‏290.00 ₪

שאלת המחקר:

כיצד באה לידי ביטוי הגנת הצורך?

תוכן עניינים

מבוא. 

האחריות הפלילית. 

מהו סייג 

סייג הצורך.

התיקון לחוק. 

יסודות הסייג 

ההפרדה בין הגנה עצמית לצורך. 

נטל ההוכחה. 

הגנת הצורך סעיף 22א. 

סיכום.

ביבליוגרפיה.

נספחים.

סע' 1 לחוק העונשין קובע שאין עבירה ואין עונש אלא לפי חוק. מכוח עקרון החוקיות יודעים שביהמ"ש אינו מוסמך ליצור עבירות בדרך של חקיקה שיפוטית. אך האם ביהמ"ש מוסמך ליצור סייגים חדשים? סע' 1 לא נותן תשובה. ניתן לפרש את "אין עבירה" גם כמפנה רק ליסודות העבירה, וגם כמפנה לכל התנאים הנדרשים לגיבוש אחריות פלילית, שכולם צריכים להיות מוסדרים לפי חוק. פרופ' פלר טוען שלא ניתן ליצור סייגים חדשים בדרך שיפוטית, ורשימת הסייגים בחוק העונשין היא ממצה. צריך אחידות בנשיאה באחריות הפלילית, מניעת שרירות לב, שמירה על הפרדת הרשויות.

פרופ' אנקר טוען שניתן ליצור סייגים חדשים, מכיוון שעקרון החוקיות נוסע מהכלל של "אין עונשין אלא אם כן מזהירין", והכוונה היא שלא מרעים את מצבו של הנאשם. הסייגים מיטיבים עם הנאשם, ולכן אין מניעה מליצור אותם.

 חקיקה שיפוטית היא בעייתית בפלילים, כי עלולה ליצור חוסר אחידות בדין. משל לכך הוא התסמונת-הקדם-וסטית שגורמת לנשים להיות אלימות במיוחד. נאמר שאישה תקפה את בנה בעיצומה של התסמונת. סנגורה טוען בבית המשפט לסייג של התסמונת-הקדם-וסטית שגורמת לעצבנות. שופט בבית משפט אחד יקבל את הטענה ויכיר בתסמונת כסייג, ושופט אחר בבית משפט אחר לא יקבל טענה דומה ולא יכיר בסייג כזה. חוסר האחידות בדין ייצור בעיות רבות.

 בהצעת החוק לתיקון 39 היה סע' 40 שקבע שאין סייג אלא במקרים המנויים בחוק. סעיף זה לא עבר בכנסת, ולא נכלל בנוסח הסופי. אין סעיף שאוסר חקיקה שיפוטית של סייגים, ואין סעיף שמתיר.

 סע' 19 קובע שנדרשת מחשבה פלילית כדי לבצע עבירה. האם אדם צריך להיות מודע ליסודות הסייג?

למשל – אדם נטל תיק כדי לגנוב ארנק, אך בפועל התברר שיש בפנים פצצה, והוא קורא למשטרה. מתקיימים יסודות סייג הצורך, אך האדם לא היה מודע להתקיימות יסודות הסייג בשעה שביצע את העבירה.

אדם שטוען שבאמת הוא דיבר על המגיד, ולכן אין סיבה שיחול עליו סייג אי השפיות – כלומר, הוא אינו מודע לכך שהוא בלתי שפוי[1].

 ישנם סייגים, שמטעמי מדיניות חברתית נכיר בקיום האובייקטיבי של תנאי הסייג, ולכן הסייג יחול במנותק מהשאלה אם הנאשם היה מודע לקיומו של הסייג. אדם אינו צריך להיות מודע לכך שאין לו כשירות משפטית – שהוא בלתי שפוי, שהוא חסר שליטה, שהוא קטין[2].

 סייג הכורח – כל הסייג מוגדר דרך השפעת האיום על האדם מבחינת המצב הנפשי, ולכן נדרוש מודעות לקיומו של הסייג.

לגבי סייגים אחרים ישנה מחלוקת אם האדם צריך להיות מודע לקיומו של הסייג.

לגבי הגנה עצמית – ישנה מחלוקת – האם נכיר בסייג מכוח קיום התנאים האובייקטיבים, או שנכיר בסייג מכוח האילוץ הנפשי המיוחד של אדם שנקלע לסיטואציה הפתאומית[3].

 כל הסייגים בפרק ה1 לחוק העונשין מנוסחים באותו האופן: "לא ישא אדם באחריות פלילית".

עד לפס"ד מאיר אברהם הייתה תוצאה אחת לקיומו של סייג – זיכוי. לזיכוי עקב סייג נלוות מטעם ביהמ"ש הצהרה בדבר הלגיטימיות של ההתנהגות. לכן, לא נוכל להטיל מגבלות על החירות ההתנהגותית של מי שזוכה עקב סייג, ולא נוכל להתגונן מפניו כחברה, למרות שהוכיח יכולת (גם אם לא רצון) לפגוע בערכים חברתיים.

בע"פ מאיר אברהם נ' מ"י – הנאשם לא הורשע עקב אי שפיות. ביהמ"ש קמא כתב שהנאשם אינו בר עונשין עקב סייג אי שפיות. הוא ערער כדי שייכתב בפסק הדין שהוא מזוכה. ביהמ"ש העליון אומר: "כבר נקבע עי בית המשפט כי הסייגים אינם עשויים מקשה אחת, על אף שקובצו לפרק אחד בחוק העונשין". ביהמ"ש מסרב לכתוב שהנאשם זכאי. על פסק הדין נכתבה ביקורת של השופט בזק. מרבית הביקורת היא על חוסר סמכותו של השופט לקבוע תוצאה אחרת מאשר זיכוי או הרשעה, לפי סע' 182 לחסד"פ.

 במדינות אחרות קיימת הבחנה בין הצדקים לפטורים בסייגים. ישנה היררכיה בין הסייגים ולא כולם זהים. ישנו הבדל בין האמירה החברתית שהזיכוי הוא בשל כך שההתנהגות היא ראויה, לבין זיכוי למרות שההתנהגות פסולה.

אם מדובר בהצדק – המעשה הוא מותר, מוצדק, ראוי להתנהג כך. החוק מעודד התנהגות כזו.

אם מדובר בפטור – המעשה הוא אסור, בלתי ראוי, ולמרות זאת לא נטיל אחריות על כך.

 ד"ר ברודר סבורה שגם אם לא נאבחן את הנפקות בין הצדק לפטור, יש מקום לאמץ בארץ את עצם האבחנה. היא תומכת ביצירת מדרג בין הסייגים השונים[4].

 בגרמניה למשל ישנה הבחנה בין פטורים להצדקים. זאת, מכמה נימוקים:

(1)     יכולת להגיע לאופטימיזציה של הַצֶּדֶק. ליצור הבחנה בין סוגי הזיכויים. ניצוץ של אימוץ תפיסה זו ניתן לראות בפס"ד מאיר אברהם.

(2)     לאפשר הטלת סנקציה בגין מעשים פסולים אך חסרי אשמה. בארץ, אם בימ"ש מזכה מחת סייג, הוא לא יכול להטיל סנקציה. בגרמניה זה אפשרי. הסנקציות אינן עונשיות, אלא מטעמים של שיקום ובטחון, וכך מגנים על הציבור מפני אותו אדם למרות שזוכה. למשל ניתן לשולחו למוסד גמילה, לשלול לו רישיון נהיגה, לשלול רישיון עבודה. בארץ, רק הגילדות המקצועיות יכולות לשלול רישיון עבודה במקצוע.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

ש"ז פלר "ה'צורך' Stricto Sensu כמצב השולל את פליליות המעשה", משפטים ד' 5

ש"ז פלר "על הזיקה המבנית – אם בכלל – של סייג לאחריות פלילית, למשקל הראיות הנדרש לשם הוכחתו" עלי משפט א, 261.