‏390.00 ₪

שאלת המחקר 

האם תחליפי מוסר יכולים לספק מענה לבעיות המוסר הקיימות בהתמכרות לאינטרנט (הימורים מקוונים)?

תוכן עניינים

שאלת המחקר. 

מבוא.

טיעוני מוסר ועסקים בעד ונגד הימורים מקוונים..

כיצד מהמרים דרך האינטרנט.

ריסון חוקי – רגולציה והתמודדות מערכת המשפט הישראלית עם ההימורים באינטרנט.

הימורים והימורים וירטואליים במשפט האמריקאי

ריסון חוקי - הצעת החוק הפדרלית בדבר איסור ההימורים באינטרנט

בחירת שיטת הרגולציה

הפתרונות האנטי רגולטיביים

ניסיונות מעשיים לויסות בינלאומי ברשת

השוק כתחליף מוסר

הארגון כתחליף מוסר.

עקרונות המוסר.

חובות וזכויות

מידות טובות

הסכמה חברתית

המלצות יישומיות

טיעוני מוסר ועסקים נגד הימורים מקוונים

האם מוצדק לאסור הימורים מקוונים משום שהם חורגים מהמוסר המקובל?

האם פגיעה/חריגה במוסר היא "נזק"?

סיכום

רשימה ביבליוגרפית

במדינת ישראל, חל איסור להפעיל אתרי אינטרנט המשמשים להימורים וחל איסור על הגולשים להשתתף ולהמר בהם. עבירה על החוק מהווה מעשה פלילי (בכפוף לחריגים כגון: מפעל הפיס והמועצה להסדר ההימורים בספורט).  אנסה לעמוד על ההיבטים וההשלכות המוסריות של תופעה זו באמצעות ניתוח ביקורתי של עמדותיהם המרתקות של הפילוסופים הפוליטיים הארט ודבלין, עמדות אשר השתקפו מן הפולמוס ארוך השנים בין השניים ("ויכוח הארט-דבלין")[1].

הימור מוגדר כאקט של סיכון התלוי בחיזוי תוצאה של הגרלה, משחק או כל אירוע אחר התלוי במזל, כישורים מיוחדים או ידע מוקדם. סוגיית ההימורים אינה תופעה מודרנית שכן סוג קדום של הימורים התקיים עוד בתקופות העתיקות. כיום, חידושים טכנולוגיים הביאו להקלה בנגישות להימורים המהווים סוג של בילוי או מקצוע, אולם במקרים רבים מדובר בהתמכרות של ממש המחריפה את הדילמות המוסריות וההשלכות השליליות הטמונות בחובו של עולם ההימורים.

טיעוני מוסר ועסקים בעד הימורים מקוונים

התומכים בזכות להמר מצדדים בגישה הליברלית המכירה בזכותו של כל אדם להיפטר מקניין בבעלותו ומביאים לכך צידוקים שונים כדוגמת:

טיעונים כלכליים: א. גידול בהכנסות המדינה ממסים: לגליזציה והסדרה בחוק של הימורים באינטרנט והימורים מקוונים ימנעו גלגול כספים לא מדווחים. ב. מניעת הלבנת כספים: הסדרת הענף תאפשר לפקח על זרימת ההון וכך למנוע מצב של הלבנת כספים.

טיעונים חברתיים: א. הקטנת פשיעה: לגליזציה של ההימורים המקוונים היא פעמים רבות מיסוד של פעילות לא חוקית הקיימת ממילא. ב. תיעול של דחפים שליליים לאפיקים מתאימים. הימורים יכולים להוות סוג של פורקן ורגיעה עבור אנשים מסוימים.

טיעונים ערכיים: א. חופש הפרט: איסור גורף על הימורים מקוונים מהווה פגיעה בחופש הפרט בכך שהוא מונע ממנו פעילות, שבמידה והיא מבוקרת ותחת שליטה, גורמת לו הנאה וסיפוק שאינם פוגעים בו ובאחרים. ב. שוויון: פעילות הימורים מקוונת אינה שונה במהותה ממפעלי הפיס והלוטו ומהווה המשך טבעי להם.

האם הימורים מקוונים הם "נזק" שבגינו צריך להגביל את חירות הפרט בישראל?

בבעיית ההימורים המקוונים, כמו בכל הבעיות שלא נעלמו עדיין מעל סדר היום של החברה הישראלית, יש מחלוקת אמיתית לגבי הנזק שבהתנהגות מסוימת זו. עקרון הנזק, בו מצדדים מיל והארט, משקף תפישה ליברלית של המדינה ומציג אותה כניטראלית בין תפישות שונות של המציאות בה אנו חיים ולא כאוכפת מוסר בלבד. גישה ליברלית זו מביאה שלושה נימוקים בעד החירות:

א. אין מקום לצפות כי תהיה דרך חיים אחת נכונה, בני אדם שונים זה מזה ולכן מתאימות להם דרכי חיים שונות.

ב. יש ערך לקיום מגוון של דרכי חיים, מכיוון שהחשיפה של אדם לסגנונות חיים שונים מאפשרת לו לבחון את חייו ולראות אם יש מה לשנות בהם.

ג. התפתחות אינדיבידואלית של האדם היא חלק מהותי באושר האנושי. כנגד גישה ניטראלית זו מצידה של המדינה קיימות ביקורות רבות המטילות ספק בביצועה.

אחת הביקורות לגישה ליברלית זו סוברת כי מדינה ניטראלית היא מדינה חסרת זהות אשר עוקרת את האדם מההיסטוריה שלו. לפיכך המדינה חייבת לשקף ערכים ומסורות הרווחות במדינה ואין לנתק בינה לבין האזרח.

אף על-פי האידיאל הליברלי, ספק אם לפי טיעון זה ראוי שהמדינה תאסור על עיסוק בהימורים, על מנת לחייב את הפרט להשקיע את משאביו בעיסוקים מועילים יותר. אני סבור כי אין זה ראוי להכתיב לפרט כיצד ואיך ראוי לו לנצל את זמנו וממונו. השאלה שצריכה להישאל היא עד כמה, ובאילו נסיבות, ניתן וראוי לחברה להגביל עיסוק הפוגע בתפישות מוסריות וראויות. בימנו, השאיפה להתעשרות מהירה לדוגמא, לא רק שאיננה מילת גנאי, אלא שהינה אף תמצית התקוות והשאיפות של מיטב האנשים בחברה הקפיטליסטית (לטוב ולרע). הטיעון כי דווקא האיסור על הימורים בחוק בא לחזק את עקרונות המוסר הללו, תלוש מהמציאות.

בנוסף, קשה לקבל ברצינות את הטענה שהגנת מוסר העבודה, מניעת התמכרות להימורים, מניעת היווצרותם של דחפים שליליים וכד' עומדות לנגד עיני המדינה בהטלת איסור על הימורים שעה שהיא עצמה פוגעת בעקרונותיה אלה על ידי כך שהיא מאפשרת חוקית לחריגים להפעיל ולעסוק בהימורים (כדוגמת מפעל הפיס).

לאור כך, אני סבור כי אין בסוגיית ההימורים שאלה של "כן" או "לא", אלא שאלה של "איך ומתי". האיסור הפלילי כיום על הימורים מביא לנזקים חמורים הרבה יותר מאשר הסדרתם המבוקרת תוך שיקוף ופיקוח.

במסגרת הסמינריון הוצגו שתי גישות להתבוננות על האינטרנט, הגישה "המהפכנית", הרואה את האינטרנט כמדיה שמשנה סדרי משפט, והגישה "הצנועה", הגורסת כי כל שעל המשפט לעשות הוא לבצע התאמות מסוימות כדי להסתגל להתפתחות טכנולוגית זו, המצטרפת לשורה ארוכה של התפתחויות, כמו הטלפון, הטלוויזיה והפקס, שהמשפט התאים עצמו אליהן.

על עובדה אחת אין חולק. האינטרנט הביא עמו לפריחה חסרת תקדים בפעילויות עברייניות מסוימות. אם בעבר נרתעו אנשים לפנות לספריית הוידיאו השכונתית ולהשאיל סרט פורנו, מחשש שיפגשו מכר זה או אחר או לחילופין את עיני המוכרת, כעת יכולים הם להתרווח על כורסתם בחדרם הפרטי, ולהזמין לצג ביתם חומרי תועבה תחת מסך האנונימיות המגונן של האינטרנט.

דוגמה נוספת היא הדוגמה של הימורים. הימורים בלתי חוקיים במדינת ישראל מתנהלים על פי רוב בדירות שכורות ברחובות תל אביב או בספינות המשייטות מעט הרחק מהחוף (אך לא תמיד מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל). המהמרים מסתכנים במעצר או בעיכוב לחקירה על ידי מחלקי המוסר במשטרת ישראל. הימורים וירטואליים מציעים אופציה אנונימית, נטולת כל סיכון. גם עבירות של הוצאת לשון הרע, מציצנות, פגיעה בפרטיות, איומים, סחיטה באיומים והסתה לגזענות, מצאו קרקע פורייה ומזמינה על מצע האינטרנט.

הדיון בסמינריון זה התמקד בשרטוט דרכי ההתמודדות האפשריות עם תופעת ההימורים הבלתי חוקיים באינטרנט, תוך הצגת העקרונות הכלליים והמנחים. הדיון הכללי בשאלות של רגולציה מתאים לעבירות אחרות באינטרנט, כגון אלו שצוינו לעיל, ואילו הדיון הספציפי התייחס למאפיינים ייחודיים של עבירת ההימורים המשפיעים על שיטת הרגולציה, על קביעת מסגרת האחראים וכדומה.

במסגרת דיון כללי על רגולציה חייבות להישאל שלוש שאלות: האחת, שאלת שיטת הרגולציה –מדינתית, עצמית, רגולציה בכוחות השוק (אי רגולציה) או רגולציה בינלאומית אחידה. השניה, קביעת הסטנדרט החוקי, דהיינו קביעה משפטית ערכית של סוגי ההימורים, ההגרלות והמשחקים האסורים שיותרו במגבלות מסוימות. השלישית, קביעת הגופים שיישאו באחריות לאכיפת הסטנדרט החוקי שייקבע במסגרת שיטת הרגולציה שתיושם.

האכיפה של הסטנדרט החוקי ראוי שתיעשה בשני אופנים, האחד, באופן ישיר, בדרך של אכיפה באמצעות גוף שיטור שיוכשר לכך; השני, באופן עקיף, בדרך של אכיפה מסדר שני, באמצעות קביעה חוקית שגופים המעורבים בפעילות המווסתת יהיו מחוייבים לאכוף את הסטנדרט שייקבע, בכלים הטכניים הייחודיים להם. אכיפה מסדר שני איננה צריכה לבוא במקום אכיפה מסדר ראשון, ויש להפחית בקיומה עד כמה שניתן, מן הטעם שאין להפוך גופים פרטיים עסקיים לסוכני משנה של רשויות האכיפה הפורמליות. במצב הקיים כיום ראוי לבחור בדרך זו, תוך מתן פיצוי כספי הולם לסוכני האכיפה מהסדר השני.

אשר לשאלת שיטת הרגולציה הראויה להימורים באינטרנט, נבחנו שיטות הרגולציה העיקריות האפשריות. שיטת הרגולציה הקיימת כיום להימורים, של פיקוח על בסיס מדינתי, הוכחה כבעייתית לוויסות הימורים וירטואליים, לאור אופיה הבינלאומי של הרשת. שיטת הרגולציה העצמית בוקרה ככזו העלולה להתפתח לבירוקרטית ומסורבלת לא פחות מהשיטה המדינתית, ובכך להשמיט את אחת ההצדקות האידיאולוגיות לקיומה. שיטת אי הרגולציה נתפסת ככזו שתוביל במהרה ל-"Cyberanarchy", ומכאן שעל דרך האלימינציה הפתרון הראוי ביותר הוא של רגולציה בינלאומית.

אולם, תיאוריה לחוד ופרקטיקה לחוד. המעבר לרגולציה בינלאומית לא יכול להיעשות באחת. בשלבי הביניים יש להותיר את הרגולציה המדינתית על כנה, על אף מגבלותיה הקשות. היבטים פרקטיים של יישום שיטת הרגולציה לא נדונו, ככל שהם קשורים לשאלת הסטנדרט החוקי שייבחר. כינונה של שיטה רגולטורית בינלאומית תלויה בהסכמה בין המדינות בדבר סטנדרט חוקי אחיד שייקבע בהסכמה לגבי הימורים. ההסכמה לא יכולה להיות בדרך של כפייה פורמלית (אם כי יכולה להיות בדרך של כפייה בדרכים עקיפות, של דיפלומטיה, לחצים כלכליים, פיצויים וכדומה). מכיוון שכך, קשה לראות כיצד אנטיגואה, שבה מותרים כל סוגי ההימורים, ניאותה לקבוע סטנדרט חוקי התואם את זה של מדינה שמרנית המבקשת לאסור כל סוג של הימורים וירטואליים. גם מנגנון של בחירת סטנדרט, המתבסס על הצבעת רוב המדינות, הנו מנגנון שמבחינת המשפט הבינלאומי הפומבי איננו יכול לחייב מדינות באופן מנדטורי. מכיוון שכך, התבוננות ריאלית על הפתרון של שיטת רגולציה בינלאומית עשויה להוביל לקביעה של מנגנוני רגולציה על בסיס אזורי מצומצם.

אשר לסוגיית הפרסונות עליהן ראוי להטיל את האחריות לאכיפתו של הסטנדרט הרגולטורי שייקבע, ראוי להטיל אחריות פלילית על מארגן ההימורים הבלתי חוקיים. כמו כן, נראה כי יש להטיל אחריות על המהמר עצמו. על אף העובדה שבמספר שיטות משפט, המהמר לא תמיד נמצא עבריין, כיוון שאיננו בצד המרוויח מהפעילות הכלכלית הבלתי חוקית של ההימור, הרי שלאור מצוקת האכיפה, כל סוכן אכיפה מסדר שני בעל קשר ישיר להימור עצמו ראוי ש"יגוייס" לטובת המשימה של מניעת הימורים בלתי חוקיים. אשר לבעלי פורטלים ומנועי חיפוש המקשרים את הגולש לאתרי ההימורים הבלתי חוקיים, נמצא שגם הם ראויים להיחשב כמושאי אחריות פלילית, ובלבד שיימסר להם מידע לגבי אתרי הימורים בלתי חוקיים, או שיוכלו להשיגו במאמץ סביר. לגבי ספקי הגישה לאינטרנט, ניתן להטיל עליהם אחריות פלילית למניעת הימורים וירטואליים בלתי חוקיים, בתמורה לפיצוי כלכלי הולם מאת הרגולטור או מאת מפעילי אתרי ההימורים החוקיים.

בכל מקרה, הטלת האחריות על גורם מרוחק למדי מהפעילות המווסתת (הימורים) מעוררת ספקות לגבי צדקת הדבר. עם זאת, פרקטית, בשל יכולתם לבצע סינון על בסיס רגיונלי, בדרך של איתור מקום ההתקשרות של הגולש לאינטרנט, ולא על בסיס פרסונלי, אין דרך להיעזר בשירותי הספק. בשל חוסר התועלת הפרקטית בהטלת האחריות הפלילית על ספק הגישה, נמנע הצורך מלהתגבר על המכשלה הנורמטיבית של הפללה פוטנציאלית של ספקי גישה תמימים, שכל אשמתם בכך שלא הצליחו למלא את דרישת הרגולטור.

על אף הכתיבה הרבה בתחום הרגולציה של עבירות פליליות באינטרנט, המחקר השיטתי בתחום מצוי בחיתוליו. עיקר מטרת הסמינריון לנסות ולבצע בחינה שיטתית – גם אם חסרה, גם אם ראשונית – של עבירה אחת בתוך מכלול העבירות הפליליות המציפות את הרשת.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-15 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

חוק העונשין, תשל"ז,  סימן י"ב: משחקים אסורים, הגרלות והימורים.

סעיפים 11 ו-12 לחוק הסדר ההימורים בספורט, התשכ"ז 

י' קדמי, "על הדין בפלילים", הוצאת דיונון,  כרך ג'

תומר דרור, "הקמת בתי הימורים בישראל", מרכז המחקר והמידע של הכנסת

P. Keller, "The Game's the Same: Why Gambling in Cyberspace Violates Federal Law", 108 Yale Law Journal 1569  at 1574.

J. L. Goldsmith, "Against Cyberanarchy", 65 University of Chicago Law Review 1199, at 1244 - 1250.

J.H.Hogan, "World Wide Wager: The Feasbilty of Internet Gambling Regulation", 8 Seton Hall Constitutional Law Journal 815, at 82