שרת - עליות ומורדות

אלתרמן על אשכול

אלתרמן ובחירות פוליטיות

אלתרמן על מנחם בגין

סיכום ביניים

הטור השביעי של אלתרמן על הטבח

סיכום ומסקנה

מסקנה

ביבליוגרפיה

נתן אלתרמן היה יוצר רב-תחומי ומה שניתן לכנות "גיבור תרבות" במשך קרוב לארבעים שנה. הוא היה משורר, מחזאי, מתרגם, כתב ותרגם לילדים, פזמונאי, עיתונאי ופובליציסט. הייחוד בכתיבתו העיתונאית-פובליציסטית, שהיא באה לידי ביטוי באמצעות החרוז. במשך 33 שנים הוא פרסם למעלה מ-1,000 טורים אקטואליים, רובם מחורזים, והם הוגדרו על-ידי כ״שירי העת והעיתון".

את שירי "הטור השביעי" פרסם נתן אלתרמן מדי יום שישי במשך 24 שנים בעיתון "דבר", בין השנים 1943-1967. שם הטור ניתן לו בשל מיקומו בעיתון: הטור השמאלי בעמוד 2, השביעי במספר. בשנים אלה פרסם אלתרמן מאות טורים, כמעט 700. עוד בשנת 1934 כתב אלתרמן לעיתון "דבר" את הטור "סקיצות תל אביביות", ובסוף אותה שנה עבר למערכת "הארץ" למספר שנים, שם פרסם את מדור "רגעים", טורים אקטואליים ברובם, במשך 8 שנים.

"הטור השביעי" ברובו כולל את שיריו האקטואליים- מחורזים של אלתרמן על עניינים שעל סדר היום. הוא עסק במגוון תחומים והתייחס לאינספור סוגיות פוליטיות, חברתיות, תרבותיות ובינלאומיות. מרדכי נאור טוען שכתיבתו של אלתרמן נעשתה יותר "כבדה ופולמוסית" במהלך השנים, ככל שמעורבותו הפוליטית והציבורית הלכה והתפתחה[1] .

"הטור השביעי" נחשב למוסד תרבותי ולאומי עוד בשנות פרסומו. מדי שבוע חיכו המוני הקוראים לטורו של אלתרמן והיו סקרנים למוצא פיו. היו שניסו להתמודד מולו במכתבי תגובה למערכת, היו שניסו לחקותו בסגנונו. טוריו של אלתרמן השאירו רושם רב על הציבור ולא היה ספק שדמותו של אלתרמן היא כדמות אב שהשפיעה על היישוב היהודי כולו ועל הספרות העברית בפרט.

לא מעט דובר על היות אלתרמן כ"משורר חצר" לשלטונו של דוד בן גוריון, דעה זו נוכחת במאמרים רבים על אלתרמן . אך יש גם שרואים בו כמשורר עצמאי, המחזיק בדעות פוליטיות ואידאולוגיות השונות מאלו של בן גוריון. סוגיית ישראל וגרמניה היא דוגמא אחת לעצמאותו של אלתרמן, גם במחיר מחלוקת פומבית וקשה מול בן גוריון, כפי שיתואר בעבודה זו.

את טוריו האקטואליים כתב אלתרמן בשני עיתונים: "דבר" ו״הארץ". ראשיתם ב׳׳תוספת ערב" של "דבר" בקיץ 1934 (במשך כשלושה חודשים); התחנה באה הייתה ב׳׳הארץ", שם פרסם במשך יותר משמונה שנים כ-300 טורים מחורזים, במדור "רגעים" ובחתימה סתמית למדי: "אגב". בתחילת 1943 חזר ל"דבר" ומדורו המחורז, בחתימת נתן א., קיבל את השם "הטור השביעי". במהלך 24 השנים הבאות הופיע כ-700 טורים בעיתון זה. עד תחילת שנות ה-50 היו כולם מחורזים. לאחר מכן עלה חלקם של הטורים בפרוזה. בשנות ה-60 היו שירים מחורזים נדירים ביותר.

אלתרמן גם כתב מספר מצומצם של טורים אקטואליים לבמות אחרות, כגון ספר השנה של העיתונאים ו׳׳במעלה", דו-השבועון של הסתדרות הנוער העובד.

על כתיבתו האקטואלית של אלתרמן נכתבו מאמרים ומחקרים לרוב. אף כותב דברים אלה תרם את חלקו בנדון, בספר "הטור השמיני" - מסע היסטורי בעקבות הטורים האקטואליים של נתן אלתרמן. אני מבקש להוסיף פן נוסף להארת סוגה (זיאנר) זו של כתיבת המשורר, וכוונתי להקדשת מקצת מטוריו לפוליטיקאים.

יש להדגיש מראש, שאלתרמן מיעט בטוריו לכתוב על אישים. הייתה לו, ככל הנראה, רתיעה מכך. עובדה היא שמתוך למעלה מ-1,000 הטורים, הוקדשו לאישים ידועים רק כמה עשרות. בין האישים שאלתרמן הירבה לכתוב עליהם, באופן יחסי, היו דוד בן-גוריון, אברהם שלונסקי, יצחק שדה ודמות מפתיעה למדי: המשורר יעקב פיכמן: לא ביאליק, לא טשרניחובסקי, אלא דווקא פיכמן.

מערכת השיקולים של המשורר בבואו לכתוב על נושא בכלל ועל איש בפרט אינה נהירה לנו. קרוב לוודאי שהינחו אותו שיקולי אקטואליה ועניין, או אירוע הקשור לדמות, לרבות מועד פטירה או אזכרה. כאלה היו, למשל, הטורים שכתב לאחר מותם של דוד רמז (ועל כך - להלן), אלברט איינשטיין, יצחק שדה ודר עזריאל

קרליבך.

כתיבתו האקטואלית של אלתרמן, בהתייחסו לאישים - נעה בין ההערכה ואף ההערצה, לביקורת חבויה או גלויה: לרוב כנגד פעולה או מחדל של הציבור או חלקים ממנו ביחס לגיבור הטור. כזה היה הטור הראשון שהוקדש לדוד בן-גוריון, כשנה לפני קום המדינה.

טור "בן-גוריון במצור", שראה אור ב"דבר" ב-30 במאי 1947. זהו אחד הטורים הסרקסטיים של אלתרמן, והוא מתייחס לדברים שאמר בן-גוריון שמונה ימים קודם לכן בכינוס של אספת הנבחרים (המוסד העליון של יהודי ארץ-ישראל בתקופת המנדט) ביחס לעתיד הארץ.

בעת ההיא עמדה להגיע לארץ ועדת חקירה של האו"ם, כדי להציע פתרון לסכסוך התלת-ראשי המתמשך: יהודים-אנגלים-ערבים. בן-גוריון שבאופן רשמי תמך ב׳׳תוכנית בילטמור" שהוא היה מהוגיה, ואשר דיברה על מדינה יהודית בכל שטח ארץ-ישראל, היה מוכן לפשרה מסוימת. בין שאר דבריו הוא אמר, בהדגישו שמדובר ב"הצעה פרטית":

אין אפשרות להפוך עכשיו, מיד, את ארץ-ישראל כולה למדינה יהודית, אבל אסור לנו לקפל את דגלנו ולצמצם את תביעותינו וזכויותינו. אבל גם אסור לנו להסתפק בתביעות ערטילאיות בלבד, שאינן ניתנו לביצוע מיד... יש אולי צורך, שחלק קטן של הארץ, החלק המרכזי, שלא היתה בו התיישבות יהודית ופיתוח יהודי, ייזקק עוד זמן מה למשטר מנדטורי... אין שום יסוד לכך שבשאר חלקי הארץ, בחלקים שנושבו על-ידי יהודים, ולרבות המדבר שהוא שומם לגמרי, ושרק אנו יכולים וצריכים ומסוגלים לבנות אותו, לא תוקם מיד מדינה יהודית.בימים האחרונים של מאי 1947 רגשו הציבור והעיתונות של הימים ההם מדבריו אלה של בן-גוריון. "הארץ" האשים: "אימפולסיביות ליד ההגה" ותהה כיצד זה נטש בן-גוריון את מדיניותו שלו וערך לה "קבורה עלובה". "הבוקר", יומון הציונים הכלליים, הגדיר את תוכניתו החדשה של בן-גוריון כ"לא רצינית וכבת-חלוף".העיתון "משמר" שמשמאל לעג לבן-גוריון בציינו שהצעתו של בן-גוריון לא ידועה אפילו לאנשי מפלגתו, מפא"י. "דבר" עיתון ההסתדרות וכלי הביטוי המרכזי של מנהיגות מפא"י, גימגם. רק נתן אלתרמן נחלץ בעיתון זה לעזרתו של בן-גוריון[2].

אלתרמן נתן בשירו את רשות הדיבור לבן-גוריון, כאילו הוא מגיב בעצמו על ההתקפות נגדו. בחלק הראשון היה רמז לאשמת ה"אימפולסיביות":

הם קוראים לי אדם אימפולסיבי ותוקפן וחסר בלמים והוזה... ונפשי אל תקשיבי... הם נותנים לי שמות אימים.

 ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

יגאל שוורץ, נועה שקרג'י, קציעה אלון (עורכים) "מילת הכבוד של הרחוב" עיונים בשירתו של רוני סומק", 2019

אלתרמן נ'. הטור השביעי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017

זיוה שמיר, בעיר וביער: טבע ואמנות ביצירת אלתרמן, הוצאת ספרא והקיבוץ המאוחד.