‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי תופעות החזרה בשאלה והחילון במאות האחרונות?

תוכן עניינים

מבוא

שאלת המחקר

קשיים בתהליך החזרה בשאלה

גוף העבודה

אימוץ הזהות החדשה

חילון וחיי היומיום של יהודי אשכנז - מאבק בין מסורת וחדשנות

היהודי החדש- תנועת ההשכלה

מצב היהודים בתקופת ההשכלה

ההשכלה היהודית והחסידות במזרח אירופה

השינויים ביהדות כנגד החסידות

השפעות וקונפליקטים של ההשכלה היהודית על חיי היום יום במרכז אירופה ומערבה

החוקר שמואל פיינר

חילון בתקופת העליות הראשונות

סיכום

רשימת מקורות

החל מהמאה ה-17 התפתחה באירופה מגמה של הצבת סימני שאלה בפני הדת, ממנו הושפעה גם יהדות אירופה. מגמה זה מקורה בגורמים רבים, ביניהם צמיחתן של אידאולוגיות חברתיות ופיתוח המדע והמודרניזציה. אצל היהודים באופן נקודתי, תהליך החילון הואץ ע"י האמנציפציה, התפתחותה של הציונות, השואה, פיצול היהדות לפלגים שונים. כל אלו יצרו את האווירה הכללית ממנה החלו יוצאים בשאלה אנשים כפרטים.

רבים מהיוצאים בשאלה מספרים שאי הוודאות בנוגע לאמונתם החל כשפגשו בדבר שסתר את אמונתם הדתית, דוגמת הלכה שראו כבלתי מוסרית או טקסט בתורה שנראה להם כנוגד את ההיגיון. מפגש זה ערער את אמונתם באמיתות הדת וכתבי הקודש והיווה זרז לבחינה ביקורתית של אספקטים נוספים בהם.

לפעמים, אדם המניח שהדתיים פחות מוסריים מהחילוניים עול לעזוב את הדת מהרגשה כי כשלונם המוסרי של המאמינים נובע מהאמונה עצמה. שופט בית המשפט העליון חיים כהן סיפר כי מפגשיו עם התנהגות פסולה מוסרית אצל דתיים האיץ את תהליך עזיבת הדת שעבר. צד אחד של אותו העניין הוא רושם חיובי מהחברה החילונית, בצורה שסותרת את הרעיון המוקדם של מאמינים רבים, הקושר בין חילוניות לבין רמת מוסר נמוכה.

דתיים שמפסיקים להאמין יפתחו לרוב דיסוננס קוגניטיבי בין התודעה להתנהגות, והוא מה שיובלים אותם לעזוב את הדת. למעשה, בזמן שיפסיקו לבטוח באמונות הדת הבסיסיות, ציות לחוקי לדת ירגיש להם כמעשה צבוע המעכב את ההתפתחות האישי וגורם לסבל רב.

אך הפגיעה באמונה אינה בהכרח תנאי מקדים המחייב יציאה בשאלה. שרית ברזילאי, בספר "לפרוץ מאה שערים"‏, גורסת בהתבסס על ראיונות עם כ-50 יוצאים בשאלה שלהוציא מקרים בודדים, הפסקת האמונה אינה הגורם הראשון ליציאה אם כי חלק מתהליך, שמתחיל בדר"כ עקב סיבות אישיות אחרות. כמו כן, יש יוצאים בשאלה הממשיכים להאמין באופן כזה או אחר.

בתהליך החזרה בשאלה אדם דתי ממיר את אורח חייו ולפעמים גם את האמונות שלו, בצורת חיים חילונית. תהליך זה הינו אינדיווידואלי, בניגוד לתהליך חילון בו חברה שלמה הופכת יותר חילונית. השימוש בביטוי יהיה כמעט תמיד על יהודי, למרות שלעיתים נעשה בו שימוש בהשאלה גם לגבי בני דתות אחרות, ואין בו כדי לתאר לציון המרת דת התבוללות.

כל חייו של היהודי הדתי מעוגנים במגוון רחב של מצוות. למשל: חלק מלוח הזמנים שלו מוקדש לתפילה, פעילותו העסקית נעצרת בשבת ובחגי ישראל, וקשריו המיניים, בפרט במידה ואלו לא במסגרת נישואים או שאינם הטרוסקסואלים, יוגבלו באופן חד משמעי. יהודי המקבל על עצמו את קיום חוקי התורה יכונה לרוב "יהודי דתי", בזמן שיהודי שאינו רואה עצמו מחויב לחוקי התורה יכונה "חילוני". עם זאת, גם בין היהודים הדתיים לבין עצמם יש אדוקים יותר ואדוקים פחות. ישנם גם חילוניים רבים המקיימים חלק מהמצוות מתוך זיקה כלשהיא לדת.

ברוב המקרים, יתייחס הביטוי "יציאה בשאלה" לתהליך בו אדם שהיה חלק מהציבור הדתי או החרדי להפסיק בצורה גלויה לקיים את המצוות הייחודיות לציבור הדתי ולרוב גם מתנתק ציבור זה. זאת בשונה מהמונח אנוס, שמתאר אדם דתי אשר מפסיק בסתר, להחזיק בתפיסות הדתיות שלו, והוא כביכול חילוני‏ שמסיבותיו השונות שלו שומר על אורח החיים הדתי למראית העין של הסובבים אותו, לפחות עד שיעזוב את חברה זו. התופעה אשר מכונה "התחלשות"‏, היא זו שבד"כ משמשת לציון מקרים כמו צמצום זמני בשמירת מצוות אצל אנשים דתיים, ואילו הביטוי חזרה בשאלה אינו משמש לכך.

גם בזרמים שאינם שמרנים התופעה של חזרה בשאלה לעתים קיימת, וישנם מצבים שבהם "יציאה בשאלה" תשמש לתיאור התופעה בקרב המון זרמים אחרים, שנטשו את אורח החיים הדתי שלהם אל אורח חיים פשוט ו"קל" יותר מבחינה דתית, או אף חילוני.

אחד העם, מייסד האסכולה הציונית-רוחנית, היה בן למשפחה חרדית ועזב את אורח החיים הזה, ולקח חלק חשוב בניסוח הזהות הלאומית החילונית.

כמעט בלתי אפשרי למדוד את אחוז עוזבי הדת בעת העתיקה ובימי הביניים. עם זאת, ההנחה היא שבמקומות בהם התקיימה קהילה יהודית גדולה שאבדה בחלקה או מלאה, במידה ולא ידוע על אסונות או הגירה מאסיבית באותה העת, הסיבה להעלמות הקהילה היתה נטישת הדת. בספרות השו"ת מופיעות הרבה שאלות בנושאי התמודדות עם יהודים שממירים את דתם או מפסיקים לקיים חלק מהמצוות או את כולן, אך בעייתי להעריך באופו מדויק מה היה האחוז של אנשים אלו.

במאות ה-18 וה-19 נוצרה במערב אירופה מגמה של נטישת דת מאסיבית, ורק מעטים נשארו שומרי מצוות. מנגד, במזרח אירופה היקף החזרה היה קטן יותר אך משמעותי, כפי שניתן להסיק ממכתבו של הרב קוק לאב שילדיו נטשו את מצוות הדת בו כתב כי התופעה נוצרה ברוח הזמנים, ומושכת רבים מהצעירים.

בארץ ישראל בתקופת העליות הראשונות והמנדט הבריטי תופעת נטישת הדת רווחה מאוד, דבר שהביא לכך שחלק מהרבנים במזרח אירופה ייעצו שלא לעלות לארץ ישראל. בארצות הברית הלך הרוח היה דומה, מה שיצר ההתנגדות להגירה לארצות הברית ממזרח אירופה.

אחרי קום המדינה פשטה תופעת ההתחלנות בקרב ילדי המעברות שהשתלבו בחברות נוער בקיבוצים בעקבות הקשיים הכלכליים של הוריהם. פעמים רבות חברה בעלת אופי חילוני, שוויוני וחקלאי היוותה אופציה מושכת הרבה יותר מחיי מסורת במעברה ענייה ונידחת. גם מדריכי הנוער, מתוך תפיסת החילונית סוציאליסטית, פעלו רבות בכדי להרחיק את הנערים והנערות מאמונתם ואורח חייהם הדתי.

בימים אלו נהוג להפריד בין הציבור החרדי לשאר הדתיים בניסיון לאמוד את היקף התופעה. הערכתו של הסוציולוג פרופ' מוטי בר לב היא שכ-20% מנוער חובשי הכיפות הסרוגות יצאו בשאלה, אך ישנה גם הערכה שמדובר בכ-25%. במחקר שנערך ב-2011 במכללה האקדמית לחינוך "תלפיות" הוערך כי כ-30% מבני הנוער הדתי עוזבים את הדת, אבל חוזרים אליה לאחר תהליך גיבוש זהות עצמית, שברוב המקרים נמשך עד גיל 28.

החלק הארי של קבוצת היוצאים בשאלה הוא בגילאי 15-25 לפני נישואין. בעלי משפחה שיצאו בשאלה הם הרבה פחות שכיחים, אם כי ישנם מקרים של חזרה בשאלה בכל גיל, ביניהם מקרים של משפחות שלמות, בהן זוג ההורים מחליט לצאת בשאלה עם ילדיהם. הנחה מקובלת היא שאחוז הגברים היוצאים בשאלה גבוהה יותר מאחוז הנשים.

כשיהודי מגיע עם עצמו לתובנה שאלוהות אינה קיימת, או שהפרשנות היהודית רעיון זה שגויה, או שאלוהי היהדות לא דורש את שמירת המצוות הכתובות בתורה בצורה הנוכחית, הוא עלול לחדל מלקיים את המצוות או חלק מהן.

האדם הדתי מכותר באיסורים ובחוקי הלכה להם הוא מחוייב בכל אשר יפנה, ויכול להסתכל על אורח החיים החילוני כחלופה שאינה אוסרת עליו דברים כה רבים. רבים מהיוצאים בשאלה מספרים שהסיבה לעזיבתם את הדת היא התחושה כי היא פוגעת בעצמאות ובחירות הבסיסית. לפי השקפת עולמם, בדת נדרש ציות אבסולוטי השולל ת הרצון החופשי, ולא מאפשר חקר עצמי וחופש אישי. בקונוטציה זו עולות גם ההגבלות בכל הנוגע למין ולמיניות, שפעמים רבות עומדות בסתירה עם הצורך הבסיסי והרצון הטבעי של הפרט.

כשאדם בחברה הדתית מרגיש שההגבלות המוטלות עליו חסרות תוכלת או שהוא לא רוצה או יכול לעמוד עוד בציפיות ממנו בחברה זו, הוא לפעמים יעזוה את קהילתו ויעבור לסביבה חופשית יותר. הוא יכול להשתלב בקרב החילוניים ולשכוח את מנהגי הדת, אבל לפעמים אמונתו נשארת יציבה ורק בחירותיו לא כבולות עוד בידי הסמכות הדתית.

ישנה טענה כי בקרב אנשים בעלי נטייה מינית שונה, דוגמת הומוסקסואלים ולסביות, אחוזי החזרה בשאלה גבוהים יותר בהשוואה להטרוסקסואלים, עקב האיסור הטוטאלי בתורה על משכב זכר. למרות זאת, מתקיימות כיום קבוצות של הומוסקסואלים ולסביות דתיים שמוצאים דרך לשלב בין נטייתם המינית לאורח החיים הדתי, או לפחות, מנהגים רווחים בקרב בציבור הדתי הכללי, דוגמת ההתארגנויות "בת קול", חברותא והו"ד.

פעמים רבות צעירים בגיל ההתבגרות יתמרדו כנגד הוריהם וכנגד הקונצנזוס החברתי בו הם גדלים. מרד כזה יכול להיות מזורז ע"י בהשפעות שונות והיחשפות לגירויים. תופעה זו לא מדלגת על בני החברה הדתית והחרדית. לפעמים, כפועל יוצא של מרד נעורים, המתבגר הדתי או החרדי עוזב את הדת לחלוטין.

בתקופת העת העתיקה וימי הביניים, אחד המחסומים העיקריים מול יציאה בשאלה היה מבנה הקהילה היהודית הגדול יחסית, והעדר חלופה חברתית ליהודי שאינו מקיים מצוות. יהודי שאינו מקיים מצוות היה מקבל יחס מבזה וקר בתוך קהילתו ואפילו מחוצץ לה כאדם חסר דת, וברוב המקרים לא יכול היה להשתלב לחברה הלא יהודית בלי להמיר את דתו.

בעת האמנציפציה ופריחתה של תנועת ההשכלה החלו יהודים רבים נוטשים את עול המצוות, חלק מהם הצליחו להשתלב בחברה הלא-יהודים מבלי להמיר את דתם, ואחרים יצרו קהילות יהודיות של יהודים שהרגישו שאינם מחויבים לשמירת המצוות. קהילות אלו הקלו מאוד על היציאה בשאלה.

כשקהילה יהודית התפרקה, עקב הגירה, השמדה או חזרה בשאלה המונית, הנותרים נשארו בלי קהילה להישען עליה ונחשפו לנטישת הדת או לאן-אורתודוקסיה. אותו הדבר קרה גם בקרב מהגרים לארצות חדשות בהן לא התקיימו קהילות יהודיות סודרות.

אדם נתון בהרבה מקרים להשפעת החברה הסובבת אותו. דתי המתרועע בחברה חילונית ירצה לרוב להיות דומה לחברתו או לפחות לטעום מאורחות חייהם. גם אצל אנשים הנקשרים בצורה משמעותית לאדם חילוני נערץ בעיניהם, מורה דגול או בן זוג, יכולים בהשפעתו לסגל את אורח חייו החילוני או הדתי.

בחלק מהמקרים, נטישת החברה החרדית או הדתית נעשית מטעמים חברתיים או אישיים, ולא עקב אופי החברה עצמה. לפעמים יוצאים בשאלה מרגישים ששינוי באורח החיים יהיה להם מעין גלגל הצלה או יפתור עבורם בעיות אישיות וחברתיות מסוימות. במקרים אלו, העדפת לחברה החילונית לא מבוססת על ערכיה או אורח החיים המקובל בה, אלא רק מכיוון שהיא שונה וכרגע אין בנמצא אלטרנטיבה דתית.

בהתחשב במספר הנמוך יחסית של היוצאים בשאלה בקרב החברה החרדית, לא ניתן להגיד שתופעה זו מהווה איום מהותי. אף על פי כן, הגישה בקרב הציבור החרדי ביחס ליוצאים בשאלה הינה שלילית מאוד, ומעטים המקרים בהם ישנה הכרה בכך שיכול להיות שהגורם לעזיבת הדת נעשה באופן מושכל וממניעים הגיוניים. במקרים רבים מקווים שמדובר בשינוי זמני ושהיוצא עוד יחזור לחיק הדת. פעמים רבות בני משפחת היוצא מקווים כי התמורה שחלה בבנם או ביתם הוא זמני, ומנסים בעזרת באמצעים להחזיר אותם אל הדת והמסגרת המשפחתית בה התחנכו.

ישנים מקרים רבים בהם היחס ליוצאים בשאלה הינו מזלזל, ואלו מצטיירים לפעמים כחלשי אופי המוותרים בקלות על עול המצוות, שוליה של החברה החרדית, שהמניעים ליציאתם הינם פסיכולוגיים או משפחתיים, בעקבות מחסור בחום ואהבה בחייהם, או בעקבות כניעתם לפיתויים שמציע העולם החילוני. בנוסף, מוצגים אלו כ"מורדים" או כטיפוסים מטריאליסטיים שרצונם הוא רק ליהנות מחיי העולם הזה.

היוצאים בשאלה מוכפשים פעמים רבות ומוצגים באור נלעג. הכפשה זו נעשית כדי לשמר את התפיסה שהבעיה היא בעוזב ולא בחברה שאותה הוא עזב, לסמן לאלה שעדיין "בפנים" וחושבים על עזיבה שיש להם הרבה מה להפסיד אם יעשו כן, וגם בכדי להביא את היוצא לבידוד ולנטרל את השפעתו על חבריו.

עוד אקט שננקט כנגד היוצאים הוא פגיעה בבני משפחתם. חזרה בשאלה פעמים רבות תפגע בבני המשפחה המשתייכים למוסדות קהילתיים מסוימים, או בסיכויים של אלו מהם שנשארו חרדים למצוא שידוך מתוך מחשבה שאלו עלולים להיות מושפעים מקרובם שיצא בשאלה.

בחברה הדתית במקרים מסוימים ישנו דמיון ביחס ליוצא בשאלה, ובמקרים אחרים יהיו תגובות יותר חיוביות. באופן כללי, ככל שהתופעה נפוצה יותר כך יתרככו התגובות כלפיה.

(בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמים באנגלית ובעברית)