‏270.00 ₪

שאלת המחקר:

כיצד באה לידי ביטוי מחברת קורס קולנוע מגדר ופילוסופיה?

הגישה הביקורתית לקולנוע: לורה מלביי חוקרת תרבות וקולנוע, עשתה ניתוח

לכל תופעה קולנועית, תופעה ויזואלי ישנם שלושה מבטים לקחת בחשבון: המבט של המצלמה נתפס לכאורה כמבט נאיבי, כביכול אין כאן תכנון, פוליטיקה, אין בימוי של התמונה. הקהל הנראטי חושב שחתכו תמונה של המציאות ואין בימוי.

לכל תמונה אנושית יש מבט של הגיבור, מי שמוביל את העלילה, the protagonist  העלילה עוקבת אחרי, הדמות שביחס עליה העלילה נעשית. המצלמה תמיד מראה לנו מבט לדמות אחת שביחס עליה אנו כקהל מתארגן. מי מוביל את מבט אותה דמות שאנחנו רואים את הדמות/דבר שהיא מסתכלת, אני כצופה אני רואה את האובייקט שהגיבור מסתכל עליה.

בתמונה הזו, לא רואים מה שהאישה רואה. התמונה עושה קו חד בין מה שהוא רואה לבין התמונה שהוא רואה.

אותה דמות שאני רואה את מה שהיא רואה, אני רואה את האובייקט של ההסתכלות. בתמונה הזו הגיבור מסתכל על הגוף העירום. הגוף העירום הוא האובייקט של המבט של הגיבור.  התארגנות של האובייקטים גורמת לנו הצופים להינות ומהאובייקט של המבט של הגיבור, גם אנחנו מסתכלים עליו ונהנים ממנו.

המבנה של המבטים הוא מבנה של שלושה מבטים: המבט של המצלמה, מבט של הגיבור, מבט של הצופה על שלושת המבטים.

אני הצופה מזדהה עם הגביור. המצלמה הופכת אותי כצופה לשותפה למבט והופכת דמות אחרת לאוביקקט של המבט שלי. המצלמה מבנה את המבט שלי. מייצרת עבורי מבט.

המצלמות של היום יותר מתוחכמות.

המעשה הקולנעי נועד למשוך את העין שלי למקם אותי. הקולנוע הוא מימד שמבנה אותנו כצופים וכצופות שמבנה אותנו להסתכל על נשים כאובייקט של הנאה. גברים ונשים כאחד מוצאות את עצמם מסתכלים על גופים לנשים להנאה, ולא מבנה אוצפיות אחרות.

מלביי הראתה עד כמה הקולנוע המערבי מראה לנו נשים כאובייקט של מציצנות וכך נשים וגברים לומדים להתנהג, נשים יודעות שאני אובייקט המבט, רואים אותי. גברים אינם מתהלכים ברחוב כאובייקטים לתשוקה, אלא מתהלכים ברחוב מחפשים אובייקטים לתשוקה.

הקולנוע מחלק את העולם כך, שלגברים יש מבט ונשים הן אלה שנושאות את המבט עליהן.

נשים צריכות להשפיל מבט, לא להסתכל, לא ליישר מבט.

גברים אמורים לעשות screening  להסתכל.

אנחנו כחברה יכולים לחלק את החברה מגדרית

שני סוגי של שיבושי מבטים: מעלימה את המבט את הגיבור, או לעשות אי הלימה בין המבט של הגיבור לבין המבט של הצופה. לא מאפשרת את ההלימה בין שלושת המבטים.

שלושה סוגים של צילום מסורתי: התאמה בין שלושת המבטים: מבט הביגור, מבט של המצלמה ואני כצופה מסתכלת מזדהה עם המבט של הגיבור.

סרטים פמיניסטים בסיסיים, משמרים את מבנה המבטים, אך עכשיו האישה היא בעלת המבט.

איפה, אני מורגלת להיות זאת שיודעת להסתכל, אימה זה מצב שאני לא יודעת על מה להסתכל, לא מראים לי את אובייקט המבט וזה יוצר אי נוחות.

סרטים חתרניים: משמשים לי את המבנה המבט, יוצרים אופציה להסתכל על משהו אחר בתצלום או הסרט.

תגובה מסורתית: אני מבינה על מה אני מסתכלת,

תגובה פמיניסטיתף חופשת את המניפולציה, תראו מה עושים (תגובה פמיניסטית לתצלום מסורתי/שמרני)

תגובה חתרנית: אני אסתכל על משהו אחר, לא מה שהמצלמה מובלת אותי לראות. ניסיון לשרוד את ההולכה/הובלה בצורה שאני לא חייבת להתנגד כמו ה"פמיניסטיות" בצורה שמאפשרת לי לא להיות חלק מה מניפולציה.

מה שהופכת את האישה לאובייקט זה שאין לה מבט, רואים את העיניים שלהן אך לא ברור למה היא מסתכלת. היא לא מחזירה מבט. לא המצלחתי לפתור את התעלומה, לאן היא מסתכלת.

מצוך המסגרת הצילומית הזו, דרת מבנה של מבטים, איך אנחנו נעמיד את עצמנו, איך אני לוקחת על עצמי את היכולת לא להשפיל עיניים. אולי לצלם מבנים אחרים.

אובייקט של מבט זו שאין לה מבט משלעצמה.

האם הקולנוע הנשים מצליחים לתת לנו אופציות התבוננות אחרות.

כדי להפוך את הנשים מסופר נשיות לסופר מניות הוא להוכיח שנשים יכולות כמו הגברים.

תשווה זכות של גברים לנשים, השלב השני אחרי שנשים הוכיחו שנשים יכולות כמו גברים הוא מתן ביטוי לדיכוי, להסביר את מבנה של הדיכוי. הטענה היא שהדיכוי הביטוי של הדיכוי הוא מה אתן רוצות יש להן זכויות.

כל דיון על שונות נשית נתפס כשמרני, לוכד אותנו באותו מבנה.

בעולם המודרני יש הגדרה אחת למהו הוא אדם. מהות הסובביקט להיתו עצמאי, יחידה בפני עצמו, לקדם את עצמו, לפתח את עצמו, לכונן את עצמו "כמו גברים". זו המלכודת שעשין לא השתחררנו ממנה.

באילו מושגים נוכל להתחיל לחשוב על הבדלים בין המינים, שאלת הפמיניזם.

ניסיון לחשוב מתוך שונות. היידגר אומר כדי לחשוב את השונה קודם אני חושבת על הדומה ואז משווה. אנחנו צריכים ללמוד לחשוב מהשונה.

הגדרת אנושיות

ליזה בורדן detrouit   working girls  נערות עובדות

Lizzie borden 1986

מושפעת מ dorothy Azaner

יום רביעי 18 אפריל 2012

10:06

קאנט:

• מאגר הישגים
• השכל (חוקי המחשבה, מושגים וקטגוריות)
• התבונה (עקרונות המחשבה: עולם, אני, סיבתי-על)
• ישנה הלימה מבנית בין התבונה שלי, השכל שלי ומאגר החושים. כדי שאני אוכל לפעול בעולם אני צריכה שתהיה הלימה בין הרבדים השונים של תפיסת העולם. התבונה היא האופן שבו אני תופסת את העולם.

העולם נתפס עבודי כפנומנה. אצל קאנט השכל כופה עליי את תפיסת העולם.

הרגע של היפה, הוא רגע שבו החוויה שלי מתמקדת בתחושה כלשהי ולא באובייקט, השכל (המערכות הקוגניטיביות) משחרר את הכפייה שלו, זוהי חוויה אסטטית.

האומנות שואפת לעורר בנו את הרגע הזה שבו אנחנו נגיד איזה יופי. (זו הביקורת השלישית שלו).

מאפלטון יש הלימה בין מבנה העיר, לבין מבנה המשפחה ומבנה האני. זה בגלל ההלימה הזאת שאני יכולה לפעול בעולם. מה שהופכת אותנו לנורמטיביים הוא היכולת לפעול במערכות האלה.

השיפה הזו לא מדברת על היסטוריה אלא על גינוליולוגיה. גינואולוגיה הוא טיפוסים, הגינאולוגיה מחפשת למצוא טיפוסים שונים שלאורך ההיסטוריה שהשתנו.

לורה מאלווי טוענת חווית הקולנוע הוא גם חווית טיפוסית, לתוך המבנה של הסרט עצמו, אנחנו נהיה ממוקמים באותו סוג של חוויה קולנועית. דרך העיניים של הגיבור של הסרט.

יש את המבט של המצלמה

המבט של הגיבור

המבט של הצופה

כאשר יש הלימה בין שלושת המערכת האלה אני מבינה את הסרט, זה המבנה הטיפוסי של קולנוע הוליבודי. אני עוקבת אחרי המבט של הגיבור כי זה מה שעושה המבט של המצלמה, היא מלמדת אותי לעקוב אחרי המבט של הגיבור.