‏270.00 ₪

בקיץ 1994 נערכה במוזיאון ישראל תערוכה של הממצאים שנחשפו בסיני. התערוכה כונתה: "סיני - פרידה לשלום". לכבוד התערוכה הוצא קטלוג, ואולם זה איננו מתייחס כלל לממצאים מכונתילת עג'רוד. הממצא היהודי היחיד הנזכר בו הוא נרות השמן המעוטרים בסמל המנורה, לצד המעוטרים בצלבים ובסמלים הפגאניים[5].

הסכם קהיר ממאי 1994, שנחתם בין ישראל לפלשתינאים, מזכיר את תביעתם של הפלשתינאים שישראל תשיב את כל הממצאים הארכיאולוגיים שנמצאו ברצועת עזה וביריחו מאז 1967, אך משאיר את ההחלטה הסופית בנדון למשא ומתן על המעמד הסופי של יהודה, שומרון ורצועת עזה[6]. הפלשתינאים כבר העלו תביעות דומות גם לגבי יתר חלקי יהודה ושומרון ; כדברי ארכיאולוג פלשתינאי בכיר:

"We refuse any concept of Swiss-cheese cantonisation and will accept nothing but complete control"[7].

בהקשר זה מדובר בשפע ממצאים מרהיבים. כך למשל ניתן לראות במוזיאון ישראל פסיפס של דוד המלך מנגן בנבל. מקורו של הפסיפס בבית הכנסת שהיה קיים בעזה במאה ה-6 לסה"נ, מזמנה של ארץ ישראל הביזנטית. יצויין שבית הכנסת נחשף ב-1965 והפסיפס הושחת בחלקו. מוזיאון ישראל שיקם אותו והיום הוא מוצג בו לתפארת. דוגמה נוספת היא כתובת "המשתה" מבית הכנסת בסוסיא אשר בהר חברון, ויש גם דוגמאות רבות נוספות של ממצאים הזורים אור על התרבות היהודית שפרחה בארץ ישראל בכל הדורות.

ניתן לצפות לתביעות גם מצד סוריה לגבי הממצאים שישראל חפרה בגולן ובחמת-גדר[8]. בגולן מדובר, בין היתר, בממצאים שנחשפו בגמלא, ישוב מימי בית שני (מצדה של הצפון), שהוחרב על ידי הרומאים בהנהגת אספסינוס בימי המרד הגדול (66 לסה"נ). בין הממצאים שנחפרו שש מטבעות ברונזה שהוטבעו ערב המרד הגדול, ועליהן נכתב "לשחרור ירושלים הקדושה"[9].

ההסכם מינואר 1993 לא פורסם בשום פרסום רשמי, אף כי היו לגביו מספר ידיעות בעיתונות היומית. אף הסכם קהיר על נספחיו לא פורסם קודם שהתחייבה מדינת ישראל על-פיו. הכוונה למסור את הממצאים במקרה האחד, ולשקול את מסירתם במקרה האחר, לא נודעה לציבור הרחב, ולכן גם לא התקיים לגביה דיון ציבורי. גם כנסת ישראל לא הביעה את עמדתה בנושאים אלה, וההסכמים לא הובאו לאישורה קודם שישראל נתחייבה בהם[10]. נאמר שהסכם קהיר איננו הסכם בינלאומי. אולם, מכל מקום, הוא הסכם מדיני בעל חשיבות עליונה.

תחום הדיון המשפטי 

השאלות המשפטיות המרכזיות המתעוררות בהקשר למצב עובדתי זה הן שתיים :

(א) היתכן שמוטלת על ישראל חובה "להשיב", לא פחות ולא יותר, את מורשת אבותינו, שחפרנו בסיני, ביהודה ושומרון, ברצועת עזה ובגולן ?

 (ב) האם המצב בו ממשלת ישראל, או מי שפועל מטעמה, מוסמך לתת בשמה התחייבויות מעין אלה, כמו גם התחייבויות חשובות אחרות במישור הבינלאומי, ללא דיון ציבורי, וללא שיתוף של שום גוף נבחר, ובלי שיהיה לכנסת, או לעם, שום מעמד בתהליך קבלת ההחלטות, הוא מצב מתוקן, או אף נסבל? האם ראוי שהסכמים בינלאומיים והסכמים מדיניים, מסוגו של הסכם קהיר, ייחתמו במחשכים הרחק מעינו הבוחנת של הציבור ? ואף לאחר שנעשו לא תמיד יופיעו בפרסום רשמי ?

השאלה הראשונה היא מתחום המשפט הבינלאומי-פומבי. השנייה - שאלה מובהקת של המשפט החוקתי הישראלי.

היקף החובה להשיב את הממצאים הארכיאולוגיים [11] 

מקור החובה להשיב את הממצאים למצרים : הסכם מיוחד

המעיין בהסכמי השלום של ישראל עם מצרים מ-26.3.1979 לא ימצא בהם שום אזכור ישיר של עניין העתיקות[12]. בהסכם נקבע לראשונה הגבול הבינלאומי בין ישראל למצרים (בתור גבול נבחר הגבול הבינלאומי שהיה קיים בין מצרים לשטח המנדט הבריטי) ; ההסכם מבטיח שבתוך זמן קצר ככל האפשר ולא יותר מששה חודשים יידון הסכם סחר חופשי בין הצדדים ; נורמליזציה של היחסים הכלכליים; קשרי תרבות נורמליים ; חילופי תרבות; חופש תנועה של אנשים וכלי רכב; יחסי שכנות טובה ; הימנעות מכל תעמולה עויינת וכיו"ב נושאים בהם עוסקות מדינות הבאות להשכין שלום ביניהן. בסעיף 3(1) VI מתחייבים הצדדים לנקוט בכל הצעדים הנחוצים כדי ליישם בקשרים ביניהם את הוראות האמנות הרב-צדדיות שהם צד להן. אחת האמנות האלה היא אמנת האג מ-1954 והפרוטוקול שלה בדבר ההגנה על קניינים תרבותיים בעת סכסוך מזויין (armed conflict)[13]. ואולם, על אף שגם ישראל וגם מצרים הן צד לאמנת האג, האמנה איננה נזכרת כלל בהסכם הקצרצר, המובא בראש החיבור, שנחתם בסופו של דבר בדבר השבת העתיקות.