‏290.00 ₪

תוכן עניינים

מבוא

פרסומי הרשות המחוקקת (סעיף 13(1))

פרסומי הרשות המבצעת (סעיף 13(2) ו-(3))

פרסומי הרשות המבקרת (סעיף 13(4))

פרסום בהליך שיפוטי (סעיף 13(5) ו-(6))

הצורה, המקום והמועד של הפרסום

תוכן הפרסום

פרסום על פי היתר או הוראה של רשות מוסמכת או מכוח חובה על פי דין (סעיף 13(9))

ההגנה המוחלטת על פרסומים חוזרים – כללי

נכונות החזרה

הגינות החזרה

חלוף הזמן בין הפרסום המקורי לבין הפרסום החוזר

פרסום חוזר על שנאמר בהליך שיפוטי (סעיף 13(7))

פרסום חוזר על מה שנאמר בישיבה של ארגון בינלאומי או במוסדות ההסתדרות הציונית (סעיף 13(8))

העתק או תמצית של פרסום הפתוח לעיון על פי חוק (סעיף 13(10))

 פרסום חוזר של פרסומים מותרים (סעיף 13(11))

ביבליוגרפיה

סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, על 11 סעיפיו הקטנים, קובע מהם "פרסומים מותרים", כפי שמציינת כותרת הסעיף. סעיף 13 אינו מגדיר את הוראותיו כטענות הגנה וזאת בניגוד לדרך שבה מנוסחים סעיפים 14 ו15-. תחת זאת קובע הסעיף, כי אף אחד מאחד-עשר סוגי הפרסומים הנקובים בו "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי". מכותרתו של סעיף 13 ניתן אולי להסיק, כי הפרסומים הנכנסים בגדרו כלל אינם מהווים עוולה או עבירה של פרסום לשון הרע, שהרי הם "מותרים". נראה, כי פרשנות זו של הסעיף אינה מתיישבת עם לשונו, שכן הסעיף עצמו אינו קובע כי הפרסומים המוזכרים בו אינם מהווים לשון הרע, וכל שנקבע בו הוא הכלל המעין דיוני המונע הסתמכות על פרסומים אלה כעילה למשפט פלילי או אזרחי. יש לציין, כי בפני הכנסת הועלתה הצעה לנסח את סעיף 13 כך שיקבע, כי אף אחד מהפרסומים הנקובים בו "לא ייחשב כלשון הרע", ולא להסתפק בכך שהם לא ישמשו עילה למשפט פלילי או אזרחי[1]. הכנסת דחתה הצעה זו[2] והדחייה נומקה בכך שסעיף 13 אינו בא לשלול מפרסום את טבעו כלשון הרע הפוגעת באדם, אלא נועד למנוע את האפשרות לנקוט הליכים פליליים או אזרחיים בגין אותו פרסום[3].

1.2         בסעיף 13 מעניק המחוקק משקל מכריע לשיקולים כלליים-ציבוריים. לפיכך יהנה המפרסם מהוראות הסעיף בין אם הוא מעוניין בכך ובין אם לאו[4]. אדם המפרסם לשון הרע בנסיבות סעיף 13 יהנה מהגנה גם אם הפרסום יהיה כוזב וגם אם פעל בזדון (וראה להלן). מסיבה זו זכו ההיתרים שבסעיף 13 להקרא "ההגנות המוחלטות". החלת ההיתרים שבסעיף 13 גם על פרסומים שקריים וזדוניים עלולה לגרום עוול לנפגע מהפרסום. לפיכך נקבע, כי יש לפרש את סעיף 13 באופן דווקני, כי אין מקום להרחיב את תחולתו מעבר למתבקש מלשונו[5] וכי אין להחיל את ההגנה על פרסומים של גופים שאינם נקובים בחוק במפורש[6].

1.3         ההוראות המקבילות לסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע בפקודות המנדטוריות שקדמו לו היו מצויות בסעיף 19 לפקודת הנזיקין, 1944 ובסעיף 206 לפקודת החוק הפלילי. למרות הדמיון המסוים בין הוראות החוק להוראות הפקודות שקדמו לו, קיימים גם הבדלים ניכרים בין שני הנוסחים, ולפיכך יש להיזהר בפירוש סעיף 13 תוך הסתמכות על ההלכות הפסוקות שעניינן סעיפים 19 ו206-[7].

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

מ' נגבי, חופש העיתונות בישראל – ערכים בראי המשפט 1‑6.

פ' להב, "על חופש הביטוי בפסיקת בית-המשפט העליון" משפטים ז 374, 377‑379