‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד בא לידי ביטוי חוק חוזה סוכנות?

תוכן עניינים

מבוא. 

תיאור הדין הישראלי 

חקיקה , פסיקה. 

הגדרתו של סוכן

הגדרתו של חוזה סוכנות:

המצב לפני חוק הסוכנות

הרקע לחקיקת החוק

פסיקה לפני החוק

החידושים שהביא החוק

תקופה סבירה, שיש בה כדי לאפשר למפיץ הזדמנות להפיק רווח סביר. 

פיצוי בגין בניית מוניטין 

סיכום ביניים.

ההצדקות המסורתיות לדין הנוהג:.

שיקולים כלכליים+ שיקולים פסיכולוגיים+ שיקולים מוסריים.

הצדקות על הדין הנוהג

ביקורת על הדין הנוהג

ביקורת על הדין הנוהג

דיסהרמוניה חקיקתית (סתירה בחוק)

משפט משווה:. 

הגדרת הסוכן המסחרי

חוזה הסוכנות: תוכן עקרוני וצורה. 

סיום הסוכנות. 

אנלוגיה עם חוזה הפצה. 

השוואה לעניין סיום חוזה סוכנות לתקופה בלתי קצובה:

ההסדר הרצוי 

סיכום ומסקנות:

ביבליוגרפיה. 

נספח. 

טרם חקיקת החוק, לא היו הוראות חוק המסדירות באופן ספציפי את מערכת היחסים שבין הספק לסוכן המסחרי. חוזי ההתקשרות נשענו על הדינים הכלליים (בעיקר דיני החוזים) אשר אינם נותנים ביטוי למאפיינים הייחודיים השונים של מערכת היחסים המיוחדת שבין ספק לסוכן המסחרי. מצב זה יצר את התופעה בה סוכן מסחרי יכול היה להשקיע את מרצו, זמנו, מרצו ומשאביו בפיתוח שוק ובבניית מוניטין לספק, בהתאם להתקשרות ביניהם, וכאשר הספק רצה לנתק את מערכת היחסים בניהם, לסוכן המסחרי לא עמדו זכויות עצמאיות, אלא אם הם נקבעו בחוזה הסוכנות שנחתם בינו לבין הספק. ההשקעה הרבה שמשקיע הסוכן בהטמעת הטובין וביצירת קשרים עסקיים לספק, למעשה חושפת את הסוכן למניפולציות רבות מצד הספקים, מכפיפה אותו לרצונם ומצריכה את הסוכן להגנה על פי דין. בהיעדר חקיקה המסדירה את דין ההודעה המוקדמת בדבר סיום חוזה הסוכנות, הכללים המשפטיים השונים ביחס להודעה זו נקבעו בפסיקה, אך דבר זה מאופיין בעמימות רבה. לאור העמימות שאופיינה בפסיקת בית המשפט, הוצע חוק חוזה הסוכנות אשר בא להסדיר במסגרת חקיקתית ברורה את דין ההודעה המוקדמת.

מערכת היחסים הין ספק לסוכן מסחרי לא הוסדרה בחוק בישראל, ואל בתי המשפט התגלגלו תביעות רבות של סוכנים ומפיצים, אשר טענו, בן היתר, כי הספק הפסיק את ההתקשרות עימם בפתאומיות, באופן שמקור הכנסתם נגדע, מבלי שנערכו לכך מראש. במרבית המקרים לא נחתם בין הצדדים הסכם בכתב, ואם נחתם – לא נקבע בהסכם מועד, ולא נקבעו הסדרים מתאימים לסיומו.

בפסקי דין שונים בעניין זה ניכר חוסר אחידות באופן חישוב הפיצוי לו זכאי הסוכן בסיום ההתקשרות. ככלל, הפיצויים שנקבעו, היו בדרך של מכפלה של מספר חודשי ההודעה המוקדמת, שלדעת בית המשפט מהווה "משך זמן סביר", ברווח החודשי הממוצע לתקופה שקדמה לסיום ההתקשרות. "משך זמן סביר" נע בין חודשים ספורים ועד שנתיים וחצי (!), בדרך כלל כפונקציה של משך ההתקשרות בטרם סיומה. גם שיטת חישוב הרווח שונה מפסק דין אחר למשנהו. לשם הדוגמה, בפסיקה מהזמן האחרון נלקח בחשבון רווח גולמי כבסיס לחישוב הפיצוי, למרות שהחברה התובעת הייתה בהפסדים. ישנה גישה שיפוטית אשר אנו נתקלים בה במספר פסקי דין[1] המגבירה את העמימות בפסיקה לגבי תכלית ההודעה המוקדמת. גישה זו מאמינה בכך שתכלית ההודעה המוקדמת הינה גמישה, והיא "נגזרת מנסיבות המקרה, לרבות תנאי ההתקשרות".[2] בין הספק והסוכן לא מתקיימים "יחסי עובד - מעביד" על-פי הדין ולכן הסוכן המסחרי אינו זכאי להגנות אשר מעניקים דיני העבודה על זכויותיהם של עובדים. בין זכויות אלו ניתן למנות פיצויים בתום ההתקשרות ("פיצויי פיטורין") ותנאים לסיום ההתקשרות (כמו החובה לתת הודעה מוקדמת בטרם הפיטורין). יחד עם זאת, לאור אופי עיסוקו של הסוכן המסחרי, הוא ראוי להיות זכאי לזכויות אלו על אחת כמה וכמה. בטרם חקיקת החוק, במקרים רבים יכלו הספקים בנקל לסיים את התקשרותם עם סוכנים מסחריים כשבידיהם נותר "הנכס" שבנה הסוכן ולהותיר את הספק מול שוקת שבורה. אמנם, בתי המשפט הכירו במקרים מסוימים בזכותם של סוכנים לפיצוי בסיום התקשרות עם ספק בשל מאמציהם והשקעתם בעסקו, אך הם לא קבעו קריטריונים ברורים וחדים לכך. מלבד זאת, לרוב, מערכת היחסים בין הצדדים הייתה כפופה לחוזים א-סימטריים ו"בעתיים" (אך חוקיים) שהכתיבו הספקים לסוכנים מסחריים.

לפני חקיקת החוק, הסכמי הסוכנות נבחנו על-פי הדינים הכלליים ובפרט על-פי דיני החוזים, בהתאם למוסכם בין הספק והסוכן. משמעות הדברים היא, שעל-אף שהסוכן השקיע את זמנו ומרצו עבור הספק, הוראות החוק לא הקנו לו זכויות עצמאיות (למעט אלו שהוגדרו בחוזה שבינו ובין הספק).

חקיקת החוק מהווה תפנית מהדין הקודם, אשר התבסס כאמור על הפסיקה והתאפיין בגמישות כאשר כל מקרה מוכרע לפי נסיבותיו. לפני חקיקת החוק, על הסוגיות הנוגעות לסוכנות המסחרית הוחלו דיני החוזים הכלליים, כאשר ככלל בתי המשפט נתנו תוקף להסכמות אשר הושגו בין הצדדים כאשר באו לידי ביטוי בהוראות ההסכמים, בניהן הוראות הנוגעות למשך הזמן המוסכם בין הודעה מוקדמת על סיום החוזה לסיומו והוראות לגבי גובה הפיצוי המגיע לסוכן, אם בכלל. בנוסף, התפתחו בפסיקה כללים ספציפיים ביחס להסכמי סוכנות מסחרית והפצה בלעדית שלא הוגבלו בזמן, כאשר ההלכה המובילה לעניין זה נקבעה בבית המשפט העליון בפסק דין טריבונל.[3]

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

אדר י' "מסוימות וגמירת דעת – הילכו שתיים בנפרד?" משפטים כרך נא (2021).

אלעד פינקלשטיין "דיני חוזים 'חכמים' – בין התקדמות טכנולוגית לרגולציה" מעשי משפט כרך יב (2021)

בן צבי ח'. הקודקס המקיף לדיני המכר במדינת ישראל. אוצר המשפט (2020)

Porat A., Ben-Shahar O."Personalizing Mandatory Rules in Contract Law" University of Chicago Law Review 86 (2019)