‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי ?

תוכן עניינים

מבוא. 

פרק א - פרק תיאורטי 

מהי ילדות?

ילדים חיילים - ילדים בכוחות צבאיים.. 

ישנם 4 תפקידים עיקריים לילדים בצבא

• תפקיד קרבי 
• תפקיד תומך (כגון שליח או מרגל) 
• שימוש פוליטי (לרבות פרופגנדה) 
• מין (בקרב ילדות-חיילות)

זכויות הילד. 

התפתחות זכויות הילד בעולם..

שימוש צבאי בילדים ונערים..

התפתחויות מודרניות.

פרק ב' - רקע היסטורי על ישראל כמדינה מערבית מפותחת שבעבר (במלחמת העצמאות) היה בה שימוש בילדים במלחמה והשינוי במדיניות בנושא.

מה הביא להשתתפותם של הילדים והנערים במלחמה תוך סיכונם האישי?.

פרק ג' - סינתזה בין שני הפרקים..

ברית המועצות באפגניסטן 

איראן 

בריטניה - הממלכה המאוחדת.

ארצות הברית. 

פרק ד' - מדינות בהן נעשה שימוש בימינו בילדים חיילים ומה שונה בינן לבין המדינות המערביות בהן השימוש אסור בהחלט. תרבות, התפתחות, כלכלה וכו '

אפריקה.

מזרח אסיה. 

מלחמת וייטנאם.. 

סיכום.. 

ישראל ופלשתין

ביבליוגרפיה. 

אתרי אינטרנט. 

 עבודתי תעסוק בשינוי הגישה הנוגעת לשימוש של ילדים בלחימה ואנסה לענות על השאלה מה הוביל לשינוי הגישה ולתפיסה כי ילדים אינם יכולים להיות 'שחקן' במלחמות ואין להיעזר בהם אלא בהגיעם לגיל 18 ובהסכמה. אנסה לענות על שאלה זו תוך הצגה של נתונים היסטוריים המעידים על שילובם של ילדים בלחימה והצגתן של אמנות וחוקים שנחקקו על מנת למנוע מצבים שכאלה. כמו כן, אבקש לבדוק האם האמנות האלה מצליחות להביא לכך שילדים אינם לוקחים חלק במאמץ המלחמתי, או שגם בימינו אנו, אין המצב שונה וילדים עדיין משולבים בלחימה.

נוסף על כך, אציג את זכויות הילד כפי שנכתבו, בעקבות הפקת לקחי ההיסטוריה העקובה מדם ילדים, ואראה אילו מדינות מיישמות ומקיימות זכויות אלו ומה מאפיין אותן ומה הביא לשינוי בתפיסתן ולחקיקה האמורה.

ברצוני להראות מצג של המציאות הקיימת, בכדי לעורר את המודעות ולהראות בחשיבות של הרחקת ילדים מן הלחימה, בשל קטנותם וחוסר ניסיונם והתוצאות העגומות שהדבר עלול להוביל אליהן, הן בהיבט החברתי והן בהיבט המדיני.

מבחינתי, אין להקל ראש בתופעת שילובם של ילדים בלחימה ויש להעלותה לסדר היום על מנת למגר את התרחשותה בכל העולם, על כן בחרתי לעסוק דווקא בנושא זה.

השערת המחקר היא שהלגיטימיות לשימוש ילדים בלחימה פסה מן העולם בשל הטבה והעלאת חשיבות זכויות הילד בעולם.

העבודה הינה עבודה איכותנית, במהלכה אנתח מאמרים תיאורטיים ומקורות ספרותיים בנושא. שיטת מחקר איכותנית מאפשרת לנתח ולבחון תופעה ספציפית לעומקה תוך התבוננות אובייקטיבית ועריכת השוואות.

לפי דוח של משמר זכויות האדם , "כ-300,000 ילדים מתחת לגיל 18 משתתפים כיום בעימותים ובסכסוכים מזוינים ביותר משלושים מדינות ברחבי העולם. בעוד שרוב הילדים נמצאים בגיל העשרה, חלקם אף בני 7 בלבד".

בזמן האחרון פועלים גופים בינ"ל בעלי עוצמה למגר את התופעה. למשל 'הקואליציה להפסקת השימוש הצבאי בילדים חיילים', של אמנסטי אינטרנשיונל ומשמר זכויות האדם.

במקרים רבים מוזכרת, ויש לומר בצדק, המאה ה-20 כמאת הילדים.‏ זכויות הילד כרעיון ותפיסה, ראו אור לראשונה במאה ה-20.‏ הדבר התבטא ביצירתה וקבלתה של אמנה בינ"ל מפורטת הנוגעת לזכויות הילד. שורשיה של אותה אמנה, שחתמו עליה יותר מדינות מכל אמנה אחרת, נטועים בהצהרת ‏זכויות הילד שהגרסה הראשונה והכללית ביותר שלה נוצרה .‏ 

תוך כדי הוגדרה המאה ה-20 בהתקדמות רבה של חקיקה עבור ילדים, תוך פיתוח שירותי ‏חינוך, בריאות ורווחה למען ילדים, בנוסף, פיתוח מחקרי, מידע ובחשיבה הקשורה לילדים ‏בכלל ולזכויותיהם בפרט.‏

בנוסף לכך, על אף ההתפתחויות החשובות בתודעה וביישום, קיימים עדיין הפרשים גדולים בין ‏מה שקיים לבין הכוונות ובין ההכרזות, האמנות והחוקים, לבין הביצוע שלהם בפועל.‏

גם זכויות יסוד של ילדים כמו הזכות להישרדות ולהתפתחות תקינה, הזכות לגדול ‏בבריאות ובביטחון והזכות לחינוך, אינן ברורות מאליהן באזורים מסוימים בעולם ויש להילחם להשיגם כל הזמן.‏

יותר מזה, בכל הקשור לזכויות נוספות עדכניות באופן יחסי, כמו זכויות ציבוריות , בהן הזכות להשתתפות, עדיין ישנו פער גדול בין כוונה וביצוע ממשי ואפילו להסכמה, להזדהות ולהטמעה.‏

קשיי הביצוע והאכיפה הבעייתית, בכל הנוגע לזכויות של ילדים, בולטים בעיקר במקומות של ‏סכסוך ומלחמה.‏

המשמעות של מלחמה עברה שינויים גדולים בשנים האחרונות. היא לא חייבת להיות פעולה הצהרתית ותפעולית ‏של עימות מחומש בין מדינות אוטונומיות. ביותר אזורים בעולם הכוונה היא לעימות פנימי במדינות ‏ולא בין מדינות.‏

בדר"כ לא מכריזים עליה ואין לה שאיפה להתחלה וסיום ברורים, או שאיפות אחרות.‏

יחד עם התרחבות תופעת הטרור הבינ"ל, התעוררה לפעמים בעיה להבחין מיהם הצדדים בעימות. ‏בהרבה מצבים מכוון הטרור כלפי תושבים ביניהם ילדים.‏

במצבים מסוג זה, ילדים נעשים לקורבנות המרכזיים של הטרור. ‏בצורה ישירה או עקיפה, בזמן רמיסה בולטת וגסה של זכותם הבסיסית לחיים וזכותם להתפתח בכבוד, ‏בבריאות ובביטחון.‏

‏

בסעיף 38 באמנה הבינ"ל בדבר זכויות הילד מוזכרים בצורה ישירה ומפורטת דברים הנוגעים לילדים במקרים של ‏מלחמה וטרור :

"המדינות החברות מקבלות על עצמן לכבד ולהבטיח כי יכובדו כללים של חוק הומניטארי ‏בינלאומי, החלים עליהן במצבים של מאבק מזוין, והנוגעים לילד.‏ [2]

המדינות החברות ינקטו בכל צעד אפשרי כדי להבטיח כי אנשים שטרם מלאו להם חמש עשרה ‏שנים(*) לא ייטלו חלק ישיר במעשה איבה.‏

"מדינות חברות יימנעו מלגייס אדם שטרם מלאו לו חמש עשרה שנים(*) לכוחותיהן המזוינים. בבואן ‏לגייס אנשים שמלאו להם חמש עשרה שנים אך טרם מלאו להם שמונה עשרה שנים, ישתדלו ‏המדינות החברות לתת קדימות למבוגרים יותר.‏

בהתאם למחויבותן על פי החוק ההומניטארי הבינלאומי להגן על אוכלוסיה אזרחית במהלך ‏מאבקים מזוינים, ינקטו המדינות החברות כל צעד אפשרי כדי להבטיח הגנה וטיפול לילדים ‏הנפגעים על ידי מאבק מזוין."‏

לצד ההכרזות המסברות את האוזן, מתרחשת מציאות אחרת לגמרי. ‏

אין קושי לחבר אמנות ואף להביא לאישורן, אולם יש קושי גדול יותר לקיים אותן ולדאוג שיבוצעו.‏

בהרבה אזורים ברחבי העולם ילדים הם לא רק נפגעים של מלחמה, עימות מזוין ופעילויות טרור ואיבה, הם גם ‏חלק בלתי נפרד ללא בחירתם במלחמה ובטרור.‏

הכמויות הבלתי נתפסות הללו הן רק ההתחלה של פגיעות הטרור בילדים ובזכויות שלהם. הילדים ‏שנספו או שההורים שלהם נהרגו, ועוד אלפי ילדים שנפגעו, הם הקורבנות במעגל הראשון. המון ילדים אחרים גם הם נמצאים במעגל הפגיעה השני והשלישי. עשרות אלפי ילדים ישראלים ‏ופלסטינאים ואף יותר, הראו ומראים סממנים בולטים של פוסט טראומה (‏PTSD‏). ‏מחקרים מגוונים מראים שבין 42%-50% מקרב הילדים הישראלים ו-34%-70% מתוך הילדים הפלסטינאים ‏סבלו מתסמונת זו (‏PTSD‏).‏

כל זמן שיש מלחמות, עימותים מזוינים ובעיקר פעילויות טרור, ישנו קושי להפסיק ‏לגמרי את ההשלכות הרבות המשפיעות על ילדים. ‏

בעייתי ואולי אפילו לא ייתכן, להפריד ילדים מעולם המבוגרים או לשמור עליהם בבית מוגן ‏לחלוטין.‏

מה שאפשר ואף מתבקש לעשות הוא למזער, להקטין, לצמצם את השתתפותם של ילדים בפעולות טרור ‏ובלחימה ובעיקר את השמתם, לעיתים בכוונה, בחזית של עימותים מזוינים בין אם כחיילים ‏ובין אם כחומה או שריון אנושי.‏

אין זה משנה במי אתה מצדד בסכסוך הישראלי-פלשתיני וזה לא משנה אפילו מי אשם ומי ‏לא. כך או כך, ההסכמה צריכה להיות על דבר אחד ‏‎–‎‏ חייבים לחלץ את הילדים מהמשחק ‏המלחמתי. הם לא צריכים לקחת חלק במלחמה או בעימות, הם לא צריכים לעמוד ‏בחזית , הם לא צריכים להיפגע בגלל המבוגרים, והם בטח ובטח שלא צריכים למות בגללם.‏

לילד המת לא משנה אם הוא אות או מופת, אם הוא שאהיד או קרבן, או מבזק חדשות, או מצוין כהישג בתקשורת. ‏איזה יתרון יש למופת שמת?

ומה בדיוק ייצא לו מזה שהוא ידע מי צודק, או מי טועה יותר?

כשהוא מת אז זה כבר לא משנה לו, כי אין לו הווה יותר ואין לו עתיד. הוא לא מחזיק בזכויות ולא משנה לו כבר מה מצהירות האמנות, הרי את מה שהן מבטיחות הן כבר יזכו לקיים.

פשוט מאוד להשתמש בילדים לספק צורכי מבוגרים.‏ פשוט מאוד להוביל אותם למשחק המלחמה. פשוט מאוד לפתות אותם להפוך לסמל של גבורה וניצחון.‏ פשוט מאוד ושגוי מאוד. פשוט מאוד ומסוכן יותר.‏

זה פשוט מאוד כי בכל זמן ומקום, ילדים מצייתים לסמכותם של המבוגרים וההורים, הם מתבקשים ‏להקשיב לדבריהם ולעשות מה שיאמר להם. ‏

זה פשוט מאוד כי ילדים קלים להשפעה .

תעמולה, הסברה, שידול ובעיקר חקיינות של מבוגרים, נתפסים לרוב אצל ילדים כפי ‏שהם. בלי מיון, בלי פיקוח, בלי גבולות, בלי מעצורים ובאופן ורבאלי. גם במידה והמבוגרים לא התכוונו לכך ואולי דיברו בצורה מטאפורית, או בדו משמעות.‏ [3]

פשוט מאוד להשתמש בילדים, כי מאז ומתמיד, הילדים נחשבו לקניין של ההורים שלהם וכנכס של ‏החברה בעתיד. בתור אלה שצריכים לספק את רצונם או שאיפותיהם של המבוגרים.‏

במקומות שונים בעולם סיגלו את הגרסה התנ"כית של עקידת יצחק, בו נחשב זבח הילד ‏על ידי האב, למבדק האמונה המוחלט. כמה חבל וכמה שגוי, שבזיכרון הלאומי נותר רק ‏המקרה ולא מוסר ההשכל שלו, הכולל את דבר האלוהים: ‏"אל תשלח ידך אל הנער!"‏

פשוט מאוד להשתמש בילדים, כי קל לפתות אותם. ילד מערבב בקלות ‏בין מציאות ואשליה, בין פנטזיה ואמת, ומי לא שיחק בתור ילד במשחקי מלחמה וכלי נשק צעצוע? ‏ומי לא שמע סיפורי מלחמות וגבורות?‏

ומי לא נחשף בתור ילד לסרטי מלחמה אלימים, למשחקי מחשב ווידאו, בהם בלחיצת כפתור ‏הורגים ומחסלים וזוכים בנקודות ופרסים על כך.‏ ומי לא חפץ להיות גיבור וחייל ואות של מופת?‏ וכמה פשוט לגרום לילד חשוב שהכול רק משחק, שמתחיל ומסתיים מתי שרוצים.‏ מאוד פשוט עבור המבוגר לנדב את הילד למאבק שלו ולצרכים שלו, שכן, הילד הוא ממשיך דרכו ושושלתו . ילדים מחונכים הרי על המסורת ולהיות סימן לעתיד העם. ‏ והם נראים ממש טוב מאחורי מצלמה והם מבזק שהתקשורת לא תדלג עליו. ובמידה והאויב ירחם או ‏יתלבט, נפעל מאחורי גבו, ובמידה ולא, תמונה אחת שווה 1000 מילים ותמונה של ילד פצוע ‏או מת, שווה אף יותר.‏

מלחמה היא לא משחק של ילדים. בסכסוך ומלחמה, לא מתעוררים אחרי שהסרט נגמר.‏ מלחמה היא לא משחק. וילדים הם לא בובה על חוט או עם קפיץ נמתח.‏ ילדים אופיים נוח והם עלולים להיפגע, במהירות ובחומרה, בנפש ובגוף. ‏ גם כאשר הירי הוא לעבר הרגליים, יש לזכור שגובה ברגליים של האדם הבוגר, הוא גובה עיניו של ילד.  ילדים חלשים יותר פיזית וקל לפגוע בהם, פגיעה שאדם בוגר אולי ישרוד, עלולה להיות קריטית עבור ילד.‏

לילדים יש נטייה רבה יותר לקחת סיכונים והם יכולים לגלות יותר פזיזות ולחשוף את עצמם ליותר פציעות.‏

מבחן התוצאה מאשר לצערנו ‏את העובדה שכשהילדים בחזית לא קורים נסים. הם נהרגים ונפצעים, לא רק בגוף אלא גם בנפש וברוח.‏

כך נמנעת מן הילדים זכות היסוד הבסיסית ביותר‏‎–‎‏ הזכות לחיים.‏ אין ילד שיראה קרב, דם, אש, ולא יצולק בנפשו, גם אם הוא בריא ושלם בגופו, ‏נפשו תיפצע ותיפגע מן החוויות הטראומטיות.‏ [4]

להעמדת ילדים בחזית המלחמה, כדמויות פעילות בלחימה, כתוקפים או מותקפים, יש גם ‏תוצאות פרטניות וחברתיות הרסניות לאורך זמן.‏

מי שפותח צוער לכוחניות בנפשו של הילד, גם אם בשביל מטרה ראויה לדידו, יתקשה ‏מאוד לסגור אותו בהמשך.‏ ילד שחווה אלימות, על אחת כמה וכמה אם נפגע בעצמו, לוקח סיכון בהטמעת האלימות בתוכו, לאורך זמן.‏ אלימות נוטה לחלל את נפש האדם, לשחרר את המעצורים מפני יישום הכעס, בטח ובטח כאשר מדובר על ילד או נער.‏ אלימות היא כמו שד כלוא בבקבוק. פשוט לחלץ אותה, אולם קרוב לבלתי אפשרי להחזיר אותה חזרה למקום ‏הסגור, בתום השימוש בה.‏ ילד שפועל באלימות מהווה סכנה לעצמו, לאחרים, ולחברה, היום ובעתיד. [5]

אלימות של ילד יכולה שלא להיות מופנית לעבר אויב, אלא לעבר המשפחה, החברים או אנשים שונים, בעיקר לעבר כל מי שפחות חזק ממנו. התנסות באלימות, אפילו לשם השגת מטרות טובות לכאורה, פוגעת בנפשו של הילד ושותלת זרעי ‏אלימות, ואיש אינו יכול לדעת, לאן היא תהיה מופנית בהמשך.‏

להשתמש בילדים בשביל מטרה נוראית כדוגמת סכסוך כוחני, יכול להוביל לשימושים נוספים ‏בילדים, לצורך פיתוח מטרות נוספות של מבוגרים. אם אפשר להעמיד את חיי הילד בסכנה, בשמן של השקפות ואמונות, מה יוכל לעצור את המבוגרים כאשר ברצונם לעשות שימוש בילד ככלי לפיתוח מטרות שונות ‏שלהם, רעות אולי יותר, אף אם פחות הרסניות.‏

פשוט מאוד לעשות שימוש בילדים, וכל כך שגוי. לא צריך לשלוח ילדים לחזית מאבקים וקרבות.‏

השאיפה היא שתיפסק האלימות בין מבוגרים, אך גם כאשר היא נמשכת, אסור שילדים ייקחו בזה חלק. זה המינימום אותו צריכים לקיים מבוגרים. ילדים הם לא חפץ, כלי. הם לא יכולים לשמש מטרה, בחייהם או במותם. הם צריכים לחיות ולקבל זכויות באשר הם.

לינק למצגת אקדמית ספיציפית ב-99 שח

,gביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

שקדי, א' מילים המנסות לגעת. תל-אביב: רמות- אוניברסיטת תל אביב. 69-71.

ד"ר יצחק קדמן "זכויות הילד בעידן של טרור ומלחמה " פרסומי המועצה לשלום הילד בישראל

The Paris Principles and Guidelines on Children associated with armed forces or armed groups, February . Section "Treatment of children accused of crimes under