‏290.00 ₪

תוכן עניינים

מבוא. 

שאלת המחקר. 

רקע תאורטי - ביוגרפיה של בגין 

רקע חברתי בתקופת הקמת מדינת ישראל. 

מזרחיים בחברה. 

שלבים במדיניות הקליטה של העולים.. 

רקע תרבותי ואידאולוגי של עולים.. 

דפוסי קליטה. 

הגדרת הבעיה העדתית. 

השימוש במונח עדות. 

בעיית העדות כבעיה שאינה בת-חלוף. 

פערים ודעות קדומות. 

פערים בחינוך ובהשכלה. 

פערים בתחום התעסוקה. 

פערים כלכליים.. 

פוליטיקה והמזרחיים..

פערים בייצוג פוליטי 

בגין ותנועתו – תנועת החרות. 

השקפת חייו הפוליטית והחברתית של בגין כפי שזו משתקפת בנאומיו ובכתביו 

התגבשות הברית בין מנחם בגין לציבור המזרחי. 

גורמי החיבור בין מנחם בגין למזרחיים.

פרשת וואדי סאליב. 

היחסים בין בגין כראש ממשלה והעדה המזרחית בשנות כהונתו הראשונות כראש ממשלה.

סיכום.

ביבליוגרפיה. 

עבודה זו עסקה במנחם בגין אשר היה ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל, יושב ראש תנועת החירות ומפלגת הליכוד, שר בממשלת ישראל, מפקד האצ"ל בתקופת המאבק במנדט הבריטי, חותם הסכם השלום עם מצריים וחתן פרס נובל לשלום.

בגין היה קשוב מאוד למזרחיים ולבעיותיהם. בראשית הדרך טרם נתגבשה הברית שלו עם המזרחיים אבל כאנטי תזה לבן גוריון שנתפס כממסד המפלה ניתב בגין לצד המזרחיים . למעשה הדברים שהעסיקו אותו יותר מכל בתחילת הכהונה שלו כרוה"מ היו הסכם השלום והמזרחיים ובעיותיהם.

לאור זאת נולד פרויקט שיקום שכונות. זהו פרויקט עליו הכריזה ממשלת ישראל השמונה עשרה בראשות מנחם בגין ב-1977 ובמסגרתו שוקמו 160 אזורי מצוקה בישראל.

מאז קבלת ההחלטה על ביצוע הפרויקט, אותרו 210 שכונות מצוקה, בכ-70 שכונות הסתיים הפרויקט, והוא עתיד להתבצע בעשרות שכונות נוספות. האוכלוסייה ב-160 השכונות הראשונות שבהן יושם הפרויקט מונה כמיליון איש. בין השכונות שהשתתפו בפרויקט פת, בקעה, תלפיות ורמת עמידר.

באוקטובר 1977 החליטה הממשלה על מאמץ לפתרון מצוקת הדיור בישראל תוך חמש שנים, והנחתה את משרד השיכון להכין תוכנית מפורטת לביצוע. באותו חודש פרסם משרד השיכון תוכנית לשיקום 160 שכונות, כולל שתי שכונות עם אחוז גבוה של אוכלוסייה ערבית. התוכנית שמה דגש על בנייה ושיקום, אך כללה גם תכניות חינוכיות וחברתיות. התוכנית הראשונית כללה גם תכניות לפינוי שכונות והעברת תושביהם. (יחיעם ויץ,עמ' 64). עם הצטרפות יגאל ידין לממשלה ב-24 באוקטובר 1977, הועמד ידין בראשות הפרויקט. במשך כשנה נערכו דיונים לגבי דרך ניהול הפרויקט. בין השאר נערכו דיונים בין ידין לבין הסוכנות היהודית על חלקה בפרויקט. בדצמבר 1978 הגיעו ידין וג'רלד הופברגר, האחראי על התוכנית מטעם הסוכנות היהודית, להסכם על פיו חולק ניהול וביצוע הפרויקט בין הממשלה לסוכנות היהודית. על פי ההסכם, ועדה משותפת של הממשלה והסוכנות היהודית תפתח ותאשר את תכניות שיקום השכונות. בינואר 1979 החליטה הממשלה לאשר את התוכנית של הפרויקט, ברוב של 6 נגד 4 וארבעה נמנעים. המתנגדים היו יוסף בורג, אריאל שרון, דוד לוי וחיים לנדאו אשר שללו את החלק המרכזי שניתן לסוכנות היהודית בפרויקט שיקום השכונות. (יעקב מרקוביצקי, 2012 , עמ' 40)

על פי התוכנית של ידין שאושרה בממשלה, יעד הפרויקט היה שיפור איכות החיים וההזדמנויות של השכונות המשתתפות בפרויקט, במאמץ משולב של שיקום פיסי וחברתי. על פי התוכנית, בכל שכונה יושקעו כ-6 מיליון דולר בממוצע על פני חמש שנים. מימונו אמור היה להגיע מתקציב המדינה ומתרומות של יהודי התפוצות. בניגוד למקובל עד אז, כל קהילה בחוץ לארץ נתבקשה לתרום כספים לשכונה אחת, איתה היא שודכה. על פי התוכנית מוקד קבלת ההחלטות יהיה מקומי, כאשר הרשות המקומית תנהל תהליך קבלת החלטות של התושבים עצמם, עם שיתוף של הקהילה התורמת מחוץ לארץ, ותעביר את ההחלטות לביצוע על ידי זרועות קיימים של משרדי הממשלה. לתוכנית היו שלושה חלקים שיקום מבנים ותשתיות, בניית מבני ציבור חינוכיים וחברתיים ושירותים חברתיים בתחומי חינוך, הכשרה מקצועית, בריאות ורווחה. (אברהם דיסקין, עמ' 144)

ועדת שרים בראשות יגאל ידין ובשיתוף שרי הפנים, האוצר, החינוך, העבודה והרווחה והשיכון, ובהמשך גם שר הבריאות, הייתה אחראית על ניהול כולל של הפרויקט וקביעת השכונות ששותפו בו. מנהל התוכנית בפועל היה פרופסור דניאל שמשוני. (יעקב מרקוביצקי, 2012, עמ' 61)

התוכנית לשיקום השכונות הוגשה לכנסת על ידי גדעון פת, שר הבינוי והשיכון, בשם הממשלה . במהלך השנים נכללו בפרויקט סוגים שונים של שכונות ויישובים, ובהם שכונות מצוקה בערים מבוססות יחסית, יישובים קטנים במרכז הארץ שרמתם הסוציואקונומית נמוכה יחסית, עיירות פיתוח, יישובים במגזר המיעוטים ועוד.

הוקמו במשרדי הממשלה ובסוכנות היהודית מספר גופי שיקום שכונות מתחרים שפעלו למימוש התוכנית. התושבים, בניגוד לתוכנית המקורית, שותפו מעט מאוד בניהול הפרויקט ‏‏.

כישוריו הרטוריים של בגין ניכרו בו כבר מילדות, ואת נאומו הפומבי הראשון הוא נשא בהיותו בן עשר בלבד: בחגיגות ל"ג בעומר מטעם הקהילה הציונית בעירו הוא נאם בפני ילדי העיר על חשיבות המועד, הקשור בקוממיות לאומית.

את לימודיו התיכוניים עשה בגין בגימנסיה הממשלתית הפולנית. הוא לא חשש להיאבק על זהותו היהודית וסירב לכתוב מבחנים בשבת, אף שנענש על כך והגיע גם למקרי אלימות בעקבות.

תחילה החל בגין את מסלול לימודיו בתלמוד תורה, לאחר שנה עבר לתחכומוני שהיה בית ספר עברי דתי, בהמשך למד בגימנסיה וגם שם נתקל רבות בביטוי אנטישמיות, מהניסיון ומהצורך להתגונן נמנה בגין עם מארגני ההגנה העצמית של הסטודנטים היהודיים נגד פורעים אנטישמיים.

בהיותו בן 26 ממנים את בגין לניצב בית"ר בפולין, שאז הייתה המוקד המרכזי של התנועה, מעל ל 70 אלף בני נוער פעלו בתנועה כחניכים, ןבגין היה למפקדם של הרוב מכלל חברי בית"ר העולמית.
בגין שירת בצבא הפולני אשר היה מוצב בארץ ישראל כשנה וחצי, חבריו ביקשו למנות את בגין למפקד האצ"ל, הארגון הצבאי הלאומי, אך בגין מסרב לערוק מן השירות הצבאי אילו התגייס.
אך עדיין עם זאת נוטל בגין חלק פעיל בתנועה, נושא נאומים בפני חברי התנועה ואף עוסק בכתיבה פובליציסטית תחת שם בדוי. (Silver, P14 )
במחצית השנייה של שנות השלושים המשיך בגין להתקדם ולהיות פעיל בתנועות, הוא נעשה לנואם קבוע במרכזים יהודיים ובכנסים, ורבים מן המאמרים שכתב התפרסמו.בתפקיד ראש תנועת בית"ר יזם בגין הפגנה סוערת מול שגרירות בריטניה בוורשה למען הגדלת כמות אישורי העלייה לחניכי בית"ר ולשאר, בתור עונש על כך נשלח בגין למאסר למשך שישה שבועות אך כל זה לא עצר בעדו לפעול בדרך שלו ולאחר ששוחרר מהמאסר החל לארגן קבוצות עולים בלתי לגאלית לארץ.
בגיל 35 הפך מנחם בגין לראש מפלגת "תנועת החרות מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי". בתחום הכלכלי פעלה התנועה להגבלת הפיקוח הממשלתי בנושא, ועל מנת לנסות ליצור שוק חופשי בשילוב מנגנוני הגנה סוציאליים לנזקקים. בבחירות אשר נערכו לכנסת הראשונה, תנועת החרות זכתה ב14 מנדטים, רשימה נפרדת של חלק מהמפלגה הרביזיוניסטית אשר לא קיבלה על עצמה את מנהיגתו של בגין לא עברה את אחוז החסימה.לאחר הבחירות הוקמה מסגרת חדשה – ברית חירות הצה"ר.
בעקבות התבוסה של תנועת החירות בבחירות לכנסת השנייה אשר קיבלה שמונה מנדטים, הודיע בגין על התפטרותו מראשית התנועה.
חברו של בגין- יוחנן באדר לא מסר את מכתב ההתפטרות של בגין ליושב ראש הכנסת ולאחר ששהה חודש באירופה חזר בגין לארץ והחל להתמחות במשרד עורכי דין בכדי להתכונן לבחינות על מנת להשיג רישיון לעבוד כעורך דין.
כעבור מס' חודשים התגלה כי הממשלה אשר ברשותו של דוד בן– גוריון מתכוונת לחתום על הסכם שילומים עם גרמניה.
בגין התנגד לכך באופן חריף והחליט לשוב לזירתו הפוליטית וחזר לעמוד בראשה של תנועתו כדי להביא מאבק בנושא. בשל הניסוחים הבעייתיים של ההסכם המתגבש – אשר הוצג כדרך לתיקון העוול וטיהור רצח העם הבוצע ע"י הגרמנים, משום שהתשלומים שהוצעו לא שיקפו כלל את הסכום האמיתי שנשדד ונגזל מעם היהודי באירופה.
בלילה של ה 17 במאי 1977 לאחר שהתמודד בשמונה מערכות בחירות בגין זכה בניצחון הגדול והפך למנהיג הרוב בכנסת וכעבור חודש הציג את ממשלתו החדשה בפני הכנסת, קיבל את אמונתה והפך לראש הממשלה השישי של מדינת ישראל. (Silver)
החלטתו הראשונה של בגין בתור ראש הממשלה הייתה עריכת מחווה הומניטארית כלפי פליטים מוייטנאם שנדחו על ידי מדינות רבות, החלטתו הייתה לקלוט בארץ 66 פליטים וייטנאמיים שנאספו באמצעות אוניית סוחר ישראלית ולאחר מכן הורה על קלטית 1700 פליטים וייטנאמיים נוספים.
במישור המדיני החלטתו הראשונה הייתה לעשות שלום עם מדינות ערב, באוגוסט 1977 בגין יצא למפגשים מדיניים ברומניה אשר הובילו למגעים עם מרוקו שהביאו למפגש עם ראש המוסד המלך חסן.
כל זה הובל לכך שנשיא מצריים אנואר סאדאת הכריז כי הוא מוכן להגיע לכנסת ולהתחיל במו"מ ישיר עם ישראל. (אברהם דיסקין , עמ' 22)

ב19 בנובמבר 1977 נחת הנשיא המצרי בישראל ובגין הכריז כי "המלחמה היא נמנעת, השלום הוא בלתי נמנע" ותהליך השלום יצא לדרך.
במטרה להגיע להסכם שלום בין המדינות כינס נשיא ארה"ב ג'יימי קרטר וועידה בקמפ-דייויד. בסיום הועידה נחתם הסכם מסגרת לשלום עם מצריים והסכם מסגרת לשלום במזרח התיכון.
ההצלחה של בגין ושל סאדאת לקדם את השלום בין המדינות זיכתה את שניהם בפרס נובל לשלום אשר הוענק להם באוסלו, נורבגיה.
בכספי הפרס הקים בגין את קרן המלגות על שם עליזה ומנחם בגין, מטרת הקרן היא להעניק מדי שנה סיוע לסטודנטים.
לאחר משא ומתן מפורט נחתם ב26 במרץ 1979 הסכם שלום עם מצרים על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון.
ב30 באוגוסט 1983 הודיע בגין על כך שבכוונתו להתפטר מראשות הממשלה ולפרוש מהחיים הציבוריים בטעינה שאינו יכול עוד, ללא כל פירוש. (יעקב מרקוביצקי, עמ' 86). בגין היה קשוב מאוד למזרחיים ולבעיותיהם, באוקטובר 1977 החליטה הממשלה של בגין על מאמץ לפתרון מצוקת הדיור בישראל תוך חמש שנים, והנחתה את משרד השיכון להכין תוכנית מפורטת לביצוע. באותו חודש פרסם משרד השיכון תוכנית לשיקום 160 שכונות, כולל שתי שכונות עם אחוז גבוה של אוכלוסייה ערבית. התוכנית שמה דגש על בנייה ושיקום, אך כללה גם תכניות חינוכיות וחברתיות. התוכנית הראשונית כללה גם תכניות לפינוי שכונות והעברת תושביהם. (יחיעם ויץ, עמ' 55)

(בעבודה האקדמית כ-30 מקורות אקדמים באנגלית ובעברית)

ביבליוגרפיה לדוגמא:

אמיר גולדשטיין: מנחם בגין, תנועת חרות והמחאה המזרחית: בין ואדי סאליב ל"פנתרים השחורים" ישראל, כתב עת המכון לחקר הציונות ע"ש ויצמן, חוברת 12, סתיו תשס"ח, עורך: מאיר חזן

אחימאיר יוסף, "מנחם בגין" מרכז ההסברה, ירושלים