‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד בא לידי ביטוי מעמדה המשפטי של הכתובה ?

תוכן עניינים

מבוא 

היסוד החוזי של הכתובה

תוספת הכתובה 

הנדוניה ותוספת הנדוניה הכלולות בכתובה

גביית הכתובה בפטירת הבעל

התנאים הנוספים שבכתובה

שעבוד ועיקול נכסי הבעל להבטחת תשלום הכתובה והמזונות

סנקציית הכתובה: עיכוב יציאה מן הארץ

תנאי הכתובה ביחס למדור האלמנה בבית בעלה

הסכם קדם-נישואין  

ביבליוגרפיה 

עבודה זו תעסוק בכתובה. הכתובה היא בעלת נפקות משפטית רחבה בהלכה, לרבות תוצאות משפטיות ביחסי הממון בין בני הזוג. חיובי הנישואין הם, כדברי שרשבסקי:

"יחסים משפטיים בין בני הזוג, בענייני ממונות ואלה מבוססים, בעיקר, על המוסד המשפטי של הכתובה"[1].

ואכן גם הפסיקה האזרחית[2] עמדה על כך וקבעה כדקלמן:

"מן המפורסמות הוא שאין אשה נכנסת לחופתה בלי שתנתן לה כתובתה... רוצים בני הזוג להתנות תנאים שבממון השונים מנוסח הכתובה, מנהג ישראל שיעשו כן בהסכם נפרד, ולא ימחקו או יתקנו תניות מטופס הכתובה"[3].

בפרשת בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול[4] ביקשה האישה מבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו לבצע את חלוקת הרכוש של בני הזוג לפי עקרון חזקת שיתוף נכסים בין בני זוג. בית הדין הרבני דחה את בקשתה ופסק:

"בית הדין קובע בבירור כי פסיקת בתי המשפט אינה מחייבת כלל וכלל את בית הדין הרבני, ובית דין פוסק רק לפי ההלכה היהודית שבה לא קיים מושג של שיתוף בנכסים, רק זכויות שמגיעות לאשה מכוח תנאי כתובה וההלכה".

בעתירה לבג"ץ נגד פסק דין זה נפסק מפי נשיא בית המשפט העליון השופט אהרן ברק, כי:

"הלכת שיתוף נכסים המהווה חלק מהמשפט הישראלי הכללי... חלה גם בבית הדין הרבני"[5].

ועוד הוסיף השופט ברק:

"על כל בתי הדין הדתיים במדינה להפעיל בסוגיות אזרחיות נלוות שאינן חלק מענייני המעמד האישי... הנתון לסמכותם את המשפט האזרחי הכללי, כפי שפורש על ידי בית המשפט העליון"[6].

לשיטה זו נשרו מענייני הנישואין נכסי בני הזוג וחלוקתם, מכוח חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א1951-[7], והנושא נשלט על ידי הדין החילוני לא רק בעניינים שהמחוקק הורה מפורשות כי החוק חל גם על בתי הדין הרבניים[8], אלא בכל ענייני הממון. ההנמקה העיקרית של השופט ברק היא כי הזכויות הקנייניות קבועות בחוק הטריטוריאלי-החילוני, ויחסי הממון בין בני זוג אינם יוצאים מכלל זה, ואין מקום ל"פיצול קניין" כשהסכסוך נידון בבית הדין הרבני.

הלכת בבלי גורמת להתנגשות נמשכת בין הפסיקה הרבנית לפסיקה האזרחית[9], כדברי הביקורת של השופט מ' אלון:

"הלכה זו גורמת למתח חברתי וערכי. ..פגיעה חמורה במצב המשפטי שהיה קיים עד כה לפיו בית הדין הרבני, בדונו בעניין שבסמכות שיפוטו, דן לפי המשפט העברי, על פי הכלל של 'הדין הולך אחר הדיין'"[10].

אמנם, הרב ש' דיכובסקי (אב"ד בבית הדין הרבני הגדול לערעורים) סובר כי מגמת השוויון בחלוקת הרכוש המשותף של בני הזוג אינה סותרת את ההלכה[11], וכן הוא מפנה לשטר התנאים ש"ישלטו בנכסיהון שווה בשווה" ולמנהג, כלשונו:

"מפסק זה [הלכת בבלי] ואילך נוצרה, איפוא, אומדנא ביחס לרכוש שמחציתו שייכת לאשה"[12].

וכן מוסיף הרב ש' דיכובסקי בקשר לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג1973-:

"על חוק הכנסת יש מקום יותר להחיל את הכלל 'דינא דמלכותא – דינא'".

לעומת זאת הרב א' ח' שרמן, המביע את הדעה המקובלת בחוגי בתי הדין הרבניים, חולק ומסכם כי:

"כוחו של המנהג יפה רק כאשר הוא ברור ופשוט לכל... אבל כאשר אין המנהג פשוט וברור לכל, אין אנו אומרים אנן סהדי שעשה על דעת המנהג, ומספק אין מוציאים ממון מן המוחזק".

עם זאת הרב דיכובסקי התייחס להלכת בבלי במובן הצר (השוויון בחלוקת רכוש בני הזוג – הלכת השיתוף) ולא היה ער למובן הרחב של הלכת בבלי בדבר תחולת הדין החילוני בכל יחסי הממון בין בני הזוג (כגון תחולת חוק המתנה, חוק החוזים וכיוצא בזה). יודגש כי הלכת בבלי, הדנה בכפיפות של בית הדין הרבני למשפט האזרחי, מתעלמת מן הכתובה ומתוצאותיה המשפטיות אף על פי שהכתובה היא "עניין של נישואין", במובן סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג1953-[13]. אדון תחילה בתוכן הכתובה ובמהותה.

(בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמים באנגלית ובעברית)

ביבליוגרפיה לדוגמא:

אמנון רובינשטיין שבטי מדינת ישראל: ביחד ולחוד - ליברליזם ורב-תרבותיות בישראל, הוצאת דביר, 2017

בנימין שמואלי "האינטראקציה בין דיני הנזיקין לדיני המשפחה הדתיים האזרחיים: המעגלים השונים של תביעות הנזיקין במשפחה" עשרים שנה לבית-המשפט לענייני משפחה , צבי ויצמן עורך (2016)

ביד"מ 1/50 סידס נ' יו"ר ההוצאה לפועל, פ"ד ח 1020