‏270.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד בא לידי ביטוי לשון הרע נזיקין (עוולה נזיקית) מול עונשין?

תוכן עניינים

מבוא

מרכיבי העוולה והעבירה של פרסום לשון הרע

 פרסום לשון הרע כעוולה אזרחית וכעבירה פלילית

סיכום

ביבליוגרפיה 

מעשה של פרסום לשון הרע עשוי להוות עוולה אזרחית. עוולה זו מוגדרת בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, הקובע כי:

"פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית...".

העוולה כוללת שני יסודות. היסוד הראשון הוא יסוד ה"פרסום": ללא "פרסום" לא תיתכן עוולה לפי סעיף 7 לחוק. "פרסום" הוגדר על ידי המחוקק בסעיף 2 לחוק, כשהגדרה זו משתלבת בהוראת סעיף 7[1]. מהוראות אלו עולה כי פרסום הוא כל מעשה של העברת מסר לאדם אחד או יותר זולת הנפגע. האחריות למעשה הפרסום חלה על המפרסם אך סעיפים 11 ו12- לחוק איסור לשון הרע וכללי האחריות הנזיקית והתאגידית[2] מציינים גם אחרים המועדים לשאת באחריות לפרסום. היסוד השני של העוולה הקבועה בסעיף 7 הוא "לשון הרע". פרסום יהווה עוולה על פי החוק רק אם יהיה בו משום "לשון הרע", כהגדרת המונח בסעיף 1 לחוק בצירוף סעיף 3[3].

        פרסום לשון הרע עשוי להוות גם עבירה פלילית. עבירה זו מוגדרת בסעיף 6 לחוק, הקובע כי:

"המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני אדם או יותר זולת הנפגע, דינו – מאסר שנה אחת".

העבירה הקבועה בסעיף 6 לחוק כוללת שלושה יסודות. שני היסודות הראשונים הם יסודות ה"פרסום" ו"לשון הרע", הנדרשים גם בעוולה האזרחית. יסוד "לשון הרע" שבעבירה הפלילית זהה לחלוטין לזה הנדרש במסגרת העוולה האזרחית[4]. יסוד ה"פרסום" שבעבירה הפלילית שונה מיסוד הפרסום הנדרש במסגרת העוולה בכך שהוא כולל דרישה לכך שהפרסום ייעשה לשני בני-אדם לפחות זולת הנפגע ולא לאדם אחד לפחות זולת הנפגע, כפי שנדרש במסגרת העוולה האזרחית[5]. לצד שני יסודות אלה מותנית העבירה הפלילית גם במחשבה פלילית מיוחדת הצריכה להתלוות ליסודותיה העובדתיים של העבירה. מחשבה פלילית מיוחדת זו מתבטאת, בין היתר, בדרישה שפרסום לשון הרע ייעשה "בכוונה לפגוע"[6].

1.3         יש לציין, כי לצד הצגה מקובלת זו של יסודות העוולה והעבירה, קיימות גם גישות הרואות בהגנות שונות חלק מהגדרת העוולה והעבירה. פרופ' פלר סבור שהסייג הקבוע בסעיף 14 לחוק מהווה חלק מהגדרת העבירה. לשיטתו יש לקרוא את העבירה כך: "המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני-אדם או יותר זולת הנפגע, מקום שהדבר אינו אמת, או לא היה בפרסום עניין ציבורי, דינו – מאסר שנה"[7]. לדעתו קיימות שתי הגדרות לעבירה הפלילית שבסעיף 6 לחוק, כשבאחת מהווה אי האמיתות של הפרסום את אחד מיסודות העבירה ובשנייה מהווה העדר העניין הציבורי שבפרסום את אחד מיסודות העבירה[8]. טענה אפשרית נוספת היא שגם הוראות סעיף 13 לחוק מהוות חלק מהגדרת העוולה והעבירה. סעיף 13 מוכתר בכותרת "פרסומים מותרים", ומכותרת זו ניתן להבין כי הפרסומים המפורטים בסעיף 13 כלל אינם בגדר עבירה או עוולה של פרסום לשון הרע. מאידך גיסא, כל שנקבע בסעיף עצמו הוא שאף אחד מהפרסומים המפורטים בו "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי" – ומכאן ניתן להסיק, כי הפרסומים הללו הם בכל זאת עוולה או עבירה לפי החוק, וסעיף 13 רק מונע הגשת תביעה או אישום בגין פרסומם[9].

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

א' ויתקון, "הרהורים וכמה זכרונות נעורים על חופש העיתונות" זכויות אזרח בישראל – קובץ מאמרים לכבוד חיים ה' כהן 153, 161,

מ' נגבי, חופש העיתונות בישראל – ערכים בראי המשפט 1‑6.