‏290.00 ₪

שאלת המחקר:

כיצד בא לידי ביטוי סיקור נכות בתקשורת ?

תוכן עניינים

מבוא

נכות והתקבלות המסר התקשורתי

מתודולוגיה איכותנית

ראיונות

מדגם

מימצאים

דימוי של נכה מוצלח.

המיצוב של הנכה –עמדת נחיתות, הדרה מן החיים ה'נורמליים' ומן התחום הציבורי

ביקורת

דימוי הנכה המסכן

סיכום

מקורות

היות שהחברה נוטה להסתיר בעלי נכויות ברשות הפרט ולהעלים את קיומם מן החללים הציבוריים, הזירה התקשורתית היא עבור בני-אדם רבים המקום היחיד בו הם יכולים להתבונן בבעלי נכויות ולהתוודע אליהם (Thomson). העלמה זו מבוצעת הן מבחינה תרבותית והן מבחינה מוחשית: מצד אחד, קיימת מסורת בחברה המודרנית להצניע את בעלי 'הפגמים הלא-אסתטיים' (Wolfson & Norden). מוסדות שבהם חוסים נכים הוקמו לא רק מסיבות רפואיות, אלא גם כדי למנוע את התערותם בחיי ה'בריאים'. מצד שני, גם אם ירצו לצאת בציבור, רבים מבעלי הנכויות אינם יכולים לעשות כך עקב בעיות של נגישות.

קְלוֹגְסְטוֹן (Clogston) סיווג את דפוסי הייצוג של נכים לשתי קטגוריות: מסורתית ומתקדמת. הקטגוריה המסורתית מציגה את הנכה כלא-מתפקד מבחינה רפואית. הקטגוריה המתקדמת תופסת את הנכים כמוּנְכֶים על ידי החברה. המנגנונים התרבותיים הדכאניים, המְמַשטרים את הגוף והמייצרים עולם בלתי נגיש הם אלו המכוננים את הנכה (Schriempf; Wendell). כלומר, התנאים החברתיים המַפְלים מהווים את מקור הבעיה, משום שהם הופכים את בעלי המגבלות הגופניות ל"נכים"; דהיינו- זהו מודל הבנייתי (Kasnitz & Shuttleworth). חלק הארי של דימויי הנכים נגזר מן המודל הרפואי, הרואה את הנכות כשיבוש – בין הוא מוּלד ובין הוא תוצאה של תאונה מצערת – המחייב טיפול. המודל הרפואי מציע סיוע כדי לשקם את הנכה ולקדמו אל תוך ה'נורמליות' התפקודית והאסתטית. הדימויים המושתתים על הגישה הרפואית פונים אל הלא-נכים, ומציגים את הנכים מנקודת מבטם של הלא-נכים. הנכה הוא האובייקט של המבט; וסיפורו הוא לרוב נרטיב של התגברות על מוגבלותו. נדמה כאילו פעולות פרטניות מהוות את הפתרון לבעיות הקיומיות של הנכים, הנתפסים כסוכנים מבודדים, האמורים להתגבר על המכשולים השונים המוצבים על דרכם; אך בה-בעת אינם עצמאיים או יכולים לעמוד ברשות עצמם. הבעיה של בעל הנכות מובְנית ומוצגת כבעיה פרטנית, ולא של החברה המערימה עליו קשיים, בעיקר אי-נגישות ובידוד (Couser; Karpf). באמצעות תיאור הנכות כעניין פרטני, מספרי הסיפורים התרבותיים מנתקים את החוויה של בעלי הנכויות מכל הֶקשר חברתי. אכן, אחד הדפוסים הרווחים של ייצוג בעלי נכויות והבניית דימוייהם בתקשורת הוא "הטרגדיה האישית" (Cumberbatch & Negrine). כלומר, בידודו של האדם עם הנכות מן ההקשר החברתי והתרבותי שכוננו את זהותו, ואחראים על מיקומו השולי ועל בעיותיו השונות. הנרטיב המקובל הינו כזה המשרטט את מכלול הבעיות שעימן מתמודדים בעלי נכויות כאילו הן טרגדיות פרטניות.

בבחינה היסטורית על תולדות הייצוג של הנכה נמצא שהאפיון של דמויות נכים הקריב את האנושיות של הגיבורים על מנת להפוך אותם למוסר-השכל: הנכה מוצג או כאיום על מִרקמהּ התקין של החברה או כמושא לרחמים (Snyder & Mitchell). הדימויים משעתקים ומחזקים את העמדות הרווחות בחברה כלפי בעלי נכויות, ובמידה רבה אינם מאפשרים שינוי חברתי משום שהם פורטים על נימיה של החרדה העמוקה שיש ללא-נכים מפני הנכות. בכל מקרה, דימויי הנכים מעוגנים היטב בפרקטיקה התרבותית של תרגום חריגות גופנית לנחיתות חברתית.

בתקשורת הפופולארית כמו-גם באמנויות הקאנוניות נמצא כי התופעה הרווחת ביותר היא המחיקה של הנכות ושל בעליה (Barton; Mitchell & Snyder). הכוונה היא להיעדרותם של בעלי-נכויות מן המציאות הסמלית על מימושיהּ המגוונים בדומה להדרתם מן המציאות החברתית. אולם, אם באופן כללי ניתן להצביע על תהליכי מחיקה מובהקים, הם אינם מושלמים: בעלי-נכויות מדי פעם בפעם מגיחים אל תוך השיח התקשורתי. ייצוגים אלו נעים בין שני קצותיו של הרצף האנושי: מצד אחד, הם פחותי-ערך, קורבנות אומללים או אכזריים; ומצד שני, הם גיבורים נערצים המתמודדים בהצלחה עם המשא שלהם (Oliver). בספרות (Barton; Bogdan, Biklen, Shapiro & Spelkoman; Longmore; Nelson, ; Wolfson & Norden) מתוארים מספר דגמים מרכזיים של סטריאוטיפים כדלקמן:

האִיוּם המרושע. מגבלות גופניות מנוצלות לעיתים כמטפורות לבעיות מוסריות, חברתיות, פוליטיות וכדומה. כך ניתן לסמן את הנכה כסוטה או כרשע מבלי לומר את הדברים באופן מפורש. נכויות יכולות לסמן תכונת אופי בלתי-מקובלת של הדמות, ויכולות לשמש סימן מָטְרים להתפתחות עלילתית מסוכנת לשאר הדמויות ומפחידה עבור הקהל. בעל הנכות מיוצג כמאיים; היות שהוא כזה, אין מקום לערער על מיקומו השולי והקאתו אל מחוץ לגבולותיה של החברה ה'בריאה'.

הממורמר. האדם בעל הנכות שאיננו מסתגל לנכותו ולמגבלה המתלווה אליה הוא דימוי מסורתי. נרטיבים רבים נסבים סביב קשיי ההסתגלות של דמויות עקב נכותן. בעקבות זאת הם ממורמרים ומלאי כעס וטינה כלפי כל העולם וכלפי עצמם. יתר על כן, הם אינם מסוגלים להגיע להשלמה עצמית לבדם, ולכן אינם יכולים להיחלץ ממסכנותם האומללה אלא אם הדבר נעשה בעזרת דמות של לא-נכה.  

המעמסה. בני אדם עם נכויות אינם אלא מעמסה על החברה שסביבם. על האחרים מוטלת החובה לטפל בהם ולדאוג לצרכיהם. הסטריאוטיפ של הנכה כמעמסה מהווה תחבולה נרטיבית: הגיבור הלא-נכה מוצג במלוא אנושיותו הרחומה כמטפל בבעל הנכות המסכן. הנכה משמש כאמצעי (מֶלו)דרמטי גרידא, ולכן גם אין צורך לעצב עבורו דמות 'מלאה' או 'עגולה'.

"עדיף שימות". מאפיין זה משקף את העמדה, לפיה המוות עדיף על חיים עם נכות. בתשתיתהּ של עמדה זו מונחת האמונה שלְקוּת גופנית איננה מאפשרת לפרט לקיים חיים מספקים או מאושרים. לפיכך, המוות עדיף על פני חיים אומללים. שורשיו של הסטריאוטיפ הזה טמונים בחרדה העמוקה מפני האפשרות להיות נכה. הנכות היא תזכורת לפְגיעוּת ולשבריריות של הקיום האנושי. המוות מוצג כאלטרנטיבה כדי לחסוך משאר האנשים את הצורך בהתמודדות עם המראה הנשקף אליהם: העלמת הנכה משמעה העלמת החרדה הקיומית.

הקורבן האומלל. מיזעוּרהּ של הנכות לדמות של אדם נזקק, חסר-אונים ובלתי-עצמאי משעתקת את התפיסה של כלל הנכים כילדותיים, תלותיים ונזקקים לחסדיהם של אחרים כדי לקיים את עצמם. הנזקק הוא קורבן אומלל וטראגי של גורל אכזר, שאין לו כישורים 'נורמליים'; ולכן הוא מעורר רחמים. כך נוצר הרושם שהנכה הוא 'אחר', שהוא קצת פחות מבן אדם.

נכה-העל (Supercrip). נכה-העל הינו אדם עם נכות המממש את הדימוי הפופולארי של הנכות כ'משהו' שיש להתגבר עליו, ולא ללמוד לחיות ולשרוד איתו. נכה-העל הוא סטריאוטיפ 'קל לעיכול' על ידי הקהל הלא-נכה, משום שהוא איננו מאתגר את הקשיים החברתיים, אלא מוכיח כי ניתן להתגבר על כל המכשולים ואף להגיע להישגים נכבדים, גם באופן יחסי ללא-נכים. למראית-עין נכה-העל עשוי לעשות רושם של דימוי חיובי ואולי אף מעורר השראה; אולם ניתן להבחין שאין הוא מזעזע את אמות-הסיפים של ההבניה החברתית של הנכה. סטריאוטיפ נכה-העל נחלק לשני אב-טיפוסים אופייניים:

אב-הטיפוס הראשון והנפוץ הוא זה של אדם בעל נכות, המצליח לבצע משימות פשוטות ושגורות, כגון: הצלחה בלימודים, הצלחה בקריירה מקצועית וכיוצא באלו פעילויות שעבור הלא-נכים אינן נחשבות כבעייתיות. עצם העובדה שבעל הנכות הצליח לבצע משימה פשוטה-יחסית מעידה על רצונו היוצא-דופן ועל כך שהוא ניחן ביכולות בלתי-רגילות. אולם, ההאדרה של ההישגים-כביכול הללו משמעהּ שאין החברה מצפה מבעל הנכות להגיע להישגים כלשהם. אכן, הציפיות מנכים הן כה נמוכות וירוּדוֹת, עד כי כל 'הישג' נחשב להצלחה כבירה.

אב-הטיפוס השני הוא נכה-העל המהולל, שהצליח לבצע פעילות בלתי-שגרתית ויוצאת דופן, בדרך כלל בהקשרים ספורטיביים. היות שמרבית אלו שאינם בעלי נכויות אינם נוהגים לחצות יבשות ברכיבה על אופניים, למשל, אלו הישגים יוצאי-דופן גם עבורם. נכה-העל המצליח לבצע משימות אלו מייצר שתי תובנות: (1) הנכות איננה פרי הבניות חברתיות אלא אך ורק מיגבלה גופנית, שבעזרת כוח רצון ניתן (וחובה!) להתגבר עליה. (2) על דרך ההנגדה, הנכים שאינם מסוגלים לבצע פעילות פשוטה אינם מנסים להצליח. אם נכה-העל מצליח לטפס על הר, מדוע הנכה ה'רגיל' איננו מסוגל לטפס שלוש מדרגות? במלים אחרות, נכה-העל מאפיל על המאבקים של שאר בעלי הנכויות ומגמד אותם. יתר על כן, בעלי נכויות שאינם מצליחנים דגולים נתפסים כאילו נכשלו לא בגלל תנאים חברתיים ו'אוביקטיביים' (כגון, אי נגישות למקומות ציבוריים), אלא עקב בעיה אישית (אישיות לא אמיצה או נחרצת דיה).

דרכי עיצוב בעייתיות של נכים נמצאו בז'אנרים שונים. לדוגמא, בחדשות נמצא כי למעלה ממחצית הכתבות העוסקות באנשים עם נכויות אינן פונות אליהם ישירות כמרואיינים. גם כאשר התקשורת עוסקת בסוגיות רלבנטיות, קיימת נטייה שלא לראות בהם אנשים המסוגלים להתבטא בשם עצמם (Haller). מגמה אחרת של ייצוג נכים בתכניות חדשות ותעודה היא מיזעורו של האדם לנכותו בלבד; היא הופכת להיות סיבת קיומו ותכלית חייו (Kriegel). חייהם של הנכים הינם לרוב ריקים מתוכן, ואין הם ממלאים תפקידים חברתיים של בני-זוג, הורים וכדומה. קיימת סבירות גבוהה שמרכז חייו של הנכה היא הנכות. נדמה כאילו אין לו לנכה מאומה לתרום לחברה או לעצמו ולסובבים אותו (Zola). אין כמעט דמויות של נכים 'רגילים', דהיינו- כאלו שאין הנכות ממלאת את כל ישותם. בכל מקרה, הנכה מכונן כ'אחר', השונה באופן מהותי מן האדם הלא-נכה.

בזירה הישראלית נערך מחקר אחד (Auslander & Gold; Gold & Auslander): בניתוח תוכן של מאמרי עיתונות שעסקו בנכים נמצא שהתקשורת הישראלית נוטה לאמץ את המודל הרפואי המסורתי. וכן רווחת מגמה להדגיש את הבעיות הפרטניות של אנשים עם נכויות הנזקקים לחסד. באופן כללי, התקשורת כאן מתאפיינת בגישה שמרנית, המדגישה את מוגבלויותיו של הנכה ומציגה אותו כאדם שאיננו מסוגל לתפקד ולהשתלב בחברה.

לסיכום ניתן לטעון, כי הדימויים השליליים השונים המוּקְנים לבעלי נכויות מאפשרים לאשש את הנטייה לדחוק אותם אל שוליה של החברה ולא לתת להם ליטול חלק פעיל בעולם ה'נורמלי'. דימויים אלו עוזרים לשעתק את המנגנונים התרבותיים של דחיית הנכים והפיכתם לבני אדם פגומים (Longomre). מנגנונים אלו מעוגנים בחרדה של הלא-נכים מפני הצפוי להם. הקטגוריה החברתית של "נכה" מייצגת מצב קיומי בלתי רצוי המעורר חרדה ותיעוב. הדימוי של הנכה מעורר מתרדמתה את התגובה המבועתת מפני איבוד הקיום הבריא והשלם. תגובה זו איננה מיוצרת על ידי הדימוי, אלא רק מעוררת על ידו. 

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

Thornham (Eds.), Media studies: A reader (pp. 313-320). Edinburgh: Edinburgh University Press.

Auslander, G. K., & Gold, N. Media reports on disability: binationalcomparison of types.