‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי הוצאה לפועל?

תוכן עניינים

מבוא

ההגנה על חופש הפרט היא מערכי היסוד של כל חברה דמוקרטית ומודרנית ומדינת ישראל בכללן.

ניתן לפגוע בחופש זה רק על פי חקיקה מפורשת ובסייגים החמורים שהחוק קובע בדרך כלל. באופן כללי ניתן לומר, כי המגמה הינה בכיוון של ביצור חופש הפרט והוספת הגנות עליו^[1].

קיים מתח מתמיד בין חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לבין חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967, מכיוון שחלק ניכר מהרובד החקיקתי של חוק ההוצאה לפועל מתנגש באורח חזיתי בהוראות החוקתיות שנקבעו בחוק היסוד. המתח הזה בא לכלל ביטוי יומיומי בהליכים שמתנהלים בפני ראשי ההוצאה לפועל, והוא קיים היום ויתקיים גם בעתיד, מכיוון שביצוע הליכים של הוצאה לפועל, על פי דין, מביא בהכרח לפגיעה בזכויותיו החוקתיות של החייב, כאשר החובה לבצע פסק דין ניצבת במקום הראשון.

אם נוריד את חובת הביצוע של פסקי דין לרמה נמוכה יותר ממקום ראשון, אנו עלולים להביא לפגיעה בערך חברתי בסיסי, שהוא שלטון החוק, ונערער את כל הבסיס הרעיוני שמחייב, כמושכל ראשון, פרעון חובות, מילוי אחר האמור בפסקי דין וביצוע חיובים שאדם נוטל על עצמו כלפי זולתו^[2].

האמור לעיל נכון במיוחד כלפי אנשים שהם בחזקת חפים מפשע, אך גם מי שהורשע בדינו עדיין ארוכה הדרך לפני שליחתו למאסר. עניינו נבדק, מושמע טיעון מפורט בנדון ומוצג חומר על עברו ונסיבות המקרה. במקרים רבים יתבקש גם תסקיר קצין מבחן, אך אם אין בחוק חובה לכך. מאסר בפועל יוטל כמוצא אחרון, לאחר שבית המשפט שקל את החומר והגיע למסקנה שכל דרכי הענישה הקלות יותר אינן מספיקות. גם משהוחלט על מאסר עדיין נשאר פתח לאפשר את ריצויו בעבודות שירות, דהיינו שלא בין כתלי בית הסוהר. כל זאת לאור המודעות לחשיבות שבהגנה על חופש הפרט וחירותו.

מכאן למערכת ההוצאה לפועל שהיא כמובן אזרחית במהותה; תפקידה לגבות חובות ולשם כך להשתמש באמצעי אכיפה נאותים, כאשר החמור שבהם הינו מאסר בשל אי תשלום. לאור עקרונות חופש הפרט והגנה על חירותו, החלים גם בתחום העונשי, ניתן יהיה לצפות שעל דרך קל וחומר, יזהרו יותר מפגיעה בחירותו של חייב, עקב הליך אזרחי, וצעד זה לא יינקט כדרך שגרה, לפני שנבדקה יכולתו לשלם או שמוצו דרכי גבייה חריפות פחות^[3].

ביסודה של ההוראה המאפשרת מאסרם של חייבים בשל אי תשלום חוב מונח העיקרון של "כפיה לשם גביה ולא לשם ענישה". פרופסור מנחם אלון מביא בספרו "חירות הפרט בדרכי גביית חוב במשפט העברי" את ההשקפה כי המשפט העברי במקורו התנגד כל צורה שהיא של כפייה גופנית, אך בהתפתחותו הכיר בכפיית החייב באמצעות מאסר, ובלבד שכפייה זו לא תישא איזה שהוא אופי של ענישה אלא תהיה מיועדת לשם גבייה בלבד.

זכות היסוד של חירות האדם וכבודו וסוגיית מאסר על חוב עלו לדיון מעמיק וממצה בפסק דין של בית המשפט העליון אשר ניתן בבג"ץ 5304/92 (פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת – עמותה נ' שר המשפטים ואח' (להלן: "בג"צ פרח")^[4]. העיקרון הכללי והבסיסי הוא כי כאשר ברור שלחייב אין יכולת ואמצעים לשלם את החוב, אין אוסרים אותו על אי תשלום החוב, מכיוון שמאסר בנסיבות כאלה איננו משמש כאמצעי כפייה לתשלום החוב, אלא כענישה על אי תשלום החוב, וכזאת לא ייעשה במערכת המשפטית בישראל^[5].

הסמינריון מתמקד בסוגייה של מאסר חייבים בשל אי תשלום חוב כספי. הסוגיה של מאסר חייבים על אי תשלום מזונות הוא בעל מאפיינים ייחודיים ולא נדון בסמינריון זה.

ההיסטוריה החקיקתית והפסיקתית

הצעת חוק פסקי דין (הוצאה לפועל)  והצעת חוק ההוצאה לפועל

מתוך עיון נרחב בהיסטוריה החקיקתית של הסדר סוגיית מאסר על חוב - ודומה כי מעטים הנושאים אשר נדונו בצורה כה מפורטת הן בהצעות החוק והן בדיוני חברי הכנסת –נימצא למדים, כי שני שלבים עיקריים נדונו בהקשר להסדרה של סוגיה עקרונית זו, שזכויות יסוד של חירות האדם, פרטיותו וכבודו כרוכות ושלובות בה.

בשלב הראשון הוצע לבטל את המאסר על חוב לחלוטין ולהבטיח את גביית החוב - למקרה של חייב שהוא בעל יכולת ומשתמט מלשלם את החוב על-ידי הברחת רכושו והסתרתו – באמצעות ייעול דרכי הגבייה הנתונות למערכת ההוצאה לפועל. גישה זו לא נתקבלה על דעת הרוב המכריע של חברי הכנסת, ובשלב השני גם לא על-ידי הממשלה בהצעת החוק השנייה, שנתקבלה לבסוף. הדעה הרווחת אצל הרוב המכריע של הרשות המחוקקת הייתה שלמען קיומו של אשראי תקין, ולרגל מוסר תשלומים ירוד, אין לוותר לחלוטין על אמצעי המאסר על חוב, ובלבד שיובטח שאמצעי זה יינקט אך ורק במקרה הראוי, כאשר ברור שבא הוא לכפות את החייב שביכולתו לעמוד בהתחייבותו אך מסרב ומשתמט מלעשות כך, ולא כענישה על אי-תשלום החוב כאשר אין לו היכולת לשלם את חובו.

בשלב השני הוצע אפוא, כי אמצעי המאסר על חוב צריך שיישאר בעינו, בסייגים ובתנאים ברורים, שיהא בהם כדי להבטיח שהמאסר על חוב לא ישמש בשום מקרה ואופן, בכל צורה שהיא, כאמצעי שיש בו משום הענשת החייב על אי-תשלום החוב, אלא כאמצעי של כפיית החייב, שהוא בעל יכולת, שיש לו רכוש ואמצעים לתשלום החוב, אם כולו ואם לשיעורין, אך הוא מסתיר את רכושו ומבריחו.

המשפט העברי

בשני השלבים שימשה עמדת המשפט העברי כמקור השראה עיקרי לרשות המחוקקת.

הצעת החוק בשלב הראשון תמכה את יתדותיה בעמדתו המקורית של המשפט העברי, כפי שבאה לידי ביטוי בתורה ובספרות התלמודית והבתר-תלמודית עד למאה הארבע-עשרה, היינו שלילה מוחלטת של אפשרות השימוש במאסר על חוב. את בעיית הברחת הרכוש והעברתו הפיקטיבית לידי בעלים אחרים פתרו אותה שעה על-ידי ביטול תוקפן של עסקאות הברחה אלה.

הצעת החוק כפי שנוסחה בשלב השני, הוא חוק ההוצאה לפועל נושא דיוננו, תמכה את יתדותיה בהתפתחות שחלה בעמדת המשפט העברי מהמאה הארבע-עשרה ואילך, בעטיים של נימוקים כבדי משקל: הלכו, רבו וגדלו מעשי הברחת הרכוש והסתרתו - היינו "מפני הרמאין" ובשל "תקנת השוק" ו"שלא לנעול דלת בפני לווין", היינו למען המשך קיומו של האשראי שלו נזקקו הלווים.

השלב שני יסודו העיקרי בפסיקתו של הריב"ש, ונקבעו סייגים ברורים שיבטיחו כי המאסר לא יבוא לכל שימוש, בשום פנים ואופן, נגד חייב עני, שאין ביכולתו לשלם את החוב, אלא אך ורק לגבי חייב שהוא בעל יכולת ומסתיר את רכושו, היינו כאמצעי כפייה לגילוי הרכוש לשם תשלום החוב, כדברי הריב"ש: "בלווה שהוא מוחזק שיש לו מטלטלין ומבריחן - אפשר לבית דין לכופו ולאסרו". ובירור זה צריך שייעשה על-ידי בית הדין, בשיקול הדעת ובראיות מוכחות.

אחרון הפוסקים בסוגיה זו היה ר' חיים פאלאג'י, מגדולי חכמי טורקיה במחצית המאה התשע-עשרה, בתשובתו המקיפה בנושא המאסר על חוב "כי אין לנו לתת רשות להניחו (את הלווה) בבית האסורים, עד... שנראה לעין כל... שאינו רוצה לשלם, ואז נותנים רשות להניחו בבית האסורים, והכל צריך בהמלכה (=בהתייעצות) ובמיתון, ולפי ראות עיני הדיינים; דהיינו כשנראה לבית דין שהוא דוחה בקנה רצוץ ואומר בפירוש שאינו רוצה לשלם, ולא ציית דינא (=ולא מציית לדין שפסק בית המשפט), נותנים רשות הבית דין למלווה שיניחנו בבית האסורים". "כשיש לו ואינו רוצה לשלם... יכולים להניחו בבית האסורים של כבוד לבד ולא במטונפת". לכל אלה נקבעו תנאים מפורטים בדבר שמירה על כבוד האדם של החייב.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)