‏290.00 ₪

שאלת המחקר:

האם ישראל נקטה בהגנה עצמית במלחמת ששת הימים? 

תוכן

הקדמה   

שאלת המחקר. 

פרוץ מלחמת ששת הימים. 

חשיבות הדיון 

הצגת הדילמה. 

דיון: מלחמת ששת הימים 

תשובה לשאלת המחקר. 

הטיעון הישראלי

הגנה עצמית "מקדימה" במשפט הבין לאומי 

חסימת המיצרים כהתקפה חמושה. 

צביעות   

החלטה 242. 

השלכות ההגנה העצמית על מעמד השטחים וסוגיות נוספות. 

סיכום   

ביבליוגרפיה. 

מלחמת ששת הימים היא מלחמה בין ישראל לבין מצרים, ירדן וסוריה, שנעזרו במדינות ערביות נוספות: עיראק, ערב הסעודית, סודאן, תוניסיה, מרוקו ואלג'יריה. בעקבות גירוש כוח האו"ם מסיני, חסימת מצרי טיראן לשיט ישראלי, יצירת פיקוד צבאי מאוחד של מצרים, סוריה וירדן והזרמת הצבא המצרי לסיני, נאלצה ישראל לגייס את כוחות המילואים שלה, תוך פגיעה קשה ביותר בפעילות המשקית. המלחמה החלה בתקיפה ישראלית שהנחיתה מכה מקדימה על חיל האוויר המצרי. המלחמה ארכה 6 ימים ובה כבשה מדינת ישראל שטחים נרחבים בסיני, רצועת עזה, רמת הגולן, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. השטח הכולל שנכבש היה גדול פי 3 משטחה של מדינת ישראל לפני המלחמה.

למשפט הבין לאומי, משקל הולך וגדל בשנים האחרונות ולימוד מעמיק שלו הוא אחד מהשיקולים שעל המדינאי כיום לשקול בעולם של היום.

המלחמה, אשר בעבר הייתה כלי לגיטימי במדיניות החוץ, הפכה עם השנים לתופעה בלתי חוקית ונאסרה במפורש במשפט הבין לאומי, בהסכם קלוג-בריאן ובמגילת האו"ם.

השימוש היחידי המותר בכוח, הוא רק במסגרת הגנה עצמית בתגובה לתוקפנות קודמות, שהיא עצמה בלתי חוקית.

ישנו ויכוח לגבי "מרחב" ההגנה העצמית ומה משמעותו. האם נותרה ביד המדינות הזכות ה"טבעית" מקדמת דנא להגיב גם כלפי איומים עתידיים, או שמא הזכות מוגבלת רק כנגד "התקפה חמושה".

טענת ישראל היא כי במשבר של קיץ 67', עמדה בפני מתקפה משמשת ובאה, הן בריכוז הכוחות המאיים בסיני והכרזות המלחמה והן בחסימת מיצרי טיראן. מתקפה זו מצדיקה את פעולת ההגנה העצמית אותה נקטה.

פעולת ישראל ענתה על התנאים של ההגנה העצמית, באשר נערכה אל מול צורך חיוני, דחוף, בוצעה באורח מידתי ולאחר שכלו כל הקיצין.

החלטה 242 מהווה אימוץ של הטענה הישראלית, באשר היא נמנעה מלקבל את העמדה הגורסת שפעולת ישראל הית הבגדר "תוקפנות" ונמנעה מלשלול מישראל להחזיק בפירות ההגנה העצמית.

למקרה של מלחמת ששת הימים, חשיבות להבנת הטיעון הישראלי לענין החזקת השטחים עד להשגת הסדר בטחוני הולם וכן בשורת מקרים דומים של איומים.

6 שנים מעצבות חלפו מאז המשבר של קיץ 67'. בבוקר יוה"כ תשל"ד מצאה את עצמה המנהיגות הישראלית בפני מידע מוצק כי התקפה מצרית-סורית מתואמת עתידה להתחיל באותו היום. בדיון בשעות הבוקר המוקדמות, לצד פעולות כוננות כגון גיוס אוגדות המילואים, ביקש הרמטכ"ל, דוד אלעזר, להנחית "מכה אווירית מקדימה" על צבאות סוריה ומצרים, על מנת לשבש את המתקפה המשמשת ובאה. דיון בוקר התקיים בלשכתה של רוה"מ גולדה, בהשתתפות שר הביטחון דיין. דעתו של דדו נדחתה. על אף שהמידע לא הותיר כל ספק כי אכן מצרים וסוריה מגלגלות "התקפה חמושה" ועל אף התרומה של המתקפה האווירית המקדימה, נמנעה רוה"מ מלחזור על החלטת ממשלת אשכול 6 שנים קודם לכן. אל מול מצב דברים דומה ואף קשה יותר, מבחינת הדחיפות וזיהוי כוונת התוקפנות הערבית, שינתה המדיניות הישראלית את פניה.

דומה כי יש בשינוי קוטבי זה, להציג את מלוא השינויים שחלו בישראל באותן 6 שנים מעצבות. ממדינה קטנה, נתונה בצבת של העדר עומק אסטרטגי, ראתה ישראל את עצמה בבוקר יוה"כ כמי שיכולה להרשות לעצמה לספוג את המהלומה הראשונה. ממדינה אשר העמידה את הזכות להגנה עצמית מעל לכל שיקול אחר, וויתרה ישראל על זכותה זו על מנת לזכות ביתרון מדיני.

דומה כי אחת המסקנות המשמעותיות העולות מן המחקר, ואשר דומה כי לא זכתה להכרה הנדרשת, היא חשיבותה של תקופת "ההמתנה". מתברר כי אותם הימים, הזכורים בישראל כתקופה של חרדה, חוסר החלטיות ונסיון עקר לזכות בחסדי אומות העולם, ימים אלו עיצבו וביססו את הטיעון הישראלי שבא לאחר שוך הקרבות. דווקא הפומביות הגלויה של מהלכי המלחמה הערביים והקריאות הקולניות להשמדת ישראל, דווקא חוסר האונים של הקהילה הבין לאומית והרצון הכן של ישראל להביא לסיום המשבר באמצעים לא-צבאיים תחילה - דווקא אלו סייעו לביסוס העמדה הישראלית לאחר המלחמה. "הבשלת" הפעולה הישראלית ביוני 67' לאור זרקורי הניאון של העולם כולו, היה בה להקנות לה מימד של לגיטימיות בין לאומי, שנעדרה, למשל, מן הפעולה באוקטובר 56' שנרקמה במחשכים בין ישראל ובין אנגליה וצרפת. ההסתמכות החשאית, דאז, על זכות הווטו האנגלו-צרפתית, נתגלתה כחסרת בסיס במציאות הבין לאומית אחרי מערכת סיני. לעומתה, השקיפות המוחלטת של "ההמתנה" ומיצוי ההליכים הבין לאומיים הפומבי, הביאו לתוצאה שונה לגמרי ב 67'. דווקא תקופת ההמתנה, אשר נתפסה בשעתו כתקופה של מורך לב, של "גמגום" ושל הענקת יתרון לאויב, הניבה בטווח הארוך דיבידנדים בין לאומיים משמעותיים.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

 תום שגב  והארץ שינתה את פניה, הוצאת כתר, תל אביב

אייל נווה, נעמי ורד, דוד שחר הלאומיות בישראל ובעמים - בונים מדינה במזקח התיכון, הוצאת רכס פרויקטים חינוכים בע"מ, עמ' 212.

Yoram Dinstein, War, Aggression and Self-Defence, 3 ed.1.

Gerhard von Glahm, Law Among Nations,  chapter 20, "The Use of Force", pp. 554-578.