‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד משפיעה רכישת השפה על הזהות והסטאטוס החברתי של ילדי אתיופיה?

תוכן עניינים

מבוא. 

שאלת המחקר. 

רקע כללי- העדה האתיופית – מאפייני השפה (שפת האם) השכלה ואפיונים תרבותיים        

מצב סוציו-אקונומי 

למידה באתיופיה. 

נתונים כללים על תלמידים אתיופים בישראל. 

מספר התלמידים יוצאי אתיופיה. 

התפלגות יוצאי אתיופיה במערכות החינוך. 

הרקע החברתי-כלכלי של התלמידים יוצאי אתיופיה. 

הקשר בין היבטים דמוגרפיים בתרבות המוצא לרכישת שפה. 

כישורי אורייניות

השפעת רכישת השפה על הזהות וההשתלבות במערך הבית ספרי 

תמונת מצב מבחינת הישגים בלימודים 

תמונת מצב מבחינת שיעור הזכאים לתעודת בגרות.

תמונת מצב מבחינת הפנייתם של התלמידים יוצאי אתיופיה למסגרות חינוך מיוחדות, לא פורמאליות ודתיות  

תמונת מצב מבחינת נשירה ממסגרות חינוכיות:

השפעת ההשתלבות בבית הספר על רכישת השפה. 

סטטיסטיקה של מאפייני המסגרת החינוכית (בעיקר פנימיות) 

מהלכים אשר יסייעו להשתלבות בבית הספר. 

טיפול שגוי של מערכת החינוך

התעלמות מהתרבות האתיופית. 

הקשר בין שימוש בשפה לזהות וסטאטוס חברתי של ילדים אתיופים.

היררכיה וכבוד לסמכות. 

לא פונים בשאלות לאדם מכובד.

אין אומרים "לא" לסמכות. 

ציפייה לקיום הבטחות מבעל סמכות. 

איפוק רגשי 

צניעות ומופנמות. 

קבלת תשומת לב אישית.

אין לבקר אדם בפומבי 

אסור להפלות. 

היחיד נטמע בכלל. 

העבודה כערך חשוב. 

סבלנות והקשבה. 

תפישה דיפוזית של הזמן 

שמירת סוד והגנה על פרטיות. 

שינויים בקוד התרבותי של העולים.

השתלבות חברתית של ילדים אתיופים במערכת החינוך.

אוריינות רכישת שפה וסטאטוס בקרב ילדים אתיופים בישראל

הנחת המחקר ורקעה

ממצאי המחקר ותוצאותיו 

ההיבטים הפסיכולוגיים של המפגש הבין תרבותי 

השפה המדוברת בבית. 

העברת מיומנויות בסיסיות משפה ראשונה לשפה שניה. 

הקשר בין השליטה בשפה הדבורה לבין התפתחות הקריאה בשפה השניה. 

משתנים בין תרבותיים.

סיכום

ביבליוגרפיה

לא פונים בשאלות לאדם מכובד- הימנעות מלפנות בשאלות לאדם מכובד ובעל סמכות, הדבר נתפש כחוצפה. על-פי הצופן התרבותי, הוא מצווה לענות בקצרה ב"כן" ו"לא", אלא אם כן נתבקש מפורשות להרחיב. נער מאתיופיה לא ירוץ לספר לחבר'ה על כל דבר שקרה לו, ויעשה זאת רק אם יניח שהשומע מסוגל לסייע לו בפיתרון בעיה.

אין אומרים "לא" לסמכות- הציות לסמכות הוא מוחלט. מי שמבקש לסרב יכול, לכל היותר, לשתוק (בנדס-יעקב ופרידמן) . המילה "לא" נדירה בחברה האתיופית, ואף נחשבת ביטוי של חוצפה וזלזול. הקוד התרבותי מחנך להגיד "כן, כן ,כן" (אישי, אישי, אישי!, באמהרית) (בן עזר). לכן, משתדלים להימנע מוויכוחים או עימותים מילוליים. כתוצאה מסוג התקשורת של העולים מאתיופיה מול בעלי סמכות, קורה לא אחת שתלמיד אתיופי מביע הסכמה או הבטחה מילולית, אך אינו מממש זאת. הדבר יוצר דימוי שגוי של חוסר אמינות. גורמי סמכות שונים (מורים, מפקדים בצבא) חשים מתוסכלים לנוכח ההתנהגות ההפכפכה לכאורה, ותופשים את התלמידים/פקודים יוצאי אתיופיה, כמי שאי-אפשר לסמוך על מילתם.

ציפייה לקיום הבטחות מבעל סמכות- העולים מאתיופיה נוטים להאמין להבטחות שניתנות להם, בעיקר על-ידי בעלי סמכות, ורואים בהן התחייבות. פתגם אתיופי אומר: "עדיף שמה שילדת לא יתקיים, מאשר שמה שהבטחת לא יקוים". לגבי דידם, גם אמירות מסייגות כגון "נראה" ו"יכול להיות", נחשבות הבטחה לכל דבר. זו הסיבה לתחושת האכזבה העמוקה שלהם, שעה שגורם סמכותי המטפל בהם אינו עומד בדיבורו לדעתם. (בנדס-יעקב ופרידמן) .

איפוק רגשי- קוד ההתנהגות האתיופי מטיף לאיפוק רגשי בכלל ולהדחקת רגשות 'שליליים' בפרט. הבעת כעס, קנאה, עוינות או נקם, היא בבחינת טאבו במערכת יחסי האנוש (זאת, בניגוד לתרבות הישראלית, המעודדת החצנת רגשות). על אחת כמה וכמה שלא ניתן לבטא רגשות מסוג זה כלפי דמויות סמכותיות (בודובסקי, דוד וערן).

צניעות ומופנמות- צניעות ומופנמות הן אבני-היסוד של התנהגות הילדים במשפחה. ילד מופנם הוא ילד מנומס. ילדים מצווים להשפיל עיניהם בנוכחות אביהם. מבט ישיר נתפש כהתרסה וגורר אחריו עונש מיידי. נוהג זה חל בעיקר על בנות. נערה לא תישיר מבטה במבוגר, לא תיזום שיחה ותענה רק כשהיא נשאלת, וגם אז תדבר בקול חרישי. גינוני הצניעות של האתיופים ובעיקר של הבנות האתיופיות, נתפשו תחילה על-ידי גורמי הקליטה כמופת להתנהגות צייתנית וממושמעת. אך ככל שחלף הזמן, התחוור להם כי הצניעות והמופנמות הן אבן-נגף, כיוון שהן יוצרות מעין חומה בלתי-חדירה.

קבלת תשומת לב אישית- האתיופי מצפה מבעל הסמכות שיתייחס אליו, ובשום אופן לא יתעלם מקיומו. חוסר התייחסות מתמשך נתפש כהתעלמות מכוונת, ואף כהתנכלות אישית (בן עזר).

אין לבקר אדם בפומבי- ציפייה נוספת מבעל הסמכות היא, שיימנע מחשיפת הבעיות והחולשות של הכפופים לו. השפלה פומבית נחשבת לעלבון צורב, ועלולה לגרור תגובות קשות.

אסור להפלות- בעל סמכות אמור להימנע מנקיטת אפליה מכל סוג שהוא. עולי אתיופיה, הנתקלים בישראל במערכת כמעט ממוסדת של פרוטקציות ואפליות, חשים עצמם פגועים ומקופחים יותר מאחרים. רבים מהם נוטים לקשר את האפליה עם עובדת היותם "שחורים ושונים".(בודובסקי, דוד וערן).

היחיד נטמע בכלל- יוצאי אתיופיה תופשים את ה"כלל" וה"יחיד" באופן שונה מהמקובל בארץ. היחיד נתפש תמיד כחלק מציבור (קולקטיב) ולכן מצמצם את זהותו הנפרדת. מקובל שהפרט שותף לגאוות הקבוצה והעדה וחולק את תגמוליה. מכאן גם עוצמת העזרה ההדדית בעדה, שהיא כמעט בגדר חובה. מאידך, ענישה קיבוצית אינה מקובלת ואף אינה מובנת. כתוצאה מהתפישה הקולקטיבית, בעיות של היחיד מוצגות פעמים רבות כבעיות של הקבוצה. תפישת עולם זו מקשה מאוד לפתור בעיות הייחודיות לפרט במסגרת המשפחתית או האישית (בן עזר).

העבודה כערך חשוב- יוצאי אתיופיה אוהבים ונהנים לעבוד. הם מלאי סיפוק ממיצוי כישוריהם ומהיכולת להפיק תוצר בעל איכות. היחיד רואה עצמו אחראי אישית לעבודה שהוא מבצע. 

סבלנות והקשבה- סבלנות היא תכונה מוערכת בתרבות האתיופית. מצפים מאדם שיקשיב בסבלנות לדברי חברו ולא יקטע אותם. באתיופיה היה נהוג לדבר באריכות ובניחותא. לכן, רבים מתקשים לנהל שיחה במתכונת הישראלית המוכרת, שבה אחד נכנס לדברי האחר כעניין שבשגרה. 

תפישה דיפוזית של הזמן- מאפיין הסבלנות מתקשר ליחסם של האתיופים למימד הזמן. עקרונית, הזמן מילא תפקיד שולי בשגרת-החיים באתיופיה. הזמן הוגדר במושגים של זריחה ושקיעה, לא על-פי שעות, דקות ושניות. לאיש לא אצה הדרך. אך עם הגיעם לארץ הם נקלעו לקצב חיים מודרני תזזיתי, ונדרשו לעמוד בלוח זמנים נוקשה ומחייב בתחום העבודה, הלימודים והמגעים עם הממסד. מצב זה מהווה מתכון בדוק לקשיים ועימותים. 

שמירת סוד והגנה על פרטיות- שמירת סוד קשורה ישירות ברחישת כבוד לזולת ונחשבת לערך נעלה. אדם היודע לנצור לשונו נחשב מכובד ומוערך, ולעומתו, פטפטן מסווג כרכלן וסכסכן. כשהעולה בא במגע עם גורמי טיפול שונים, הוא מתבקש לחשוף 'סודות' רבים שלו ושל בני-משפחתו. כמי שחונך לנצור סוד, הוא נמצא בין הפטיש והסדן וגם זה מצב המזמין בעיות. 

שינויים בקוד התרבותי של העולים- חשוב לציין שכל המאפיינים שהוזכרו לעיל עוברים שינוי עם הזמן, כתוצאה מהשפעות מקומיות. יתירה מזאת, בשנים האחרונות מסתמן 'מרד נעורים' במגזר: לא זו בלבד שהצעירים האתיופים חדלו לציית באופן עיוור לקוד התרבותי, אלא שהם פועלים במודע בניגוד לו. זאת, הן כביטוי סמלי להשתלבותם בחברה הישראלית הוותיקה, שערכיה מנוגדים בדרך כלל לערכי החברה האתיופית המסורתית (הם רוצים לומר: "תראו, אני לא האתיופי הכנוע והמופנם שחשבתם"), והן כביטוי של מחאה והתרסה. גם תופעה זו מערימה קשיים במסגרות החינוכיות. 

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

אדלשטיין, א'. "אובדנות בקרב בני נוער יוצאי אתיופיה- חקר מקרה". מניתוק לשלוב: יוזמות ומחשבות, במה לעובדי קדום נער בישראל , גיליון 13. עמודים 79-105.

אלמוג, ת'. "מאפייני החינוך בגיל הרך בקרב משפחות של עולי אתיופיה". אנשים- המדריך לחברה הישראלית.

וורגן, יובל."תלמידים יוצאי אתיופיה- כישורי אוריינות והפנייה לחינוך המיוחד". הכנסת- מרכז המחקר והמידע.