‏290.00 ₪

מבוא

בעבודתי אבחן מבחינה היסטורית את מהלך המשפט של שלמה בן יוסף, סיפור הפרשה מנק' מבט פוליטית ציבורית באותה תקופה והלך הרוח של בית המשפט.

ב-21 באפריל 1938 יצאו שלושה מחברי פלוגה העבודה של בית"ר בראש פינה (אברהם שיין, שלום ז'ורבין ושלמה בן-יוסף), לכביש המקשר את צפת עם ראש-פינה כדי לבצע פעולת תגמול בערבים על רצח שישה יהודים. הם ירו על אוטובוס ערבי שעבר במקום, אולם איש מנוסעי האוטובוס לא נפגע. הם עזבו מיד את המקום והסתתרו בחורבה עזובה באזור. לאחר זמן קצר באה המשטרה ואסרה את השלושה. שיין, ז'ורבין ושלמה בן-יוסף הועמדו בפני בית-הדין הצבאי בחיפה והואשמו בנשיאת נשק שלא כחוק וכן "בכוונה לגרום למוות או נזק אחר לאנשים רבים". לפי התקנות לשעת חירום, כל אחד מסעיפי האשמה נחשב עבירה שדינה עונש מוות. השלושה הודיעו כי בדעתם להפוך את המשפט לבמה פוליטית, בה יכריזו בגלוי על השקפותיהם.

בית-הדין מצא את ז'ורבין בלתי שפוי בדעתו והוא נידון לכליאה בבית-חולים לחולי-רוח "עד שהנציב העליון יחליט לשחררו". שיין ובן-יוסף נידונו "למוות על-ידי תלייה עד שתצא נשמתם". השניים קיבלו את גזר הדין בשלווה נפשית בלתי רגילה, ופרצו בשירת "התקווה". מפקד הצבא בארץ אישר את גזר הדין של שלמה בן-יוסף, והמתיק את דינו שם אברהם שיין למאסר עולם, בשל גילו הצעיר.

ביוגרפיה אישית וביוגרפיה אייולוגית

בן יוסף נולד כשלום טבצ'ניק למשפחה יהודית בעיר לוצק שבפולין. עוד מגיל צעיר גילה נטיותציוניות, ומיד כשהתאפשר לו, בספטמבר 1937, עלה לארץ ישראל על אניית מעפילים והתיישב בראש פינה. עם הגיעו שינה את שמו לשלמה בן יוסף, והצטרף לקבוצת עבודה של בית"ר ביישוב. אנשי קבוצת העבודה עבדו בימים, ובלילות עברו אימוני נשק לשם הכשרתם כלוחמי אצ"ל.

פעולת הירי ותלייתו

ב־18 במרץ 1938 ירו ערבים על מונית שהסיעה יהודים ליד צפת. בהתקפה נרצחו חמישה מנוסעי המונית, בהם ילד ושתי נשים, שנאנסו ובותרו באכזריות. ב-16 באפריל הותקפה בירי מכונית ובה חמישה חברי "ההגנה", ונהרגו שלושה מנוסעיה, ובהם דוד בן-גאון, ששירת קודם לכן בפלוגת בית"ר בראש פינה, והיה חברו הטוב של בן יוסף מזה שנים. מעשי הרצח עוררו סערה ביישוב, ובמיוחד בקרב חברי בית"ר בראש פינה. בן יוסף, ושני חברים נוספים בפלוגה, שלום ז'ורבין ואברהם שיין, החליטו על דעת עצמם ובניגוד לעמדת מפקדיהם כי עליהם לנקום את הרצח (בן יוסף סבר בטעות כי דעתו של ז'בוטינסקי תהא נוחה מהפעולה. ב-12 ביולי 1938, לאחר תלייתו של בן-יוסף אישר ז'בוטינסקי את הפעולה בדיעבד ו"פקד" רטרואקטיבית על ביצועה).

ב־21 באפריל 1938 ירו השלושה על אוטובוס ערבי בכביש ראש פינה - צפת. הרימון שהוטל על האוטובוס לא התפוצץ ואיש מהנוסעים לא נפגע. השלושה הסתתרו במערה סמוכה (הקרויה עד היום "מערת שלמה בן יוסף", ובה יש כיום מוזיאון קטן), אך רועים ערבים שרעו באזור גילו את השלושה מסתתרים, והם נתפסו על ידי המשטרה הבריטית.

כנגד השלושה הוגש כתב אישום באשמת החזקת נשק, וכן בכוונה לגרום למוות באמצעות הנשק שהחזיקו. העונש המנדטורי על עבירות אלו היה מוות. עם סיומו של המשפט הוכרז ז'ורבין כלא שפוי, ואילו שיין ובן יוסף נדונו למוות. עונשו של שיין הומתק בשל גילו הצעיר, אך בן יוסף הוצא להורג בתלייה בכלא עכו ב־29 ביוני1938. בבית הסוהר כתב בן יוסף "אני הולך למות, ואני בכלל לא מצטער. מדוע? מפני שאני הולך למות בעד ארצנו!". הוא היה הראשון מבין עולי הגרדום.

ב-21 באפריל 1938 יצאו שלושה מחברי פלוגה העבודה של בית"ר בראש פינה (אברהם שיין, שלום ז'ורבין ושלמה בן-יוסף), לכביש המקשר את צפת עם ראש-פינה כדי לבצע פעולת תגמול בערבים על רצח שישה יהודים. הם ירו על אוטובוס ערבי שעבר במקום, אולם איש מנוסעי האוטובוס לא נפגע. הם עזבו מיד את המקום והסתתרו בחורבה עזובה באזור. לאחר זמן קצר באה המשטרה ואסרה את השלושה. שיין, ז'ורבין ושלמה בן-יוסף הועמדו בפני בית-הדין הצבאי בחיפה והואשמו בנשיאת נשק שלא כחוק וכן "בכוונה לגרום למוות או נזק אחר לאנשים רבים". לפי התקנות לשעת חירום, כל אחד מסעיפי האשמה נחשב עבירה שדינה עונש מוות. השלושה הודיעו כי בדעתם להפוך את המשפט לבמה פוליטית, בה יכריזו בגלוי על השקפותיהם.

בית-הדין מצא את ז'ורבין בלתי שפוי בדעתו והוא נידון לכליאה בבית-חולים לחולי-רוח "עד שהנציב העליון יחליט לשחררו". שיין ובן-יוסף נידונו "למוות על-ידי תלייה עד שתצא נשמתם". השניים קיבלו את גזר הדין בשלווה נפשית בלתי רגילה, ופרצו בשירת "התקווה". מפקד הצבא בארץ אישר את גזר הדין של שלמה בן-יוסף, והמתיק את דינו שם אברהם שיין למאסר עולם, בשל גילו הצעיר.

בבוקר ה-29 ביוני 1938 מתקין עצמו שלמה בן-יוסף לשעתו האחרונה. הוא פושט את בגדי הארגמן של הנידונים למוות, לובש מכנסיים קצרים וחולצה ונועל נעלי עבודה גבוהות. לאחר פת שחרית הוא מצחצח את שיניו ומחכה לבוא השוטרים. הוא הלך בקומה זקופה לעלייה לגרדום בעודו שר את שיר בית"ר. על קירות תא הנידונים למוות כתב בן-יוסף בעברית דלה: "מה זה מולדת? זה דבר שבעדו כדאי לחיות, ללחום וגם למות". "עבד הייתי לבית"ר עד יום מותי". וכן קטע משירו של ז'בוטינסקי "למות או לכבוש את ההר". (מתוך ספר הגרדום, מאת יוסף נדבה)

רקע אידיולוגי של שלמה בן יוסף 

שלמה בן-יוסף נולד כשלום טבצ'ניק ב-7 במאי 1913 בפולין. בבית הוריו חונך על ברכי הדת והמסורת והקפיד על שמירת מצוות. בשנת 1928 הצטרף לשורות בית"ר, ושנתיים לאחר מכן התייתם מאביו ונאלץ לשאת על כתפיו את עול פרנסת המשפחה. בראשית 1937 החליט לעלות ארצה, אולם מאחר ולא הצליח לקבל "סרטיפיקט" (רשיון עלייה) שחולק על-ידי הסוכנות היהודית, הצטרף לקבוצת מעפילים שעלתה ארצה במסגרת עליית "אף-על-פי". מיד לאחר שרגליו דרכו על אדמת המולדת ב-20 בספטמבר 1937, הצטרף לפלוגת העבודה של בית"ר בראש-פינה וכעבור זמן קצר התקבל לאצ"ל. מיד עם הגיעו לראש-פינה שרף את דרכונו הזר ושינה את שמו לשלמה בן-יוסף. בן 25 היה בעלותו לגרדום.

מורשתו 

בן יוסף נקבר בראש פינה, בטקס בית"רי מלא. הוצאתו להורג של בן יוסף הרעישה את היישוב היהודי והביאה לגל של מחאות ושביתות.

ביוני 2005 נמצאה צוואתו של בן יוסף, שנרשמה על דפי ספר מספריית הכלא, ונשמרה בבית פרטי במשך שישים ושבע שנים, מבלי שאיש ידע על כך. לשון הצוואה: "כלום אין לי, כלום איני רוצה בשבילי. הכול לעם - לעם ישראל. שלמה בן יוסף. ראש פינה".

על שמו של שלמה בן יוסף נקראו רחובות בכמה מערי ישראל, ובהן ירושלים, בת ים, תל אביב, חיפה, פתח תקווה, רמת גן, באר שבע, נתניה, אשדוד ועכו.

ביביליוגפיה 

כללי

אליאב, יעקב (ישקה): מבוקש, הוצאת "במחתרת", ירושלים 1983. 
 אלפסי, יצחק (עורך): הארגון צבאי הלאומי בארץ-ישראל: אוסף מקורות ומסמכים. הוצאת מכון ז'בוטינסקי, תל-אביב. 
 אשל, אריה: ארבעה צעדים למוות, ספריית מעריב, 1977. 
 בגין, מנחם: במחתרת, א-ד, "הדר", תל-אביב, תשי"ט. 
 בגין, מנחם: המרד, אחיאסף, ירושלים, 1950. 
 זכרם נצח: ספר יזכור לגיבורי האצ"ל, הוצאת של"ח, תשי"ט. 
 זרעוני, בנימין: גאון ונדיב ואכזר, הוצאת מילוא, 1992. 
 כץ, שמואל: יום האש, קרני, תל-אביב, תשכ"ב. 
 לבני, אתן: המעמד, הוצאת עידנים, ספרי ידיעות אחרונות, 1989. 
 לובינסקי, איילה: קובץ מאמרים ורשימות, 1960. 
 לנקין, אליהו: סיפרו של מפקד אלטלנה, "הדר", תל-אביב,תשל"ו. 
 לפידות, יהודה: על חומותייך, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1992. 
 לפידות, יהודה: הסזון צייד אחים, מכון ז'בוטינסקי, 1994. 
 לפידות, יהודה: בלהב המרד, משד הביטחון - ההוצאה לאור, 1996. 
 לפידות, יהודה: פרקים בתולות האצ"ל, מכון ז'בוטינסקי, 1999. 
 לפידות יהודה: לידתה של מחתרת, בהוצאת ברית חיילי האצ"ל, 2001. 
 מרידור, יעקב: ארוכה הדרך לחירות, אחיאסף, ירושלים, 1956. 
 נאור, אריה: דוד רזיאל, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1990. 
 נדבה, יוסף: ספר עולי הגרדום, "הדר", תשי"ט. 
 ניב, דוד: מערכות הארגון הצבאי הלאומי, כרכים א-ו, מוסד קלוזנר - הדר, תל-אביב, 1965-1973. 
 סבוראי, משה וטובה: מאצ"ל ללח"י, 1989. 
 ספר תולדות ההגנה: הוצאת "מערכות", 1959. 
 עמידרור, צילה: במעצר בית-לחם, "הדר", תל-אביב. 
 עמרמי, יעקב: הדברים גדולים הם מאתנו, "הדר", 1994. 
 קהאן, מאיר: שא אש להצית, העמותה להפצת תודעה לאומית. 
 שטיין, משה: ביום שירות, הוועד לבוגרי פלוגות בית"ר בישראל, 1989. 
 שטיין, משה: הקונצרט במחתרת, הוצאת ברית חיילי האצ"ל, 1993. 
 שפילמן, אנשל (עורך): כך ברחנו לחזית, המדרשה הלאומית ע"ש אריה בן-אליעזר, תשל"ט.

ביבליוגרפיה ספיציפית שלמה בן יוסף

שלמה בן יוסף, באתר בית"ר.

שלמה בן יוסף, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר דעת

גילוי כתב יד של בן יוסף על דף ספר, ידיעה מתוך אתר מכון ז'בוטינסקי.

גלילה רון־פדר-עמית, לכבוש את ההר: סיפורו של שלמה בן-יוסף, תל אביב 1993.

דוד תדהר, האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, כרך רביעי, עמ' 1764-1766.