‏280.00 ₪

שאלת המחקר:

איך הצליחה הנהגת האינתיפאדה לגרום להתקוממויות להימשך, למרות הנסיון של מדינת ישראל לעצור אותן?

תוכן עניינים

מבוא  4

שאלת המחקר. 4

האינתיפאדה. 4

מטרות ההתקוממות. 6

לטווח הקצר. 6

לטווח הבינוני 6

לטווח הארוך. 7

השלכות האינתיפאדה על צה"ל. 7

מדיניות ישראל לפני האינתיפאדה. 8

אירועי המאבק. 8

אירועים חשובים במהלך ההתקוממות. 8

תגובות ישראל להתקוממות. 9

תגובות צבא ישראל. 10

משמר הגבול. 10

אמצעים צבאיים.. 11

תגובות המנהל האזרחי 11

דינאמיקה פנים ערבית. 11

השלכות האינתיפאדה. 14

מהפכה חברתית 14

השלכות על ערביי ישראל. 15

סוד ההנהגה של האינתיפאדה. 15

ארגונים פלשתיניים.. 15

הנהגת האינתיפאדה לפי הארגונים השונים.. 16

הנהגת ה"תנזים". 16

ברגותי כמנהיג בולט באינתיפאדה. 16

החזית העממית לשחרור פלסטין 17

"החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין". 17

הנהגת ה"חמאס" - תנועה שהוקמה בתחילת האינתיפאדה. 18

אידיאולוגיה. 18

מבנה הארגון והנהגתו 19

הנהגת התנועה. 19

הנהגת החוץ. 19

הנהגת הפנים.. 19

מנגנונים מרכזיים.. 20

מנגנון ה"דעווה". 20

תמיכה ומימון 21

הג'יהאד האסלאמי 21

מבנה הארגון והנהגתו 22

המנהיג פייסל חוסייני 22

סיכום   24

השלכות האינתיפאדה. 24

בתשובה לשאלת המחקר. 25

ביבליוגרפיה. 26

אינתיפאדה היא "התנערות". אופייה של האינתיפאדה הראשונה בא לידי ביטוי במלחמת גרילה של אזרחים תוך שימוש בנשק קר כגון: רוגטקות ובקבוקי תבערה, הלחימה הוגבלה בעיקר לתחומי הקו הירוק. מספר ההרוגים במלחמה זו מונה כ-1491 פלסטינים וכ-164 ישראלים.

האינתיפאדה שהחלה ב-1987 והסתיימה עם תחילת מלחמת המפרץ, הייתה התקוממות אלימה ברובה בין ישראל להתנגדות הפלסטינית.

ההתקוממות הובילה להסכמי אוסלו הסתיימה עם חתימתם. היא אירעה בישראל, רצועת עזה ויהודה ושומרון. האינתיפאדה הינה חלק מהסכסוך הישראלי-ערבי. 

התקוממות זכתה תחילה לשם "אינתיפאדת האבנים", בעקבות השימוש של הפלסטינים באבנים וכלי נשק מאולתרים נוספים. במהלך האינתיפאדה התקוממו תושבי עזה, יהודה ושומרון כנגד השלטון הישראלי.

כאשר פרצה "אינתיפאדת אל אקצה" ניתן לה השם "האינתיפאדה הראשונה" כדי למנוע בלבול ביניהן.

ה 

מפקדים של הצדדים באינתיפאדה היו יצחק שמיר של ישראל והמנהיגות ההתקוממות הלאומית של פלשתין.

הגורמים להתקוממות, אשר פרצה בתשיעי בדצמבר 1987, היו תחושות תסכול וייאוש של האוכלוסייה בשטחים ורצונות לאומיים.

התפרצות שהחלה באופן ספונטני כאשר משוחררי עסקת ג'בריל היוו את הליבה המרכזית באינתיפאדה זו. בעקבות הקצנה ימנית של הציבור בישראל, סבל והרגשת השפלה הולכת וגוברת מצד הפלסטינים תחת מדיניות כיבוש ודיכוי של מדינת ישראל, כשלון אש"ף בהבטחתה לעם הפלסטיני מדינה פלסטינית, הסלמה דתית בעקבות המהפכה האסלאמית באיראן כל אלו ועוד הביאו להתקוממות אלימה מצד העם הפלסטיני^. 

התמרדות אלימה שכזו כללה בהתחלה פעולות מחאה עממיות, אולם במהירות זה הפך לפעולות טרור וגרילה והם היוו את הביטוי המרכזי. המאפיינים המכריעים של הפעילויות הפלסטיניות בלוחמה זו היה הניצול הגדול בפיגועי התאבדות נגד אזרחים של מדינת ישראל.

מספר חודשים לפני התפרצות המקרים המאוד אלימים שיחות קמפ דייוויד לא הצליחו,כאשר בתוכן הציג ברק את הסוגיה להגיע להסכם, כאשר במסגרתו תוקם ארץ פלסטינית על 90 אחוז מיהודה, שומרון ורצועת עזה. שיחות אלו התקיימו בין ראש הממשלה אהוד ברק לבין יושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת. בעמדה הפלסטינית נראה כי ההצעות של ברק אינן רציניות ולא יפתרו בעיות עיקריות בקונפליקט, למשל בעיית הפליטים. ביל קלינטון, אשר היה פרטנר לשיחות אלו, אך הוא לקח את הצד הישראלי ובזאת בעצם האשים את ערפאת בכישלון השיחות.

הניצוץ שהצית את האינתיפאדה הינו הלוויתם של ארבעה פועלים פלסטינים ממחנה הפליטים ג'בליה שברצועת עזה בשנת 1987. הפועלים נהרגו בתאונת דרכים מדרום למחסום ארז בשמיני לדצמבר מפגיעת משאית ישראלית בשתי מוניות שבהן נסעו[5]. שמועות שנפוצו במחנה, טענו כי לא מדובר בתאונה אלא בנקמה על פיגוע בשוק המרכזי בעזה יומיים לפני כן, בו נרצח שלמה סקל, עוררו מהומות. למחרת ההלוויה נמשך העימות בין תושבי המחנה לחיילי צה"ל בצורה חסרת תקדים. תגובתם הקטלנית של החיילי צה"ל, אשר לא היו מוכנים למימד המהומות גררה הסלמה נוספת. התאריך, התשיעי בדצמבר, 1987 נחשב ליום פרוץ האינתיפאדה. המהומות התפשטו מג'בליה למחנות פליטים נוספים וערים ברצועת עזה, למחנות הפליטים כפרי וערי יהודה והשומרון, לערי יהודה והשומרון, ולבסוף, בתשעה עשר בדצמבר הגיעו גם לירושלים[6].

מהומות אלו פרצו בגלל רקע מדיני והאכזבה הכלכלית והאישית אשר היו בקרב הקהילה הערבית לתקופה ארוכה. המטרה הכללית של מהומות הנ"ל הייתה כדי להוכיח כי התפוררו היחסים שהיו במשך עשרים ואחת שנים בין ישראל לשטחים, וכי יהודה, שומרון ועזה אינם חלקים מישראל.

הימים הראשונים של המהומות היו התאפיינו בחוסר ארגון וכוונו גם כלפי החלקים העשירים באוכלוסייה הפלסטינית. סקרים שנערכו בין העצורים הפלסטיניים הראו שרב העצורים בשלב זה לא היו קשורים כלל למאבק הלאומי, ורבים מהם אף עבדו בישראל. בנוסף, בשלב המהומות הראשון השתתפו נשים וילדים רבים.

הקמת ועדות עממיות בעזה, ויהודה ושומרון ו"המפקדה הלאומית המאוחדת להסלמת ההתקוממות בשטחים הכבושים" (הוקמה פורמאלית בסוף דצמבר 1987, כרוז ראשון יצא בעשירי בינואר, 1988) הביאו לקצו את חוסר הארגון[7].

מכיוון שבהתחלה אש"ף לא ארגן את המהומות, הארגון הסתכן באיבוד השליטה לטובת הכוחות המקומיים, כאשר ניסיונות הארגון להציג את ההתקוממות כיוזמתו נתקלים בהתעלמות או בבוז. עם זאת אש"ף הצליח להטיל את סמכותו על ההתקוממות משום שכלל אנשי המפקדה המאוחדת ומרבית אנשי הוועדות היו חברים בו והחשיבו את עצמם (לפחות ברמה העקרונית) כפופים למרותו. עקב העדר הרצון אצל המנהיגות המקומית להיכנס לעימות עם אש"ף, מתוך החשש מחשיפה על ידי השב"כ וכן מפאת השתייכותם של רב המנהיגים לשולי החברה הפלסטינית ערב האירועים (מצב אשר השתנה במהירות עם פרוץ האינתיפאדה), נותרו המנהיגים המקומיים של האינתיפאדה אנונימיים, עובדה שהקלה על אש"ף לטעון לשליטה במתרחש[8]. עם זאת, מצא עצמו אש"ף מתחרה בפעם הראשונה מתחרה ב גופי האסלאם החיצוני - החמאס (אשר הוקם בתחילת האינתיפאדה) והג'יהאד האסלאמי, אשר גם להם היה חלק בניפוח האלימות.

תחילת האינתיפאדה התאפיינה בפעילות באמצעים פשוטים: עשרות מתבגרים פלסטינים ארבו לסיורים קטנים של צה"ל, וניסו לנצל את יתרונם המספרי תוך כדי המטרת החיילים באבנים גדולות. כמו כן נערכו הפגנות רבות. למרות הוראות סוטרות שניתנו על-ידי ראשי אש"ף, נעשה בתחילת האינתיפאדה ניסיון להימנע משימוש בנשק חם כלפי צה"ל והמתנחלים, אך עם חלוף הזמן השתנה המצב [9] הממשל האזרחי הישראלי בשטחים קרס באופן מעשי בחודש הראשון לאינתיפאדה. אזורים נרחבים בעזה ויהודה ושומרון סירבו לשתף עמו פעולה והכריזו על עצמם כ"משוחררים". רבים מפקידי הממשל ורוב מוחלט של השוטרים הפלסטינים הודיעו על התפטרותם. בו זמנית נערכו שביתות כלליות רבות (מספר פעמים בשבוע) וכן החלה שביתת מסחר מלאה, אשר נמשכה ארבעים יום, והפכה לשביתה חלקית בה פעלו חנויות בשעות מסוימות בלבד לאחר מכן[10].

ניסיונות רבים למרי אזרחי, חלקם מלווים באלימות, נעשו לאחר פברואר, 1988. המרי התבסס על רעיונותיו של מובארכ עואד [11] אשר גורש על ידי ישראל בשישי במאי. הניסיונות זכו בשלבים הראשונים להצלחה מסוימת, אך, בעקבות נפילת ההתארגנות המקומית והעברת מרכז הכובד להנהגת חוץ, הם דעכו כאשר ה"כובד" עובר ל"כוחות ההלם" בצבאיים. [12]

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

הרכבי, י, מלחמה ואסטרטגיה, מערכות. עמ' 288- 290, 529- 539.

גילבר, גד. בעין הסכסוך: האינתיפאדה. תל- אביב: הקיבוץ המאוחד.

חני זיו ויואב גלבר, "בני קשת"

למברגר דורית, "אינתיפאדה",ירושלים