‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד בא לידי ביטוי הוצאה לפועל?

תוכן עניינים

ההגנה על חופש הפרט היא מערכי היסוד של כל חברה דמוקרטית ומודרנית ומדינת ישראל בכללן.

ניתן לפגוע בחופש זה רק על פי חקיקה מפורשת ובסייגים החמורים שהחוק קובע בדרך כלל. באופן כללי ניתן לומר, כי המגמה הינה בכיוון של ביצור חופש הפרט והוספת הגנות עליו^[1].

קיים מתח מתמיד בין חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לבין חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967, מכיוון שחלק ניכר מהרובד החקיקתי של חוק ההוצאה לפועל מתנגש באורח חזיתי בהוראות החוקתיות שנקבעו בחוק היסוד. המתח הזה בא לכלל ביטוי יומיומי בהליכים שמתנהלים בפני ראשי ההוצאה לפועל, והוא קיים היום ויתקיים גם בעתיד, מכיוון שביצוע הליכים של הוצאה לפועל, על פי דין, מביא בהכרח לפגיעה בזכויותיו החוקתיות של החייב, כאשר החובה לבצע פסק דין ניצבת במקום הראשון.

אם נוריד את חובת הביצוע של פסקי דין לרמה נמוכה יותר ממקום ראשון, אנו עלולים להביא לפגיעה בערך חברתי בסיסי, שהוא שלטון החוק, ונערער את כל הבסיס הרעיוני שמחייב, כמושכל ראשון, פרעון חובות, מילוי אחר האמור בפסקי דין וביצוע חיובים שאדם נוטל על עצמו כלפי זולתו^[2].

האמור לעיל נכון במיוחד כלפי אנשים שהם בחזקת חפים מפשע, אך גם מי שהורשע בדינו עדיין ארוכה הדרך לפני שליחתו למאסר. עניינו נבדק, מושמע טיעון מפורט בנדון ומוצג חומר על עברו ונסיבות המקרה. במקרים רבים יתבקש גם תסקיר קצין מבחן, אך אם אין בחוק חובה לכך. מאסר בפועל יוטל כמוצא אחרון, לאחר שבית המשפט שקל את החומר והגיע למסקנה שכל דרכי הענישה הקלות יותר אינן מספיקות. גם משהוחלט על מאסר עדיין נשאר פתח לאפשר את ריצויו בעבודות שירות, דהיינו שלא בין כתלי בית הסוהר. כל זאת לאור המודעות לחשיבות שבהגנה על חופש הפרט וחירותו.

מכאן למערכת ההוצאה לפועל שהיא כמובן אזרחית במהותה; תפקידה לגבות חובות ולשם כך להשתמש באמצעי אכיפה נאותים, כאשר החמור שבהם הינו מאסר בשל אי תשלום. לאור עקרונות חופש הפרט והגנה על חירותו, החלים גם בתחום העונשי, ניתן יהיה לצפות שעל דרך קל וחומר, יזהרו יותר מפגיעה בחירותו של חייב, עקב הליך אזרחי, וצעד זה לא יינקט כדרך שגרה, לפני שנבדקה יכולתו לשלם או שמוצו דרכי גבייה חריפות פחות^[3].

ביסודה של ההוראה המאפשרת מאסרם של חייבים בשל אי תשלום חוב מונח העיקרון של "כפיה לשם גביה ולא לשם ענישה". פרופסור מנחם אלון מביא בספרו "חירות הפרט בדרכי גביית חוב במשפט העברי" את ההשקפה כי המשפט העברי במקורו התנגד כל צורה שהיא של כפייה גופנית, אך בהתפתחותו הכיר בכפיית החייב באמצעות מאסר, ובלבד שכפייה זו לא תישא איזה שהוא אופי של ענישה אלא תהיה מיועדת לשם גבייה בלבד.

זכות היסוד של חירות האדם וכבודו וסוגיית מאסר על חוב עלו לדיון מעמיק וממצה בפסק דין של בית המשפט העליון אשר ניתן בבג"ץ 5304/92 (פר"ח סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת – עמותה נ' שר המשפטים ואח' (להלן: "בג"צ פרח")^[4]. העיקרון הכללי והבסיסי הוא כי כאשר ברור שלחייב אין יכולת ואמצעים לשלם את החוב, אין אוסרים אותו על אי תשלום החוב, מכיוון שמאסר בנסיבות כאלה איננו משמש כאמצעי כפייה לתשלום החוב, אלא כענישה על אי תשלום החוב, וכזאת לא ייעשה במערכת המשפטית בישראל^[5].

הסמינריון מתמקד בסוגייה של מאסר חייבים בשל אי תשלום חוב כספי. הסוגיה של מאסר חייבים על אי תשלום מזונות הוא בעל מאפיינים ייחודיים ולא נדון בסמינריון זה.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

1. איתן מגן, חירות הפרט וחייבים בהוצאה לפועל, הפרקליט מ, חוברת ג' עמ' 384

2. בג"צ 154/71 פרג'יון נ' נציב שירות בתי הסוהר, פ"ד כה(2) 382

3. בג"ץ 6055/95 - שגיא צמח נ' שר הבטחון .תק-על 99(3), 1400.