עבודה אקדמית? חפשו עכשיו במאגר הענק, האיכותי והעדכני ביותר:

עבודת סמינריון גזענות וצילום בישראל הדגמה על תמונות (עבודה אקדמית מס. 9045)

‏290.00 ₪

23 עמודים.

עבודה אקדמית מספר 9045
עבודת סמינריון גזענות וצילום בישראל הדגמה על תמונות

שאלת מחקר: 

איך הגזענות כלפי יהודי תימן באה לידי ביטוי באופן בו הם צולמו?

 

תוכן עניינים

פתיחה........................................................3

שאלת מחקר.........................................................3

רקע תיאורטי........................................................3

יהודי תימן........................................................4

הטענה המרכזית.........................................................7

ביסוס הטענה והדגמתה.........................................................8

תימני כנרת..........................................................8

החינוך האחיד.........................................................8

ניתוח תמונות..........................................................11

סיכום..........................................................14

ביבליוגרפיה.........................................................15

נספחים- תמונות.........................................................16

 

ליהודי תימן היה חלק חשוב בבניין הארץ. עד שנת 1914 חיו 5,000 מבני תימן בארץ ישראל, כ-8% מכלל יהודי תימן. ביחס לשאר הגלויות, יהדות תימן עלתה בקצב המהיר ביותר לארץ. החל מהעלייה הראשונה הצטרף חלק מבני העדה להתיישבות, ומאוחר יותר גם לארגוני המחתרות. בשנת 1918 יהודי תימן היוו כ-7% מכלל היהודים בארץ ישראל. העליות גברו לאחר מלחמת העולם הראשונה. ב-1947 נערכו פרעות ביהודי עדן שבתימן ועשרות יהודים נרצחו ונפצעו‏ בעקבותיהם החלו היהודים לעזוב את עדן ולעלות לארץ ישראל.

(טובי יוסף, תשמ"ד)

בשנת 1948, טרם הקמת המדינה, כבר היו בארץ 35,000 יהודים מתימן שהיוו כ-40% מכלל בני העדה (מבין עדות ישראל, זהו האחוז הגבוה ביותר). כ-5,000 יהודים נוספים ניסו לעלות לארץ, אך הבריטים עצרו אותם והם נשלחו למחנה "גאולה" שבעדן. בתקופה שלפני קום המדינה התנגדו שלטונות תימן לעליית יהודים לארץ ישראל. אחרי שמדינת ישראל הוקמה, שינו את עמדתם ונתנו ליהודים לעלות. הכינוי עליית אעלה בתמר הוא כינוי של עלייה גדולה של יהודים מתימן שעלו לארץ בשנת תרמ"ב (בשנים 1881–1882).  עולי תימן היו אדוקים מאוד בדתם. הם היו רגילים לעבודה ולא הסתמכו על תרומות השד"רים מחו"ל. מספרם היה מועט יחסית, רק 2,500 איש, אך בסופו של דבר היוו מחצית מהעולים בעליה זו, כיוון שכל העלייה מתימן נשארה בארץ בעוד שמרבית העולים ממזרח אירופה עזבו את הארץ. (מוצ'בסקי)

 

קשיי העולים החלו כבר בדרכם לארץ. במסעם הם הגיעו עד לבומביי (מומבאי) שבהודו ולבצרה שבעיראק, ומשם לאלכסנדריה שבמצרים בדרך ליפו. לאחר עלייתם לארץ, סבלו עולי תימן במשך השנים משני קשיים עיקריים - דיור ופרנסה. (טובי יוסף, תשמ"ד)

חלק מעולי תימן, אנשי הגל השני של העלייה בראשות הרב סעדיה מדמוני, הגיעו לירושלים, אבל העדה הספרדית שם לא סייעה להם כנדרש עקב קשיים כלכליים שלה עצמה. היו גם כאלה מתושבי ירושלים שפקפקו ביהדותם של עולים אלו. יהודי תימן נתקלו שם גם בבעיית דיור (בעיה שהייתה קיימת בירושלים לגבי רוב היהודים). הם נאלצו לגור במערות סביב ירושלים ובפחונים, בסביבות כפר השילוח. מי שסייע להם במיוחד היה איש היישוב הישן החסידי, ר' ישראל דב פרומקין, עורך העיתון "חבצלת", שארגן קרן "להצלת נדחי ישראל" על מנת לסייע להם להקים משכני קבע. חלק אחר מיהודי תימן השתקע מצפון ליפו, והקים את שכונת כרם התימנים; אמנם גם חלק זה סבל מבעיית דיור וממחסור בפרנסה, אבל הם הצליחו לעתים למצוא פרנסה בחקלאות במושבות יהודה והשרון. העולים מתימן לא בחלו באף עבודה פיזית: הם עסקו בענף הבניין, בחקלאות, בצורפות ועוד. לאט לאט החלו להתבסס שכונות תימנים כמעט בכל המושבות. הקשיים שהיו לעולי תימן, יחד עם ניכור מצד האשכנזים, גרמו ליהודי תימן להסתגר בתוך עצמם ולעשות למען קהילתם בלבד, לדוגמא: השכונות שהתבססו על טהרת יהודי תימן. יישובים שהוקמו ליהודים תימנים בלבד, כמו כפר מרמורק, בתי ספר וחינוך ליהודים תימנים בלבד, קופות, ועוד. (מוצ'בסקי)

למבצע העלאת יהודי תימן לארץ ב1949 ו-1950, קראו "על כנפי נשרים". המבצע כונה כך מתוך פסוק ד' בפרק י"ט שבספר שמות: "ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואביא אתכם אלי". המבצע כונה גם מבצע מרבד הקסמים ומבצע ביאת המשיח. לאחר התגבשות התנועה הציונית והיישוב היהודי, באו שליחים מארץ ישראל לתימן ועררו תנועה משיחית שסחפה את הקהילה לזנוח את ביתה, מסורתה הייחודית ורבת השנים, להפסיק את הרצף ההיסטורי הארוך של קיומה בגלות ולעלות לארץ ישראל. מאחר שהאימאם של תימן לא התיר עליית יהודים מתחומי המדינה, נותרה רק דרך אחת פתוחה ובמשך שנים רבות נאלצו יהודי תימן להגיע תחילה אל המושבה הבריטית עדן, משם המשיכו בדרכם למצרים ולאחר מכן לארץ. (טובי יוסף, תשמ"ד)

בטרם החל מבצע על כנפי נשרים, בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-20 החלה עליה מתימן בזרם דק ובין השנים 1939 עד 1942, שנות שיאה של מלחמת העולם השנייה, עלו 543 איש מתימן לארץ ישראל בעזרת הסוכנות היהודית. ובשלבי קליטתם הראשונים בארץ טיפלו בעולים פעילים של "התאחדות התימנים". בין השנים 1943 ל-1944 משלא ניתן היה להעלות עולים מאירופה לארץ התגבר זרם העלייה ולארץ ישראל עלו 4,267 עולים מתימן. בחודש מאי 1945 נסגרו שערי היציאה ו-7,000 יהודים שכבר יצאו מתימן נתקעו בעדן ורוכזו במחנה מיוחד שהוקם בסיוע ארגון הג'וינט ונודע בשם "גאולה".(מוצ'בסקי)

אחר הפסקה בעלייה מתימן ועם הקמת המדינה נתחדשו המאמצים להעלות לארץ את יהודי תימן. בינתיים, נשתנה המצב הפוליטי במזרח התיכון. החלטת האו"ם מיום כ"ט בנובמבר, תחילת מעשי האיבה וההכרזה על הקמת מדינת ישראל הרעו את מצבם של הפליטים היהודיים בעדן. תושבים מוסלמים תקפו יהודים הן בדרכם למחנה "גאולה" והן במקום המגורים הארעיים של הפליטים. ובסוף 1947 התחוללו בעדן ובשייח עותמן הסמוכה פרעות של ממש. במקביל הלכו ותכפו הדווחים המגיעים לישראל על מצבם הבריאותי הקשה של העולים והפליטים שחלקם היו בדרכים ובמחנה למעלה מ-3 שנים ולבסוף היגעו ארצה כ-50,000 נפש.

חברת תעופה אמריקאית קטנה בשם אלסקה נשכרה על ידי נציגי הג'וינט על מנת להטיס את העולים. המטוס הראשון יצא לכוון מדינת ישראל ביום 15 בדצמבר 1948, כלומר עוד בטרם נסתיימו הקרבות בחזית הדרום. עד מרץ 1949 הועלו לישראל 5,550 עולים ב-56 טיסות. בשלב זה לא היה ברור מה ילד יום ומחלוקות שונות סימנו כי ייתכן והמבצע הגיע לקיצו. עם סיום השלב הראשון של המבצע פורק מחנה "גאולה".

 

באותו זמן פרץ ויכוח בישראל בנוגע לעיתוי העלאת יהודי תימן. חילוקי הדעות לא נגעו לפליטים המצטופפים במחנה "גאולה", בשיח' עות'מאן ובעיר עדן ומצבם הולך ומדרדר, אך בנוגע לשאר קהילת יהדות תימן נתגלעו חילוקי דעות בהנהגה הציונית – בסוכנות היהודית ובממשלת ישראל. המתנגדים לעליה מיידית של עולי תימן הצביעו על מצבם הרפואי הקשה של עולי תימן והעלו חשש כי מדינת ישראל ויכולת הקליטה המוגבלת שלה לא תוכל להתמודד עם מה שנתפס כנטל. מדינת ישראל יצאה זה מקרוב ממצב של מלחמה, והתמודדה באמצעות משטר מדיניות הקיצוב (צנע) עם בעיות כלכליות קשות. הטענה העיקרית הייתה כי בשלב זה עדיף להעלות את יהודי אירופה בלבד ולדחות את העלאת יהודי תימן למועד מאוחר ונוח יותר. גזבר הסוכנות היהודית, יצחק גרינבוים, מהמתנגדים להעלאת יהודי תימן אמר בישיבת ההנהלה הציונית ב- 18 ביוני 1949: "מדוע לחסל את הגלות בתימן ולהעלות אנשים שמזיקים לנו יותר מאשר הם מועילים? על ידי כך שנעלה מתימן שבעים אחוז חולים, נזיק לנו ונזיק להם ולאף אחד לא תהיה תועלת. אנו מזיקים להם מפני שמביאים אותם לתוך סביבה זרה והם יתנוונו כאן. כלום נוכל לשאת בעלייה זו של שבעים אחוז חולים?.."

משלחות שבדקו את מצב הקהילה חזרו עם דיווחים קשים. אחד מהם, דו"ח שנכתב על ידי משלחת רפואית בראשות ד"ר יוסף מאיר הוגש בספטמבר 1949 תיאר בצבעים קודרים את מצבם הקריטי של בני הקהילה. "ילדים מתים כזבובים... עלינו להציל אותם. אמנם גם פה התמותה רבה, אבל פה יש טיפול יותר יעיל ויותר נאמן", אמר דוד בן-גוריון. (טובי יוסף, תשמ"ד)

אחרי הסכם שביתת הנשק בין ישראל ומצרים, בינואר 1949, התקבל האישור הנותן ליהודים לעלות לישראל. ידיעה על הקמת מדינת ישראל יצרה גלי התרגשות והתעוררות בקהילה היהודית בתימן. "איגרות גאולה" של שליחים של הסוכנות היהודית קראו ליהודים לקום ולעזוב את מקומות מגוריהם ולעלות לארץ הקודש. בני הקהילה ארזו את מעט הרכוש שהצליחו לאסוף ויצאו למסע שמטרתו הסופית היא ארץ ישראל. רוב העולים עשה את דרכו ברגל בדרכים קשות ורצופות סכנות. הם נאלצו להתמודד עם שודדים וראשי שבטים מקומיים שארבו על אם הדרך והתקיפו את העולים במטרה לגזול את רכושם ולעתים אף נטלו את חייהם. העולים שסבלו מרעב, מהשמש היוקדת, המחלות והמגפות, תינוקות, ילדים זקנים וחולים מתו עוד בטרם הצליחו להגיע למחוז חפצם. השאר הצליחו, לאחר שבועות של תלאות וטלטולים בדרך, להגיע באפיסת כוחות למחנה המעבר באזור עדן. השלטונות הבריטיים של עדן סירבו תחילה לקבל את זרם הפליטים. מחשש שהיענות תתפרש כמתן סיוע לעולים להגיע לישראל. משנתרצו הבריטים, לאחר לחץ דיפלומטי בינלאומי, הוקם על ידי ארגון הג'וינט מחנה חדש בשם "חאשד", בקרבת מחנה "גאולה" הראשון, שהיו בו בקתות דלות, שרר בו מחסור חמור בתרופות ובמים ויכול היה להכיל עד 1,000 עולים. (טובי יוסף, תשמ"ד)

בחודש יוני 1949 הגיעו ראשוני העולים למחנה בזרם אנושי שהלך וגבר עד שבחודש ספטמבר היו במחנה יותר מ-13,000 עולים. המצב במחנה הלך והתדרדר, מחסור במזון ובמים זורמים, מחסור בתרופות ותנאי סניטציה קשים מחד וכוח אדם מצומצם מאידך העמיד את המחנה בפני קריסה. על פי התוכנית של הסוכנות היו העולים צריכים לקבל טיפול רפואי במחנה בטרם העלייה לישראל אולם לא ניתן היה לדבוק בתוכנית זו ולא נותר אלא לנסות ולהעלות את העולים לארץ ישראל מהר ככל שניתן. (טובי יוסף, תשמ"ד)

עוד בשלב התכנון של מבצע כנפי נשרים הוצע כי העולים יוסעו לישראל בדרך הים עד לנמל אילת ומשם, בדרך שאמורה הייתה להיסלל במיוחד למטרה זו, היו העולים אמורים להגיע למחנות קליטה. המצב הקשה במחנה חאשד מחד והחשש כי כל עיכוב בביצוע עלולים לשנות את המצב שאפשר את המבצע מלכתחילה - ייתכן והמצרים או הסעודים ינסו לחסום את העולים בדרכם והיה קיים חשש כי הבריטים ייסוגו בהם מהסכמתם ויסגרו את שערי מחנה חאשד. לאחר הפסקה בטיסות שסימנה את תום השלב הראשון למבצע חודשו הטיסות ביוני 1949 בתדירות משתנה בגלל סיבות שונות אך לעתים בקצב של מספר טיסות ליום הצטופפו יותר מ- 150 עולים במטוס ובשקט וסדר מופתי חיכו להגעת המטוס לישראל. הטיסה ארכה שמונה שעות בנתיב מתפתל על מנת למנוע מעבר מעל שטחי מדינות אויב ובסופה נחתו העולים בשדה התעופה לוד. במהלך הטיסות נולדו 12 תינוקות. בשלב השני של מבצע על כנפי נשרים, על פי נתוני ארגון הג'וינט, עלו מתימן עצמה 41,092 יהודים. בנוסף עלו לישראל גם 1500 יהודים מעדן וכן מעל 500 יהודים מאריתראה וג'יבוטי. נוסף על הטסת עולי תימן בשני השלבים העיקריים של המבצע, היו עוד 28 טיסות עם עולים מעדן. בשלב זה הגיעו עוד 1,344 עולים מתימן ו-449 עולים מעדן ב-80 טיסות נוספות שנערכו בין אוקטובר 1950 לאפריל 1956. לאחר שני המבצעים נותרו בתימן כ-300 יהודים המהווים את השריד של קהילת תימן המפוארת. עליית יהודי תימן במסגרת מבצע על כנפי נשרים החלה בסבל וכאב ודרכם של העולים עם הנחיתה בישראל נתקלה במידה לא מבוטלת של מחלוקת, קשיים וכאב. תוצאות קשיים אלו מהדהדים עד היום. עולי "על כנפי נשרים" שוכנו בארבעה גושי מחנות עיקריים: ראש העין, בית ליד, עין שמר ומחנה מעבר עתלית.עם הגיעם של העולים מתימן לישראל התנהל מאבק קשה על הטיפול בהם ועל האחריות לקליטתם. ליריבות בין התאחדות התימנים בישראל לסוכנות היהודית נוספו גורמים פוליטיים נוספים ובניהם הפועל המזרחי ואגודת ישראל רצו אף הם להיות מעורבים בתהליך הקליטה. (טובי יוסף)

פרשה אחת שהתפתחה לעימות פוליטי קשה הייתה משבר החינוך. טענות הועלו כי עולי תימן נאלצים באמצעי כפיה לזנוח את דרכם המסורתית. נושא זה שימש זירה להתנגחות פוליטית. ועדת חקירה, בראשותו של שופט בית המשפט העליון בדימוס גד פרומקין ובהשתתפות יצחק בן צבי שנודעה בשם ועדת פרומקין, הגישה את ממצאיה לממשלה ב- 9 במאי 1950. הועדה קבעה כי אכן מוצדקות טענות העולים והמפלגות הדתיות בנוגע לחינוך הניתן לעולים בכלל ולעולים מתימן בפרט. לאחר שהעולים נאלצו להיפטר במהירות מרכוש דלא ניידי במחירים מגוחכים, הצליחו חלק מהעולים להגיע למחנה חאשד עם חפצי ערך ותכשיטים, ספרי תורה וכתבי קודש. חפצים אלו נאספו ברובם לפני העלייה למטוס ולעתים, עוד במחנה, נלקחו מהם ספרי תורה וכתבי יד עתיקים. לפי טענות של עולים רבים, חפצים אלו לא הושבו לבעליהם. מטענים רבים אוכסנו בתיבות עץ במחסנים בעדן ונשלחו לישראל בדרך הים. המטענים הגיעו למחסנים של הסוכנות היהודית, ושם זרים לקחו לעצמם חלק מן הדברים. (טובי יוסף), (מוצ'בסקי).

 

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

בליבר אטיין" האם קיימת גזענות חדשה"?  תרגום אבנר להב, תיאוריה וביקורת, 24, יהודה שנהב (עורך). מכון ון ליר ירושלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד תל-אביב, (אביב), עמ' 73-83.

אלה שוחט, "זיכרונות אסורים והרהורים גלותיים: קולומבוס, פלסטין ויהודים-ערבים", בתוך: זכרונות אסורים: לקראת מחשבה רב-תרבותית, תל-אביב הוצאת קשת המזרח: בימת קדם לספרות

ישעיהו ניר , ‏ראשית הצילום בארץ-ישראל, קתדרה 38, דצמבר, עמ' 80-67; צילומים, קתדרה 38, עמ' 92-89.


העבודה האקדמית בקובץ וורד פתוח, ניתן לעריכה והכנסת פרטיך. גופן דיויד 12, רווח 1.5. שתי שניות לאחר הרכישה, קובץ העבודה האקדמית ייפתח לך באתר מיידית אוטומטית + יישלח קובץ גיבוי וקבלה למייל שהזנת

‏290.00 ₪ לקוחות חוזרים, הקישו קוד קופון:

תוספות/מחיקה ובלעדיות