‏290.00 ₪

שאלת המחקר:

מה ניתן ללמוד על האמנות היהודית בימי הביניים מתוך כתבי יד עבריים מאוירים?

תוכן עניינים:

בין המגילות הגנוזות נתגלו כתבי היד העבריים המוקדמים ביותר אשר שרדו. ניתן לתארך אותם למאה הראשונה לספירה לערך. למרות הגילוי, קשה לקבוע את ראשית עיטורם ואיורם של כתבי היד העבריים ככלל. האיורים המוקדמים ביותר ששרדו נמצאו בגניזה בקהיר. כתב היד המוקדם ביותר הינו של התנ"ך (חלק מספרי הנביאים) מסוף המאה התשיעית (895) לספירה. באיוריו, כמו גם בכתבי יד רבים שמקורם מארצות המזרח, אין דמויות אדם או חיה, אלא עיטור כעין השטיח, גיאומטרי ומיקרוגרפי בלבד (עיטור העשוי פסוקי כתב זעירים). במאה העשירית, בתנ"ך הראשון של רגנסבורג מ-929, מופיע תיאור של המשכן, ארון הברית, המנורה וכלי המקדש. עיטור זה, למרות הופעתו הראשונה בכתבי יד, הינו חלק ממסורת שכיחה באמנות היהודית הזעירה ובציורי קיר בקטקומבות כבר במאות הראשונה עד השלישית, ולאחר מכן ברצפות מוזאיקה בבתי הכנסת, וימשיך לחזור ולהופיע יותר מאוחר בכתבי יד, בעיקר בספרי תנ"ך. בכל אלה בא התיאור לייצג את בית המקדש העתיד לקום עם בוא המשיח. למרות העובדה כי כתבי יד יהודיים מעוטרים נעדרו כביכול ממפת ההיסטוריה עד שלהי המאה התשיעית, חוקרים רבים העלו את ההשערה בדבר קיומם, כנראה משנת 200 לספירה לערך[1].

החל מן המאה השלישית לספירת הנוצרים, מחזות מסיפורי התנ"ך מתוארים על כל קירות בית הכנסת של דורא ארופוס, שבסוריה. התיאור הנרחב והמפורט, שבו מוקדש רצף מחזות לאותו סיפור, לעתים תוך מיזוג של כמה מעמדים לתמונה מורכבת אחת, מצביע על כך שהמקור לציורים היה כנראה כתב יד. בין הציורים, דמויות, פרטים ומחזות אשר אינם נזכרים במקרא ואשר מוצאם מהמדרש והאגדה היהודיים ביניהם גרסאות שונות של ה"תרגומים", מדרש רבא, פרקי דר' אליעזר, האגדות במשנה ובתלמוד ועוד.

העובדה כי תיאורים כאלה היו שכיחים בציורי דורא, מצביעה על כך שהדגם שלהם היה יהודי. מכאן שכתב היד שיכול היה להוות להם דגם, כתב יד אשר אבד, היה ככל הנראה יהודי. דמויות ומחזות שמקורם במדרש היהודי, אלה החוזרים ומופיעים בכתבי יד יהודיים בכל התקופות, מצויים גם באיורי התנ"ך שבכתבי היד הנוצריים המוקדמים מימין לשמאל, כדרך הקריאה והציור השכיחים בכתבי יד עבריים, בהתאם לקריאה העברית או הארמית, לעומת הקריאה משמאל לימין בכתב הלועזי, כמו בציוריו, מעידה אף היא על אפשרות קיומו של כתב יד יהודי ששימש כארכיטיפוס. ארכיטיפוס אשר ממנו העתיקו האומנים הנוצריים בראשית יצירתם, ואשר השפיע כנראה כך גם על האיקונוגרפיה (מסורת העיצוב התוכני של התמונה) של ציורי התנ"ך באמנות הנוצרית.

האיסור על כל קישוט ועיטור ואפילו תוספת של זהב לאותיות הכתובות, הוגבל כנראה בשלהי העת העתיקה רק לספר התורה ששימש לקריאה בבית הכנסת, ולא לספרים אחרים. כמובן, שבכל התקופות חל איסור מוחלט על תיאוריו של האל בדימוי אנתרופומורפי. כבר ב"דורא ארופוס" מצוינת ההתערבות האלוהית באמצעות יד המזדקרת מן השמים. מאוחר יותר היא תצוין על ידי קרני אור, כמו בתיאורי הבריאה בהגדה של סרייבו, או לעתים קרובות באמצעות מלאך, שליחו ועושה דברו של האל.

בכתבי יד עבריים ניתן למצוא לעתים מחזות ייחודיים לאמנות היהודית, שאינם מופיעים באמנות הנוצרית, ביניהם כאלה מהמדרש והאגדה, ואחרים שמקורם במנהגים, בהווי, במסורת ואף בליטורגיה היהודית. אלה שומרים על מסורת נמשכת אשר מעידה על קיומה של מסורת איקונוגראפית יהודית מיוחדת. מקורה של מסורת זו יכול להיות אף הוא בכתב יד יהודי מוקדם.

אבות הכנסייה הכירו אמנם חלק רב מהספרות היהודית של האגדה והמדרש, ויכלו כך להשפיע על מסורת התיאור. עם זאת, קשה להבין את ההדגשה של אלה בתיאורי תנ"ך נוצריים. לעומת זאת, ביהדות מהווים המדרשים והפרשנויות חלק אורגני של התורה שבעל פה, והם נלמדו ושוננו על ידי כל יהודי ואף בתדירות בבתי הכנסת. יותר ויותר חוקרים מדגישים היום את המקורות היהודיים בהתפתחות האיקונוגראפית של ציורי תנ"ך נוצריים. עם זאת ראוי לציין, שכיוון שלא נמצא אף כתב יד יהודי מאויר מוקדם, רבים החוקרים השוללים כל אפשרות של קיומו.

כתבי היד המוקדמים ששרדו ואשר מקורם במזרח, כוללים, כאמור, עיטור שטיח גיאומטרי, ובו שימוש בעיטורי אותיות וכתב, כמו גם במיקרוגרפיה, וכן תשלובות של שריגים, עלווה ופרחים, בדומה לאמנות האסלאם בתקופה זו. כתבי יד המאוירים בדמויות אדם וחיה שכיחים באמנות היהודית החל מאמצע המאה השלוש עשרה ולהם פריחה גדולה במאות הארבע עשרה והחמש עשרה. המוקדמים שבהם מעידים על מסורת קודמת, ואינם נראים כיצירות ראשוניות.

פריחת אמנות כתבי היד ביהדות מקבילה לפריחה דומה באירופה הנוצרית, עד להמצאת הדפוס באמצע המאה החמש עשרה ותפוצת הספר המודפס שהביאה לשקיעתה של אמנות זו. הספרים המאוירים תופסים אז את מקומם של כתבי היד. למרות המצאת הדפוס נמשכים בעולם היהודי הכתיבה והאיור ביד בסוגים מסוימים של היצירה, ובמאות השבע עשרה והשמונה עשרה אנו רואים פריחה מחודשת, אם כי מוגבלת יותר.

אמנות הציור בכתבי יד אצל היהודים התפתחה במספר מרכזים חשובים. הציורים שמוצאם מארצות האסלאם מאופיינים, כאמור, בעיטוריהם המופשטים ובדפי השטיח שלהם. בארצות אסלאמיות, בכל התקופות, כמו גם בביזנטיון בתקופת האיקונוקלזם נמנעו היהודים, בעקבות בני המקום, מתיאור דמויות אדם. עם זאת, בארץ כמו פרס בה היה שכיח ציור דמויות גם אצל המוסלמים, ישנם גם כתבי יד יהודיים מאוירים מהמאה השבע עשרה. אלה אינם כתובים עברית אלא פרסית - יהודית, באותיות עבריות[4].

ספרד גם היא מהווה מרכז חשוב ליצירה זו. הפריחה התרבותית של יהדות ספרד עד לגירוש משתקפת בה ביתר שאת. בעוד בחלקה המוסלמי מאופיינת היצירה כבשאר הארצות האסלאמיות, פורח האיור הפיגורטיבי בקטלוניה ובכל ספרד הנוצרית, הכוללת מבחינה סגנונית ותכנית גם את הקהילות בפרובנס. בין המפורסמות מיצירותיה הן ההגדות המפוארות כמו הגדת הזהב, הגדת סרייבו ועוד[5].

כתבי היד האשכנזים מצפון צרפת ובעיקר מגרמניה מהווים אסכולה חשובה נפרדת. מגרמניה שרדו כתבי היד המאוירים הפיגורטיביים המוקדמים ביותר, שהמוקדם ביניהם הינו הפרשנות של רש"י לתנ"ך מ-1233. בגרמניה במאות השלוש עשרה והארבע עשרה, במשך למעלה ממאה שנה, ישנה תופעה מוזרה וחידתית של ציור דמויות אדם ולהם ראשי ציפורים או חיות. כך למשל, בהגדת הציפורים או במחזור לייפציג. לעתים מוסתרים פניהם, או שהם חסרים כל תווי פנים. בתיאורים יש חוסר של עקביות ושיטתיות, כשלעתים רק חלק מהדמויות מאופיינות בצורה החריגה. יש המייחסים תופעה זו להחמרה של הרבנים, שכמה מהם התנגדו לאיורם של כתבי יד ולקישוטם של בתי כנסת, מחשש להטיית תשומת הלב והריכוז בעת התפילה. נראה כי אין הציורים הנזכרים מתאימים לגישה זו, מאחר ולא מונעים את תשומת לבו של הקורא.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

בונפיל ר', קובץ מחקרים על מחזור כמנהג בני רומא. ירושלים: הוצאת מאגנס

בן-ששון ח'ה', ימי הביניים. בתוך: פרקים בתולדות עם ישראל. (העורך – פרוף ש.אטינגר).כרך א', חלק 4, פרקים 1-12, עמ' 263-384. הוצאת "ביבליאותקה-עליה", מס' 28, י-ם. הוצאת "גשרים", י-ם – מוסקבה.

בן-ששון ח' ה'תולדות עם ישראל בימי הביניים. הוצעת "דביר". ת"א

בסקין י' "מבט חדש על האישה היהודייה באשכנז בימיי הביניים", בתוך: הרימי בכוח קולך, עורכת: רינה לוין מלמד, ת"א.