‏99.00 ₪

שאלת המחקר:

כיצד באה לידי ביטוי המדיניות הבריטית בשאלת ירושלים בשנות ה30?

המרד הערבי הגדול:

19 באפריל 1936-1939 ב-19 באפריל 1936 נערך בשכם כנס בהשתתפות הפעילים הלאומיים בעיר. בכנס הוחלט לקרוא לשביתה כללית נגד הממשלה וכן הוכרז בו על הקמת ועדה לאומית - הוא "הוועד הערבי העליון" שקם מספר ימים לאחר מכן בראשותו של המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני. הוועד הערבי העליון קרא לפלשתינים להמשיך בשביתה ולא לשלם מסים עד אשר תמלא הממשלה את שלוש התביעות שהוגשו לה: הפסקת העלייה היהודית, איסור העברת קרקעות ליהודים והקמת מוסדות ממשל עצמאיים.

ב-15 באפריל נרצחו שני יהודים ליד טול-כרם, אחד מהם זקן בן שבעים שעלה שנה קודם לכן מסלוניקי. כעבור ארבעה ימים, התנפל המון ערבי משולהב על יהודים ביפו. 9 הרוגים וכ-60 פצועים היה קציר הדמים של ה-19 באפריל 1936, הוא היום הראשון של הפרעות ביפו. המשטרה התערבה ונראה היה כאילו הוחזר הסדר על כנו, אולם למחרת היום התחדשו המהומות. הן עברו מיפו, שהתרוקנה מיהודים, אל השכונות היהודיות הסמוכות (כרם התימנים, מנשייה והרחובות הסמוכים). הערבים הציתו בתים, חנויות ובתי-מלאכה והאזור כלו עלה באש. בשני ימי הפרעות נהרגו 16 יהודים וכשבעת אלפים פליטים זרמו לתל-אביב מיפו ומשכונות הספר.

הטרור נגד היהודים שהחל ביפו, התפשט בכל רחבי הארץ וגבר מחודש לחודש. תחילה פגעו הערבים ברכוש: מאות דונמים של שדות תבואה עלו באש, עצי פרי נעקרו ויערות נחרבו. לאחר הפגיעה ברכוש באה ההתקפה על התחבורה היהודית הבין-עירונית - תחילה ברגימת אבנים ולאחר-מכן בזריקת פצצות ויריות מן המארב. שני הכבישים החיוניים ביותר ליישוב היהודי, כביש יפו-חיפה וכביש יפו-ירושלים, עברו דרך כפרים ערביים ועל-כן היו מסוכנים לתחבורה היהודית. הכביש לחיפה התפתל אותה עת בין הרי שכם ועבר דרך טול-כרם, ג'נין ועפולה, בעוד נקודות התורפה של הכביש לירושלים היו בשער הגיא ובמעלה הקסטל. הנסיעה בכבישים אלה היתה בבחינת סכנת נפשות ומספר הקרבנות הלך וגבר. 

בנוסף להתקפה על התחבורה התחדש הטרור האישי, שהזכיר את הפרעות של שנות העשרים. יהודים שהלכו לתומם בסימטאות העיר העתיקה בירושלים נדקרו למוות ובמאי 1936 נורתה אש על הקהל שיצא מבית-הקולנוע "אדיסון" בעיר החדשה. מן היריות נהרגו 3 יהודים ורבים נפצעו. בחודש אוגוסט הגיע הטרור לשיאו ורצח יהודים היה מעשה של יום-יום. ב-13 בחודש נרצחו, לא הרחק מתחנת המשטרה בצפת, אב ושלושת ילדיו. למחרת הותקפה מכונית שנסעה ליד חיפה וכל ארבעת נוסעיה היהודים נרצחו. ב-16 בחודש נורתה אש לעבר רחוב הרצל בתל-אביב מרכבת שנסעה מיפו לירושלים. ילד יהודי נהרג ועשרה נפצעו. 2

במקביל להתקפות על יהודים, הופנה הנשק הערבי גם נגד ממשלת המנדט הבריטי. שני מרכזים היו למרד הערבי: אזור שכם ואזור חברון. הלוחמים הערבים (שנקראו בידי היהודים "כנופיות" על שום שעסקו ברצח ללא הבחנה, באונס קרבנותיהם ובשוד) מצאו מחסה ביערות ובחורשות בסביבת שכם-ג'נין ובמערות של מדבר יהודה בסביבות חברון. הערבים נהגו להתקיף שיירות של הצבא הבריטי שנע מירושלים לחיפה דרך השומרון, וזאת בנוסף להתקפות על מכוניות של יהודים שנעו בדרכי הארץ. כן חיבלו הערבים במסילת הברזל, התקיפו תחנות משטרה ושדדו את נשקם.

אותו זמן הגיעה גם תגבורת ערבית מן הארצות השכנות. בין הבאים - כוח מסוריה ועיראק בפיקודו של פאוזי אל-קאוקג'י. קאוקג'י נולד בטריפולי אשר בסוריה ושימש קצין בצבא התורכי. הוא השתתף בהנהלת המרד הסורי בשנת 1925, נידון למוות שלא בפניו ונמלט לעיראק, שם היה מרצה בבית-הספר הצבאי. כאשר הגיע ארצה הקים את מפקדתו בהרים ליד שכם ומשם החל לארגן את הלוחמים הערבים במתכונת צבאית. בנוסף ללוחמים שהגיעו מעיראק ומסוריה, גייס צעירים מקומיים והעביר אותם אימונים צבאיים. פעולותיו הראשונות היו התקפות על השיירות של הצבא הבריטי שנעו בשומרון. הצלחותיו העלו את קרנו בעיני הערבים והוא הפך להיות גיבור לאומי. שליטתו בשכם היתה מלאה ואנשי הממשלה לא העזו להיכנס לעיר.

הבריטים הביאו תגבורת מאנגליה ומספר החיילים בארץ הלך וגדל (בחודש אוגוסט 1936 היו בארץ כבר כ-7,000 חיילים). הצבא היה נחוש בדעתו לפתוח את צירי התנועה ולמגר את צבא קאוקג'י. בספטמבר הותקפה בסביבות שכם שיירה צבאית גדולה שנעה מחיפה לירושלים. בקרב שנמשך כל היום הפעילו הבריטים מרגמות ומטוסים. לפנות ערב החלה מנוסה של הערבים שהשאירו בשדה הקרב 60 הרוגים ופצועים רבים. הצבא פתח באופנסיבה וחיפש מגע עם אנשי קאוקג'י. בקרבות שהתפתחו היתה יד הצבא הבריטי על העליונה והערבים סבלו אבדות כבדות. ב-22 באוקטובר 1936, כיתר הצבא את מחנה קאוקג'י מכל הצדדים במטרה לחסלו. אולם עד מהרה התערב הוועד הערבי העליון אצל ממשלת המנדט הבריטית וביקש להכריז על שביתת נשק ולאפשר לקאוקג'י לעזוב את הארץ. הממשלה, בחפשה אחר דרכים לפייס את הערבים, הורתה לצבא להסיר את המצור מעל מחנהו של קאוקג'י ולאפשר לו להימלט מן הארץ.

במשך ששת חודשי השביתה פסקו הפלאחים למכור את תוצרתם ליהודים, והפועלים הערבים הפסיקו לעבוד בבניין ובפרדסים שהיו בבעלות יהודית. נמל יפו נמנע מלשרת את היהודים מאחר ונוכחותם באזור היתה בבחינת סכנת נפשות. המשק היהודי הסתגל מהר יחסית למצב החדש שנוצר. היישובים החקלאיים הגדילו את ייצור מוצרי חלב וירקות שסופקו עד אז על-ידי הערבים; בתל-אביב נבנה מזח, שהפך במשך הזמן לנמל, והיווה תחליף לנמל יפו. הפועל היהודי החליף את הפועל הערבי בבניין ובעבודות חקלאיות. בסיכום ניתן לומר כי השביתה הערבית הפכה מנוף לפיתוח המשק היהודי.