‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד בא לידי ביטוי איזון אינטרסים והזכות לשם טוב מול חופש הביטוי?

תוכן עניינים 

מבוא

חופש הביטוי

הזכות להגנה על השם הטוב

הצורך באיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב

חוק איסור לשון הרע וחקיקתו

חקיקת חוק לשון הרע

פסיקה עדכנית בקשר לשם טוב

2017: פסק דין: יגאל סרנה נ' שרה נתניהו -100 אלף שקל

פרשת סרן ר' נגד אילנה דיין, התוכנית עובדה ערוץ 2

2016: השכנה הפיצה כי השכן מסרב לתת גט לאשתו, ותשלם לו פיצויים בסך 300 אלף שקלים עקב פגיעה בפרטיות ולשון הרע

2014: פגיעה בשם הטוב של ראש העיר גבעתיים -תביעת דיבה על 50 אלף שח

התיקונים שהוכנסו בחוק איסור לשון הרע מאז חקיקתו

השפעת שיטות משפט זרות על חקיקת חוק איסור לשון הרע

חוק איסור לשון הרע והאיזון בין הערכים המתנגשים

הצורך באיזון פסיקתי בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב

האיזון בין הערכים המתנגשים בסוגיית פרסום לשון הרע – פסקי הדין בפרשת חברת החשמל נ' הארץ

עמדת השופט שמגר

עמדת השופט לנדוי

האיזון בין הערכים המתנגשים בסוגיית פרסום לשון הרע – הלכות בית-המשפט העליון בעקבות ד"נ חברת החשמל נ' הארץ

אבנרי נ' שפירא

האיזון בין הערכים המתנגשים בסוגיית פרסום לשון הרע לאור המהפכה החוקתית ובעקבותיה

משפט משווה

ארה"ב

בריטניה

אירופה

סיכום

ביבליוגרפיה

עיתונאי "ידיעות אחרונות" יגאל סרנה הוציא את דיבתם של בנימין ושרה נתניהו ויפצה אותם ב-100 אלף שקל, כך פסק ביום 11.06.2017 השופט עזריה אלקלעי מבית-משפט השלום בתל-אביב–יפו[1]. בשנה שעברה הגישו בני הזוג נתניהו תביעת דיבה נגד סרנה ודרישה לפיצוי בסך כ-280 אלף שקל. התביעה הוגשה, באמצעות עו"ד יוסי כהן, אחרי שסרנה פרסם בחשבון הפייסבוק הפרטי שלו פוסט ולפיו שיירת ראש הממשלה נעצרה בשעת לילה ו"נפלט ממנה בחושך אל כביש 1, בצעקות, גבר לא צעיר שהוא עילת הכל, כי אשה אחת לא רוצה שהוא יישאר איתה".

השופט אלקלעי דחה אחת לאחת את הטענות שהעלה סרנה באמצעות עורכי-הדין אביגדור פלדמן וליאור אפשטיין, וקבע בפסק דינו כי הפרסום מוציא את דיבת בני הזוג, וכי אינו הבעת דעה ואינו חוסה תחת אף אחת מהגנות חוק איסור לשון הרע. השופט פסק עוד כי התביעה אינה תביעת השתקה, כי סרנה לא הצליח לשכנע כלל שהאירוע עליו כתב התרחש, כי לא פעל בתום לב ואף כי בפרסום ביקש בכוונה תחילה לפגוע בראש הממשלה וברעייתו. [2]

בתחילת פסק הדין[3] מבטל השופט אלקלעי את הטענה שהעלה סרנה להגנתו, כאילו יש להתייחס לפרסומים בפייסבוק באופן שונה מהותית מפרסומים בכלי תקשורת ממוסד, הן מבחינת ההשפעה שלהם והן מבחינת הצורך לדייק בהם. "לגבי דידי, אין מקום להתייחס לפרסום בפייסבוק בשונה מכל פרסום במדיה אחרת, ולהבנתי, פרסום פוגעני בפייסבוק, פגיעתו עלולה להיות רעה לא פחות, ואולי אף יותר, מפגיעתו של פרסום בעיתון או במקומון", כתב השופט. "זאת, בשל פוטנציאל התפוצה האדיר של פרסום בפייסבוק, פרסום שעלול להתפשט כאש בשדה קוצים ולהגיע לקהל גדול ביותר של קוראים באמצעות 'שיתופים', דבר המגדיל את כמות הנחשפים לפרסום בטור הנדסי.

חירות הביטוי הוכרה "כאחת מחירויות היסוד של האדם בישראל", ונאמר עליה כי היא באה לאפשר ליחיד להגשים את עצמו, נועדה לסייע בחשיפת האמת ובאה להבטיח את קיומן של חילופי דעות, החיוניים למשטר דמוקרטי[2]. חופש הביטוי עלול להתנגש בערכים אחרים, כמו האינטרס שבהבטחת דיון הוגן בבתי-המשפט, מניעת פגיעה ברגשות דתיים, מניעת פרסומי תועבה, פגיעה בבטחון המדינה ועוד. אינטרסים חשובים אלה ראויים גם הם להגנה, ולמענם רצוי לצמצם במקרים מסוימים את חופש הביטוי.

  אחד מהערכים החשובים שבו עלול חופש הביטוי להתנגש הוא האינטרס שבהגנה על השם הטוב. בפרשת אבנרי נ' שפירא העלה השופט ברק את השאלה, "האם משתרע חופש הביטוי על ביטוי שיש בו לשון הרע?". השופט ברק הסביר, כי התשובה לשאלה זו אינה בהכרח חיובית ובארצות-הברית, למשל, קבעה הפסיקה עד שנות ה60-, כי פגיעה בשמו הטוב של אדם אינה מוגנת על ידי התיקון הראשון לחוקה, המגן, בין היתר, על חופש הביטוי[6]. לעומת זאת, בפסיקה הישראלית מצויות אמירות שמהן ניתן ללמוד, כי חופש הביטוי חל גם על פרסומי לשון הרע. בהסתמך על אותן אמירות פסק השופט ברק, כי פרסום שיש בו לשון הרע הוא פרסום הכלול בחירותו של אדם בישראל לחופש ביטוי.

הזכות להגנה על השם הטוב

השופט ברק: "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר". השופט ברק אף הציע ללמוד בעניין זה מהמשפט העברי, הקובע כי "טוב שם משמן טוב" וכי "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". לפיכך אין כל פלא בכך שהמשפט הישראלי מכיר בזכותו של אדם לשמו הטוב לא רק כזכות ראויה להגנה, אלא אף כ"אחת מזכויות היסוד שבמשטרנו המשפטי". זכות זו של אדם לשמו הטוב מהווה ערך מורכב ומקיף, ה"כולל בחובו בין השאר את האינטרס לכבוד אישי, לגאווה אישית ולהכרה אישית בין בני אדם. הוא משתרע על יחס הכבוד וההערכה כלפי האדם מן הסובבים אותו", יש לו היבטים אישיים ורכושיים גם יחדוכל אלה ראויים להגנה.

הצורך באיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב

 כאמור, המשפט הישראלי מכיר הן בחופש הביטוי והן בזכות לשם טוב כערכי יסוד הראויים להגנה. הכרה זו מעוררת את שאלת היחס בין שני ערכים אלה. השופט ברק התייחס לשאלה זו בפרשת אבנרי נ' שפירא, בדברים הבאים:

"שמו הטוב של אדם וחופש הביטוי הם ערכי יסוד במשפטנו. ברוב המקרים מתקיימים ערכי יסוד אלה זה בצד זה, בלא לפגוע האחד בשני. נהפוך הוא: לעתים קרובות השימוש בחופש הביטוי משרת את הערך של השם הטוב. הערכתנו את זולתנו מבוססת לרוב על ידע חיצוני שאנו מקבלים עליו ולא על ידע אישי. הקיום של האינטרס בדבר השם הטוב היה נפגע קשות לו חופש הביטוי היה מוגבל. עם זאת, יש להכיר בכך כי לעתים קיים ניגוד בין שמו הטוב של אדם לבין חופש הביטוי ביחס אליו. ניגוד זה מתבלט מקום שהפרסום מביא לידיעת הציבור מידע הפוגע בשמו הטוב של אדם. אכן, ניגוד זה טבעי הוא לערכים בדבר השם הטוב וחופש הביטוי".

ההתנגשות האפשרית בין הזכות לשם טוב לבין הזכות לחופש ביטוי יוצרת "מתח בלתי פוסק" בין שני ערכים אלה. השופט ברק הסביר, כי "ככל שניתן הגנה מקיפה יותר לשמו הטוב של אדם, כן נפגע יותר בחופש הביטוי. כל שמוסף לדיני איסור לשון הרע נגרע מדיני חופש הביטוי... בדומה, ככל שניתן הגנה מקיפה יותר לחופש הביטוי, כן נפגע בשמו הטוב של האדם. כל שנוסף לחופש הביטוי נגרע מאיסור לשון הרע". דיני לשון הרע מעוצבים לפיכך בדרך של מציאת איזונים בין האינטרסים המתנגשים השונים. לצורך מציאת האיזון יש להעריך את משקלו הראוי של כל אחד מהערכים, כפי שזה בא לידי ביטוי בסוגיות השונות של דיני לשון הרע, ולאזן ביניהם בנקודת החיכוך. איזון זה נעשה בחוק איסור לשון הרע ובפסיקה העוסקת בחוק.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)