‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באות לידי ביטוי ראיות בנוגע לעילות גירושין?

תוכן עניינים

מבוא. 3

חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה. 3

חקירה בחוק הגנת הפרטיות. 4

פגיעה בפרטיות. 8

הגנת הפרטיות וכלל הפסלות. 12

ראיות שהושגו תוך הפרת צנעת הפרט : חוקרים פרטיים בביה"ד הרבני 15

דיני משפחה: בגידה בין בני זוג 15

הוכחת הבגידה. 15

הוכחת הבגידה מול אינטרס הגנת הפרטיות. 15

בג"צ 6650/04 פלונית. 16

כלל הפסילה היחסי של ראיה שהושגה תוך פגיעה בפרטיות. 17

עידן המחשב והשלכותיו על הגנת הפרטיות. 17

האם בגידה וירטואלית היא בגידה המהווה עילת גירושין 18

פירות העץ האסור: כלל פסילת הראיות שהושגו שלא כדין 18

ההלכה שקדמה להלכת יששכרוב באשר לפסילת ראיות. 19

משפט משווה: פסילת ראיות. 20

הרציונלים התומכים בכלל פסילת הראיות שהושגו שלא כדין 20

השפעתו המתבקשת של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו 22

הלכת יששכרוב באשר לכלל פסילה של ראיות שהושגו שלא כדין 23

העדפת "המודל המניעתי" ודחיית "המודל המתקן". 24

כלל הפסילה המסובך והחלש שנקבע בהלכת יששכרוב – היש הצדקה לשיקול הדעת הרחב?. 26

סיכום.. 28

ביבליוגרפיה. 29

נחקק בישראל חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה. במה שינה חוק זה את מארג הזכויות של העוסקים בחקירה ובשמירה? האם הוסיף להם כוחות שלא היו בידיהם קודם לכן, על-מנת שיוכלו לבצע ביתר יעילות את המשימות לשמן משולם שכרם? האם נתן בידם המחוקק היתרים, הגנות או חסינויות כלשהן, מן הסוג המוענק, למשל, לשוטרים? האם יכולים הם כיום לעשות דברים שהיה אסור עליהם לבצעם לפני היות החוק? עיון בחוק ובמערכת התקנות המסועפת שנלוותה לו יצביע על תשובה שלילית לשאלות אלה. להוציא חריגים בודדים ומוטלים בספק, יותר משבא החוק להעניק כוחות, בא הוא לצמצם, להגביל ולשלול[1]. עובר לחוק, רשאי היה כל אזרח לעסוק בחקירה ובשמירה, כמובן, ככל שכוחותיו המשפטיים של אדם פרטי מאפשרים ביצוע הפעולות הכרוכות בכך. בא החוק והגביל עיסוק זה לבעלי רישיון בלבד, ואף הוסיף מספר הגבלות ואיסורים על דרכי פעולתם ועיסוקם של המורשים, בעיקר החוקרים הפרטיים, בלא שנתן בידם כוח חדש כלשהו על המעט שהיה להם קודם, כפרטים רגילים3.

על אילו פעולות חל החוק? כפי שעולה משמו, מתמקד הוא בשני סוגים שונים של פעולות: בחקירה ובשמירה. [2]אולם, בעוד השמירה מוגדרת בהרחבה מפליגה, ככל "שמירה על בטחונו של אדם או על רכוש, לרבות שירותי התקנה והחזקה של מערכות אזעקה ומתקני אבטחה אחרים", [3] מוגדרת החקירה הפרטית בצמצום רב, כעיסוק "בהשגת ידיעות על הזולת או באיסופן, לצרכי אחרים ודרך שירות לכל, ושלא לצרכי מחקר מדעי, סקר דעת קהל או פרסום ברבים"[4]. טעמה של הבחנה זו היה יכול להסתבר דווקא מתוך הנחתנו, כי החוק בא להגביל את החוקר והשומר ולא להרחיב סמכויותיהם.

החוקר הפרטי כבול באיסורים רבים.[5]. כך, אין החוקר רשאי להתחזות כשליחה של חברת ביטוח או כפועל מטעמה, ולבקש, בשל כך, למשל, פרטים רפואיים אלה או אחרים, בעוד אדם רגיל רשאי לעשות כן (ובלבד שאיננו מציג עצמו כאדם אחר). נוסף לכך, מחייב החוק את החוקר להשתמש לעולם במלים "חוקר פרטי" לתיאור מקצועו, ולא במלה "חוקר" לבדה או בצירוף תואר אחר, [6]וכן אוסר עליו לציין, בכל ענין הכרוך בתפקידו, את העובדה, שבטרם היותו חוקר פרטי, מילא תפקיד בשירות המדינה, אפילו עובדה זו נכונה[7]. כדי לסגור את מעגל החובות, חייב חוקר לשאת את רשיונו עימו ולהציגו על-פי דרישה[8]. כך מטיל החוק על החוקר חובות האופייניות לאיש-רשות, בעוד זכויותיו מצומצמות מזכויותיו של אדם רגיל.

מסירת ידיעות: כל אדם, "הבקי לפי הסברה בעובדותיה ונסיבותיה של כל עבירה", חייב להשיב נכונה לשאלות שמציב לו חוקר משטרה, במסגרת חקירה על-פי סעיף 2(2) לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות),3.. כך, בניגוד לחקירה המשטרתית הרגילה, בה נדרש הנחקר רק להשיב לשאלותיו של החוקר, והמידע האצור בדעתו מורק רק כאשר יודע החוקר לפתוח בשאלה הנכונה ורק במנות קצובות, ככל שמגיעים כשרונו וידיעותיו של החוקר, אין החוק מתיר לחוקר הפרטי לשחק עם הרשות משחק מוחות מעודן זה, האופייני כל-כך לתפישה האנגלית-האמריקנית של הגינות ואיזון במאבק נגד העבריינות. מקום שרואה היועץ המשפטי לנכון, הופך החוקר הפרטי, על-פי דרישת הרשות, לספק ישיר של מידע, במשמע זה, שהוא נדרש לחשוף את כל ידיעותיו בדבר העבירה ולהריק אותן לפתחה של הרשות, כאילו הוא פועל בשירותה.

אכן, בצידה של חובה זו חיסיון מסוים [10] .יותר מזה: החוק מחייב את החוקר הפרטי גם למסור לרשות על-פי דרישה כל ידיעה הדרושה "לפיקוח על השיטות והאמצעים שבהם הוא נוהג להשתמש בהשגת ידיעות ואיסופן",[11] נוסף לכל ידיעה הדרושה לביצוע חוק החוקרים הפרטיים ותקנותיו. עולה מכך, כי החוקר הפרטי, בניגוד לאדם שאיננו כזה, עשוי להידרש לספק לרשות מידע בלא שזו תתבקש למקד חשש-עבירה כלשהו. פירושה הסביר היחיד של דרישה זו אינו יכול להיות מבוסס אלא על ההנחה, כי החוקרים הפרטיים אינם יכולים לבצע את עבודתם בלא להתחכך בשוליו של החוק הפלילי, ושאכן נחוץ פיקוח על עבודתם מעבר למה שנוגע בכללי האתיקה שבחוק החוקרים עצמו ובתקנותיו. יותר מזה, עולה מדרישה זו הנחת המחוקק, שחשש זה גדול עד כדי שיצדיק הפיכתו של החוקר לספק מידע סדיר (בכפוף לדרישה) באשר למעשיו שלו עצמו.

דומה, שדי בתיאור המיגבלות בשלושה תחומים אלה כדי לאשש את תיאורה של החקירה הפרטית כעיסוק בעייתי ביותר. מחד גיסא, מכיר בה החוק כמקצוע חופשי לגיטימי, על כל המשתמע מהכרה כזו. בכמה עניינים מייחס הוא לה אף גוונים של הדר-רשות[12]. מאידך גיסא, ככל שאזרח רגיל בישראל מוגבל בכוחו לאסוף מידע על זולתו, מלבד זה המונח בראש-חוצות, מוגבל כוחו של החוקר הפרטי עוד יותר והמחוקק מגביל את עבודתו, לפניה, במהלכה ואחריה, בחומרות מחומרות שונות. יודגש שוב, כי אין החוק עצמו או תקנותיו מעניקים לחוקר הפרטי, ב"תמורה" להגבלות אלה ולעצם הרישוי וההסדר, אף לא סמכות אחת בודדת, אשר יש בה כוח להועיל למילוי המטרות הלגיטימיות של מקצועו.

חקירה בחוק הגנת הפרטיות,-[13]

סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות קובע רשימה ארוכה של פעולות שיש בהן עוולה אזרחית, ובתנאים מסוימים - עבירה פלילית, באשר הן מהוות פגיעה בפרטיותו של אדם. לענייננו חשובות במיוחד הפעולות הבאות:

1. בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת;

2. האזנה האסורה על-פי החוק;

3. צילום אדם כשהוא ברשות היחיד;

5. העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר בלי רשות מאת הנמען או הכותב;

7. הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי ענייניו הפרטיים של אדם;

8. הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם;

חוק זה לא זכה עדיין בפירוש מפורט על-ידי הפסיקה,[14] ... כל זה, בהנחה שצלחה כוונת המחוקק, אותה ביטא בדברי-ההסבר להצעת-החוק, ועל-פיה, חוקרים אשר יפגעו בפרטיות תוך ביצוע עיסוקם אכן יימלטו מאישום או תביעה, בעזרת ההגנות שבסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות.

זו לשונו של סעיף 18, בחלקים הרלוונטיים לנו:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה:

…

(2) הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה:

…

(ב) הפגיעה נעשתה בנסיבות.. שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או

מקצועית לעשותה;

(ג) הפגיעה נעשתה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הפוגע;

(ד) הפגיעה נעשתה תוך ביצוע עיסוקו של הפוגע כדין ובמהלך עבודתו הרגיל, ובלבד שלא נעשתה דרך

פרסום ברבים."

האם חלות הגנות אלה על עבודתם של שומרים או חוקרים? יש להניח, כי מגוון החובות הרחב במכוון בסעיף קטן (2)(ב) כולל את חובתם של אלה לבצע פעולות מסוג הפעולות המתוארות למעלה כפגיעה בפרטיות. אם אין חובה זו נכנסת בגדר החובות החוקיות, הריהי בוודאי "חובה מקצועית" או אחת מן החובות האחרות המתוארות שם. סעיף קטן (2)(ג) עשוי גם הוא לספק הגנה במקרים הנוגעים בענייננו. אך מעל לכל חל על ענייננו סעיף קטן (2)(ד). עיסוקו של חוקר פרטי הוא "השגת ידיעות על הזולת או איסופן". עיסוק זה כשלעצמו בוודאי שהינו "עיסוק כדין", שהרי המחוקק קבעו ככזה בחוק החוקרים הפרטיים. המידה בה נעשתה הפגיעה "במהלך עבודתו הרגיל" של החוקר הינה, כמובן, שאלה של עובדה, התלויה בנסיבותיו של כל מקרה, אך אין בה מגבלה עקרונית כלשהי הנוגעת בענייננו.

האם ניתן לטעון, ..שהרי הגדרת ההיתר לחדור לפרטיות על-פי מקצועו של הפוגע, בנפרד מן ההגנה הנובעת מלגיטימיות האינטרס של הפוגע או שולחו בכל מקרה קונקרטי של פגיעה, שובה את פרטיותו של כל אדם במסגרת הגדרתו של המקצוע. באופן בוטה ניתן לומר, כי מקום שהפגיעה בפרטיות היא מקצוע, שם מאבד הזולת את ההגנה על פרטיותו. יותר מזה, דווקא בשל ההגדרה המצמצמת של האיסורים שמטיל החוק, נותן הפירוש המוצע למעלה בידיו של החוקר הפרטי מגילה מקיפה של פגיעות קשות, שהדין מתיר לו לבצע, תוך הבטחה מראש של הגנה מפני תביעה. כך, רק מפני שבדרך-כלל אסור הבילוש העלול להטריד, מובטח לו לחוקר הפרטי, כי הוא "מורשה" לבלוש באופן העלול להטריד.

ככל שחוש הצדק מתקומם כנגד פירוש כזה, קשה לראות כיצד ניתן לייחס למחוקק כוונה אחרת. מעצם קיומה של ההגנה שבסעיף קטן (2)(ד) ברור, כי המחוקק סבור, שישנם עיסוקים כדין שיש בהם פגיעה בפרטיות והם ראויים להיכנס בגדר ההגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות. אילו היינו סבורים, שהמחוקק לא כיוון בכך אלא למקרים בהם הסמיך בני-אדם מסוימים במפורש, על-פי הגדרת מקצועם או בכל דרך אחרת, לעשות את אותם המעשים בדיוק הנימנים בחוק זה כפגיעה בפרטיות, בא המחוקק והראה, שלא לכך התכוון, שכן, הוסיף על סעיף 18 את סעיף 19(א), ובו קבע הוראה נפרדת, לפיה, "לא ישא אדם באחריות לפי חוק זה על מעשה שהוסמך לעשותו על-פי דין". אם היינו סבורים, שכיוון דווקא אל רשויות בטחון ציבוריות מובהקות, בא המחוקק והוסיף על הסעיפים 18 ו-19 (א) את הסעיף 19(ב), לפיו, "רשות בטחון,[15] או מי שנמנה עם עובדיה או פועל מטעמה, לא ישאו באחריות על-פי חוק זה על פגיעה, שנעשתה באופן סביר במסגרת תפקידם ולשם מילויו". אכן, מכוח תוספת זו, זוכה החוקר המשטרתי שייחשב כמי שאיננו נושא באחריות, בעוד החוקר הפרטי זוכה רק ב"הגנה טובה", אך אין להבדל זה משמעות מעשית, ולענייננו הנוכחי, אין כמוהו להבליט את זכותו של האחרון.

אם נחוצה ראיה נוספת לכוונת המחוקק, ככל שתהיה מקוממת, הריהי מצויה בדברי-ההסבר המפורטים להצעת-החוק, שנוסחה זהה, בכל הקשור לענייננו, לנוסח הסופי. ואלה מילות ההסבר:

"פסקת-משנה (ד) באה להגן על פגיעה בפרטיות, .3. האם יש משמעות של ממש לסייג תום-הלב בו מוגבל סעיף 18(2) כולו? עיון בפסק-הדין בענין ועקנין [16] יגלה, כי מונח דומה ("באופן סביר") בסעיף 19(ב) הנ"ל שימש בידי בית-המשפט העליון, ללא היסוס, כווסת רב-עוצמה לשלול הגנה מגוף הנהנה מהגנה רחבה יותר מזו המיועדת לבעלי-מקצוע פרטיים. ניתן, לכן, להניח בבטחון, כי בתי-המשפט יעשו שימוש פעיל גם בתיבה "תום-לב" דנן, על-מנת להשיג איזון הולם בין הזכות לפרטיות לבין זכויות המתנגשות בה. כך ייווצרו בוודאי מצבים, בהם נעשתה פגיעה בפרטיות "תוך ביצוע עיסוקו של הפוגע כדין ובמהלך עבודתו הרגילה", ובכל זאת נעשתה שלא בתום-לב.

סעיף 20 לחוק אינו תורם הרבה להבנת משמעותו התוכנית של ביטוי זה, אך קובע רשימה של חזקות ראייתיות, המשמשות להוכחת תום-הלב או להיעדרו. כך, למשל, קשורה הוכחת תום-הלב בקשר אמיץ למידה שבה שמר הפוגע על מידה סבירה של פגיעה, בהתאם לנסיבות. קרוב יותר לענייננו הוא סעיף 20(ג), הקובע:

"חזקה על נאשם או נתבע הטוען להגנה על-פי סעיף 2(18)(ד) שעשה את הפגיעה בפרטיות שלא בתום לב, אם ביצע את הפגיעה תוך כדי הפרת הכללים או העקרונות של אתיקה מקצועית החלים עליו מכח דין או המקובלים על אנשי המקצוע שהוא נמנה עמהם."

אמנם,

אכן, נראה בעליל, מתוך דו"חות הוועדות השונות שעסקו בחקיקה הנוגעת בענייננו, כי בשעה שפתח המחוקק לחוקרים הפרטיים את הפתח שכסעיף 18 הנ"ל, ציפה להתקנתם של כללי אתיקה מפורטים, אשר ישובו ויתחמו להם גדרות ראויים. אלא, שתקווה זו נכזבה והפתח פרוץ במידה שיש בה כדי לעורר דאגה.

כאשר הגישה הוועדה להגנה בפני פגיעה בצינעת הפרט את המלצותיה, כללו אלה סעיפים דומים לסעיפים 18 ו-20 [17] בחוק הגנת הפרטיות. חברי הוועדה העירו כבר אז, כי חוק החוקרים הפרטיים מאפשר התקנתם של כללי אתיקה מקצועית וכי הותקנו תקנות המכוונות על-פי שמן לענין זה בדיוק, אלא שבפועל, "אינן דנות בפעולות חוקרים פרטיים לשם השגת ידיעות"[18]. על-כן הוסיפו המלצתם, כי "גם נושא זה יוסדר בתקנות"[19]. ועדת לנדא, שמונתה סמוך לאותו זמן, על-מנת לבדוק את חוק החוקרים הפרטיים בפעולתו ולהציע בו שינויים נחוצים, נתנה דעתה, מן הסתם, להמלצה זו והיא שבה והיפנתה את תשומת-לב המחוקק, כי "יש לשוב ולבדוק את כללי האתיקה המקצועית כאשר החוק להגנת הפרטיות יאושר על-ידי הכנסת"[20]. בין המלצה להמלצה, נחקק חוק הגנת הפרטיות בלא שהותקנו כללים כאלה. כך, בהיעדר "עקרונות... מכח הדין", כלשונו של סעיף 20 הנ"ל; פרוצות הגדרות ל"כללים או העקרונות המקובלים על אנשי המקצוע".

מכאן אפשריים המצבים הבאים: אם יש עקרונות המקובלים בפועל על אנשי המקצוע," [21]ובשל נס של ריסון-עצמי-קיבוצי, פורצים הם אל פרטיות הזולת רק במקרים מוצדקים במאזן האינטרסים החברתי הכולל, הרי שבשילוב בין המקורות הנורמטיוויים השונים תושגנה תוצאות רצויות. לעומת-זאת, אם אימצו לעצמם אנשי המקצוע, בהיעדר מיגבלות נורמטיוויות חיצוניות, סטנדרטים פסולים, יתכן שתתרחש התוצאה הרעה מכל: סטנדרטים אלה יקבלו גושפנקה של הדין. הסכר היחיד העומד כיום בפני מימוש אפשרות אחרונה זו הינו פירוש שיפוטי מרחיב של הביטוי "תום-לב", אולי יחד עם הקפדה נקדנית על מידת תחולתה של החזקה שכסעיף קטן 20(ג) הנ"ל, דהיינו, בעוד הפרת הכללים המקובלים מוחזקת כהיעדר תום-לב, אין חזקה הפוכה עומדת לטובתו של מי שנהג על-פיהם.

ומה הדין אם אין עקרונות המקובלים על אנשי המקצוע וכל אחד מהחוקרים הפרטיים יעשה הישר בעיניו? במקרה זה, דומה, שאין הדין מכתיב חזקה לכאן או לכאן[22]

הנשלטים ממילא ביד חזקה בידי כללים שנוצקו לצורך אותו מקצוע עצמו, במחשבה תחילה, תוך איזון בין זכותו של אדם לפרטיות לבין הצורך להבטיח, כי "רשותו של אדם לא תשמש לו 'עיר מקלט' כשהוא מנצל אותה לרעה, לסיכול השלטת החוק והמשפט" 3 ולסיכול מימושם של אינטרסים לגיטימיים אחרים.

בהיעדר מחקר אמפירי בנושא, אין לדעת בוודאות איזו מן האפשרויות מייצגת את המציאות הנוהגת בישראל. כאמור, לא קבע מתקין התקנות לחוקרים הפרטיים כללי אתיקה אף לא באחד מהעניינים הנוגעים ישירות בפגיעה בפרטיות. אך האם קבעו החוקרים לעצמם סטנדרטים בדרך כלשהי? עצם הגדרת החוקר הפרטי כ"מי שעוסק בהשגת ידיעות... דרך שירות לכל" [23] טובע במקצוע אות של מקצוע חופשי. בניגוד למקצועות מורשים אחרים, לא הקים או לא נתן המחוקק גושפנקה ללשכה, מועצה או ארגון אחר, שיש בו כדי להביא לליכוד כלשהו של העוסקים במקצוע, באופן שימריץ יצירת סטנדרטים מקובלים. בעת כתיבת הדברים הנוכחיים, לא קם גם לעוסקים בחקירה פרטית ארגון וולונטרי סמכותי דיו כדי למלא פונקציה זו. מקור פוטנציאלי אחר להאחדה, הנובע מבתי-אולפנה, היוצרים, מעבדים ומספקים תורה סדורה של חקירה פרטית לכל המורשים לעסוק במקצוע, איננו מנוצל, לא במצוות מחוקק ולא בדרך אחרת. דרכו של שוליית-חוקרים אל מאגרי הניסיון של המקצוע עוברת הליכי התאמנות מעשית במשרד מורשה לחקירות, אך בהיעדר גורם מלכד בין משרדים אלה, שוב אין לצפות ליצירת תורה-שבעל-פה אחידה, שתועבר מן המאמנים כולם אל מתמחיהם. לבסוף, בהיעדר מקורות חיוביים ליצירת סטנדרטים, היו אלה יכולים להיווצר אט אט במנגנון המשמעת, שהוקם למקצוע מכוח הדין. אמנם, בהיעדר כללי אתיקה מפורטים, אין משקל רב לכוח ועדת המשמעת לדון חוקר בגין הפרת כללים אלה, אך המחוקק קצב לה גם סמכות למצוא חוקר אשם ב"התנהגות אחרת, שאיננה הולמת את המקצוע"[24]. בלא להביע דעה על צדקת עילה זו, ודאי שהיה מנגנון המשמעת יכול להניח באמצעותה יסודות ראשונים של דין-יציר-שפיטה להאחדת נוהגי המקצוע. בפועל, אין מנגנון זה מופעל אלא במקרים נדירים[25]. מכל הטעמים הללו דומה, לכן, כי רק זהות אקראית וחולפת של אינטרסים ושל אמצעים יש בה כדי ליצור אחידות בדרכי עבודתם של העוסקים בחקירה, ובוודאי אין להניח קיום זהות כזו בלא שתוכח בראיות טובות.

יש לציין לסיום חלק זה, כי סעיף 4 לחוק אף מוסיף הגנות העומדות לחוקרים פרטיים במישור האזרחי, מעבר לאלה הקבועות בסעיף 18. לפי סעיף זה: "פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], יחולו עליה כפוף להוראות חוק זה." מכאן עולה, כי גם ההגנות המנויות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש],[26]יעמדו לרשות החוקרים הפרטיים.

מכיוון שאמרנו, שהחוק מגן, כנראה, על חוקר פרטי הפוגע בפרטיות במהלך עבודתו, יש לברר היקפה של הגנה זו. כאמור, חלה ההגנה על תביעה או אישום בשל פגיעה בפרטיות, ועל-כן מצומצמת היא לכאורה רק לפעולות שהוגדרו כפגיעה כזו בחוק עצמו. האם היא משתרעת גם על פעולות, שנעשו על-מנת להשיג מטרה המוגדרת כפגיעה בפרטיות, אך הן עצמן מוגדרות כעבירה או עוולה בחוק אחר? ומה דינה של פעולה, המוגדרת כאן כפגיעה בפרטיות והמהווה עבירה או עוולה גם ממקור אחר?

פגיעה בפרטיות

משקבענו, כי הדין מתיר לחוקר הפרטי לפגוע בפרטיות הזולת בתנאים מסוימים, האם אין לומר, כי שומה על הדין לציידו גם בסמכויות-עזר, שיאפשרו ביצועה של פגיעה כזו? אם מותר לחוקר הפרטי, למשל, לצלם אדם כשהוא ברשות היחיד, האם אין נלווית להיתר זה הסמכות להיכנס לרשות היחיד על-מנת לצלם אותו אדם? ואם אכן מתיר החוק לחוקר הפרטי לבלוש אחר אדם באופן העלול להטרידו, כיצד יעשה כן בלא שיטרידו מתחומי הפרט הרגילים שלו, גם אם מוגנים הם על-ידי חוקים אחרים? ואם מתיר החוק לחוקר הפרטי להטריד אדם "הטרדה אחרת", האם אין נלווית לסמכות זו הסמכות לבצע עבירות ועוולות, שנועדו למנוע אותה הטרדה אחרת בדיוק?

על-פי סעיף 17(ב) לחוק הפרשנות "הסמכה לעשות דבר או לכפות עשייתו - משמעה גם מתן סמכויות עזר הדרושות לכך במידה המתקבלת על הדעת". אולם, יש לפסול תחולתו של סעיף 17(ב) לענייננו על הסף. חוק הגנת הפרטיות אינו מסמיך את החוקר הפרטי לפגוע בפרטיותו של אדם, אלא מעניק לו "הגנה טובה במשפט פלילי או אזרחי". לכל היותר, מעניקה הגנה זו חירות....

לינק למצגת אקדמית ספיציפית ב-99 שח

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

יפעת ביטון השפעתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו על מעמדם של זוגות חד-מיניים כתב עת קריית המשפט כרך ב', 401, 420-418.

עמנואל גרוס "כלל פסילה חוקתי – האם יש לו מקום בישראל?" משפטים ל 145, 179 

U.S. v. Leon, 468 U.S. 897

 Nix v. Williams, 467 U.S. 431