‏270.00 ₪

תוכן עניינים

מבוא. 3

האינטראקציה של היודנרט עם גופים אחרים. 9

היודנרט וארגונים יהודיים חיצוניים:. 10

היסטוריונים וחוקרים על היודנרט:. 13

מחלוקת ההיסטוריונים בשאלת היודנרט. 15

ר' הילברג וישעיהו טרונק בשאלת מוסריות היודנרטים. 15

סיכום ומבט עכשווי 23

ביבליוגרפיה. 26

בכל קהילה יהודית ובכל גטו באירופה הכבושה - הקימו הנאצים מועצה יהודית: יודנראט (נקראה לעיתים "מועצת זקנים" - אלטסטנראט), שתפקידה היה לקשר בין השלטונות הגרמנים והאוכלוסיה היהודית בגטו ולהוציא לפועל את כל הוראות הגרמנים. חלק גדול מהיודנראטים כלל את מנהיגי הקהילה: עסקנים, פעילי ציבור ורבנים, אשר שאפו לקיים את הקהילה ולהקל על היהודים את מלחמת ההשרדות בתנאי החיים שהטילו עליהם הגרמנים. כלומר, מרבית היודנראטים ראו בשירותם את הקהילה זכות ולא רק חובה, ועשו זאת ממניעים טהורים, אם כי היו גם אופורטוניסטים, שראו בשירות ביודנראט הזדמנות לשפר את מצבם האישי והכלכלי ואת מצבם של הקרובים להם.

המפנה הנורא בתפקידם ובחייהם של היודנראטים בפרט ושל היהודים בכלל, בא עם ההחלטה על הפתרון הסופי והתחלת הביצוע של החלטה זו מסוף 1941. בגטאות פולין הכבושה, בא הדבר לידי ביטוי באקציות = פינויים כפויים של אוכלוסיית הגטו, ושילוחם של היהודים שנתפסו באקציה ברכבות (טרנספרים) למחנות ההשמדה. הקמת מחנות ההשמדה: בלזץ, סוביבור, טרבלינקה ומאידנק, ושילוחם של יהודי פולין (הגנרל גוברנמן) למחנות אלו בוצעו במסגרת מבצע השמדה מרוכז שנקרא: "מבצע ריינהרד" (על שמו של היידריך, שנרצח ע"י פרטיזנים צ'כים במאי 1942). כאדריכל המבצע מונה המפקד העליון של הSS באזור לובלין: אודילו גלובוצ'ניק. השילוחים החלו במרץ 1942 מלובלין למחנה ההשמדה בבלז'ץ (למרות שמחנה מאידנק נמצא ממש בלובלין, אך עדיין לא שימש להשמדה בשלב זה). ביולי 1942, החל הגירוש הגדול מגטו ורשה: מאות אלפים נשלחו להשמדה בטרבלינקה. הגטו האחרון שנותר על אדמת פולין (בעצם היה בשטח המסופח לגרמניה) הוא גטו לודג' (השני בגודלו לאחר גטו ורשה), שחוסל סופית רק באוגוסט 1944, חודשים ספורים לפני השחרור.

הנאצים דרשו כמובן את שיתוף הפעולה המלא של היודנראטים באקציות ובשילוח היהודים מהגטאות. היודנראט נדרש להכין ולמסור את רשימות הגירוש, כולל את כתובותיהם של המיועדים לגירוש, ופעמים רבות גם להשתמש בכוחו, ובמשטרה היהודית הכפופה לו, כדי לבצע את האיסוף של היהודים אל מקום השילוח (תחנת הרכבת) והעמסתם על הקרונות! איננו יודעים בדיוק מתי כל ראש יודנראט ידע בודאות שאקציה ושילוח יהודים מהגטו פירושם מוות במחנה השמדה, אך בכל מקרה, ברור היה שסיכויי ההשרדות של יהודים הנשלחים מהגטו את הלא-נודע, נמוכים! בתוך מספר חודשים מאז תחילת המבצע, היה ידוע וברור לכולם - שהגירוש פירושו מוות, והשמות: טרבלינקה, סוביבור, חלמנו ובלז'ץ הפכו שמות נרדפים להשמדה.

כיצד נהגו היודנראטים וראשיהם נוכח ידיעה זו: האם בחרו לשתף פעולה עם הנאצים או להתנגד להם?

דבר אחד צריך להיות ברור מעל לכל ספק: התנגדות להוראות הנאצים פירושה מוות מיידי לראש היודנראט ובד"כ למשפחתו. ראשי יודנראט שסירבו להעביר רשימות או לשתף פעולה עם הנאצים ידעו היטב שהם חורצים את גורלם ואת גורל יקיריהם. חלקם התאבדו וחלקם הוצאו להורג בירייה או נשלחו למחנות המוות בטרנספר הקרוב. ניתן היה כמובן לנסות ולברוח, אך הדבר היה נתפס כמעשה של פחדנות והפקרה של הגטו ואנשיו. לעיתים הצליחו ראשי יודנראט להבריח את משפחתם מהגטו אך הקריבו את עצמם.

תגובות יותר נפוצות היו שיתוף פעולה מלא - מתוך אינטרס אישי ותקווה להציל את עצמם ואת משפחתם, או שיתוף פעולה מוגבל, שמטרתו הייתה לצמצם את הפגיעה בגטו, למשל ע"י מיקוח וניסיון להוריד את מספר היהודים המיועדים לשילוח (למשל ע"י שינוי הקריטריונים), או ע"י שיתוף פעולה סודי עם גורמי מחתרת בגטו ועידוד בריחה וה של יהודים.

החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, שנחקק ב1950 איפשר להעמיד לדין יהודים, תושבי ישראל, שהואשמו על מעשיהם בתקופת השואה. סך הכל הואשמו כ3040 איש, רובם זוכו או שיצאו בעונשים קלים, יחסית למעשים שהואשמו בהם. משפטים אלו הופסקו לחלוטין בעקבות פסק דינו של השופט משה לנדוי בעיניין הירש ברנבלט, סגן מפקד המשטרה היהודית בגטו בנדז'ין, ב1963 שפסק ש"אין על בית המשפט לפסוק בוויכוח הגדול הניטש"‏.

משפט ישראל קסטנר שלא היה בעצמו איש יודנראט ב1954, הלהיט את הוויכוח הציבורי בנושא הענשת יהודים על מעשיהם בשואה.

בעקבות המשפט, הזמין נתן אלתרמן את אבא קובנר אליו, ושאל אותו על תולדות גטו וילנה ותפקידו במרד. אלתרמן הגיב במשפט: "לו אני בגטו, הייתי עם היודנראט"‏. ב1954 אלתרמן הביע את דעתו במדור הטור השביעי בעיתון דבר ביצירתו "יום הזיכרון והמורדים", בביטוי "גיבורי השתדלנים והפרנסים". הביטוי והיצירה עוררו ויכוח ציבורי נוקב בין אלתרמן מחד ובין מנהיגי היישוב, כגון משה כרמל וישראל גלילי, וכן ממנהיגי המרידות בנאצים יצחק צוקרמן, טוביה בוז'יקובסקי ואחרים מאידך. אלתרמן בטור השביעי "שתי דרכים", "טיב האשמה", "נימת הדיון" ובספרו "על שתי דרכים", כרמל במאמר בעיתון למרחב ובוז'יקובסקי במאמרו "בין השיר והפרוזה" בעיתון על המשמר.

משפט אייכמן ב1961 המשיך את הוויכוח לגבי אחריותם של חברי היודנראטים. כך למשל, בנימין מורמלשטיין לא הוזמן להעיד במשפט, חרף היכרותו האישית עם אייכמן. עדים במשפט רצו לספר גם על תפקידיהם של ראשי היודנראטים, אולם התובע, גדעון האוזנר, החליט שלא להעלות את תפקודם במשפט, בטענו "זה יהיה משפטו של הרוצח, לא של קורבנותיו"‏.

לאחר משפט אייכמן הייתה חנה ארנדט לנושאת ההאשמה לגבי שיתוף הפעולה של היודנראטים עם הנאצים. ארנדט, אינטלקטואלית והוגת דעות מהידועות בעולם, יצאה למעשה נגד "שתי הדרכים", הן נגד דרך היודנראטים והן נגד דרך ההתנגדות האקטיבית. היא טענה ששיתוף הפעולה של היודנראטים היה מרכיב חשוב בתהליך ההשמדה. היא עצמה ודעותיה הותקפו באופן אישי‏. ארדנט ביססה את דעותיה על מחקריו של ראול הילברג, חוקר שואה מהמשפיעים ביותר, ועם זאת שנוי במחלוקת‏, שמחקריו התבססו בעיקר על מסמכים גרמניים‏. מחקרים מאוחרים, התומכים בדעותיה של ארדנט, מותקפים בטענה, שהם מתעלמים ממחקרים היסטוריים עדכניים, מחקרים המציגים את התמונה המורכבת של דרך היודנראטים‏. תשובות מפורטות לטענותיה של ארנדט ניתנו על ידי המשפטן הבינלאומי, יעקב רבינסון, בספרו "העקוב למישור".

למרות המחקר ההיסטורי העדכני בו מוצגת תופעת היודנראטים על כל מורכבותה, כולל צדדיה ההירואיים והטרגיים על ידי טרונק, אהרון וייס ואחרים, עדיין בקרב הציבור בישראל רווח השימוש במילה "יודנראט" כמילת גנאי פוליטית. כך למשל כתב נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, השופט בן דוד, בשנת 2008, בפסק דין בתביעת דיבה של אדם שכונה "יודנראט"‏:

"השוואת מעשיו ודעותיו, לאלה של אנשי היודנראט, שפעלו באופן מודע ורציני לסייע בידי הנאצים, לא נועדה לטעמי לקדם כל תכלית פולמוסית אמיתית ... כאן יש לזכור כי בתודעה הלאומית שלנו נחרת שמם של אנשי היודנראט לדראון עולם והם מהווים דוגמה צורבת לבוגדנות לאומית שפלה מדעת שאין לה אח ורע. על חברי היודנראט ודומיהם נהוג לומר כי מכרו נפשם לשטן."

פסק דין זה זכה לביקורת על כך שהיודנראטים הפכו לכלי משחק בשדה הפוליטי העכשוי, ללא יכולת מענה‏:[1]

"במסגרת רשימה זו, נרצה להתמקד ב"שחקן" נוסף, שחקן "פאסיבי" ששולב במסגרת ההליך המשפטי דנן – היודנראט. שחקן רביעי זה, נרצה להראות, הושתק. קולו של שחקן זה לא נשמע, לא על ידי מי מהצדדים לדיון, לא על ידי עדים – שלא העידו בעניינו לא על ידי בית המשפט. "שחקן" נוסף זה שולב כחלק מטיעון רטורי שנועד לבסס "קונטקסט היסטורי" לביקורתו הפוליטית של סטיבן פלאוט על עמדותיו ומעשיו של ניב גורדון ביחס לסכסוך הישראליפלסטיני...פסיקתו של בית המשפט ביחס להשוואה זו, הניבה... הכרעה משפטית הכוללת בחובה קביעות היסטוריות חד משמעיות ביחס לחברי מועצות היהודים באירופה הכבושה על ידי הנאצים, ביחס לאופי ולמהות מעשיהם, ביחס לדרך בה נזכרים הם במסגרת הציבוריות הישראלית. קביעות היסטוריותפוליטיות נחרצות אלה היו תוצר מהלכיהם וקולם של שלושת ה"שחקנים" במשפט; קביעות אלה השתיקו את קולו של היודנראט והפכו את זכרונו ואת לקחו לחדממדי... השתקה זו ראויה לעיון ולדיון הן בשל משמעותה המשפטית והן בשל משמעותה לזכרונה הקולקטיבי של השואה בישראל."

כבר ב1964, בית המשפט העליון, בהרכב יצחק אולשן, נשיא ביהמ"ש העליון, לנדוי וכהן בסרבם לשפוט, בפלילים ובאופן מוסרי, את פעילות "משתפי הפעולה", כתבו‏:

"תהיה זו התנשאות והתחסדות מצדנו מצד מי שמעולם לא עמד במקומם של אלה, ומי שהצליח להימלט משם, לעשות אמת זו עילה למתיחת ביקורת על אותם 'אנשים קטנים', שלא התעלו לרמת מוסר עילאית, בהיותם נירדפים עד צואר על ידי שלטון, שמטרתו הראשונה הייתה למחות את צלם האדם מעל פניהם ... אין ליחס למחוקק כוונה לדרוש רמת התנהגות, שאין הציבור יכול לעמוד בה, ומה גם שאנו עוסקים בהלכות שנקבעו על ידיו בדיעבד. ובל נשלה את עצמנו שאם מעשים שנעשו שם על ידי אחים נירדפים יישפטו בפלילים לפי אמות מידה של המוסר הצרוף, תוקל המועקה שבלב על המכה הנוראה שהוכה עמנו ... אדם קרוב אצל עצמו ואצל בני משפחתו, ואיסורי החוק הפלילי, כולל החוק לעשית דין בנאצים ובעוזריהם, לא נכתבו בשביל גיבורים יחידי סגולה, אלא בשביל בני תמותה רגילים, עם חולשותיהם הרגילות".

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

ר' הילברג "היודנראט ככלי שרת ביודעין ובלא יודעין",בתוך דמות ההנהגה היהודית בארצות השליטה הנאצית ירושלים 

אהרון וייס, בירורים בשאלת מעמדה ועמדותיה של ההנהגה היהודית בפולין הכבושה, יד ושםקובץ מחקרים י"ב 

נחמן בלומנטל, דרכו של יודנראט תעודות מגטו ביאליסטוק, הוצאת יד ושם

Dan Diner: Gedaechtniszeiten. Ueber Juedische und Andere Geschichten. Beck