‏290.00 ₪

שאלת המחקר: 

מהן תגובות מדינות העולם בנוגע לג'נוסייד בארמניה?

תוכן עניינים

מבוא. 

פרק א' – ג'נוסייד. 

הגדרה ראשונה. 

הגדרת האומות המאוחדות. 

ביקורות כלפי ההגדרה של האו"ם.

הבחנה בין ג'נוסייד למעשי טבח ורצח המוני 

פרק ב' – העם הארמני 

רקע היסטורי 

אירועי המאה ה-19.

אירועי המאה ה-20. 

הג'נוסייד הארמני 

פרק ג' – תגובות העולם ויחסו לארמניה עד לתקופה המודרנית. 

יחס המדינות לג'נוסייד הארמני כיום.. 

פרק ד' – דיון וסיכום.. 

הכחשת רצח עם: סיבות. 

הכחשת הג'נוסייד הארמני 

לקחים מהג'נוסייד הארמני 

סיכום.. 

ביבל'

ההיסטוריה האנושית מלאה בסיפורים על השמדת ההמונים, אך במאה ה-20, רבות עקב ההתפתחויות הטכנולוגיות, החלו מעשי ההשמדה ההמונית לצמוח לממדים בלתי נתפסים[1]. השמדת המונים יכולה להתרחש בעקבות מלחמות בין מדינות, או כתוצאה מפגיעה מכוונת של המשטר באזרחים או של קבוצות אתניות בקבוצות אתניות אחרות, על רקע פוליטי, דתי, או גזעי. המונח "ג'נוסייד" מתייחס להפרת זכויות אדם קיצונית של קבוצה מסוימת על רקע אישום קיבוצי, ופגיעה בקבוצה זו על-ידי קבוצה אחרת[2].

עבודה זו תעסוק בג'נוסייד של העם הארמני בידי הטורקים הין השנים 1915 ל-1923 ותטען עי אכן בוצע ג'נוסייד בארמנים וכי הדבר היה ידוע לגורמים רבים בעולם, אך, כמו במקומות רבים בעולם מעשי טבח אלו לא נמנעו.

בראשית העבודה, יבחן המונח "ג'נוסייד, לרבות ההגדרה של האו"ם למונח, וכן תבוצע הבחנה בין הג'נוסייד למעשי השמדה. לאחר מכן תדון העבודה בהיסטוריה של העם הארמני, בהתעוררות הלאומית של שלהי המאה ה-19, ובמרד שבא בעקבותיה. בחלקו השני של הפרק, יובאו מאורעות הג'נוסייד, החל ממעשי הטווח בשלהי המאה ה-19 (בין השנים 1894 ו-1896) וכן על הג'נוסייד בין השנים 1915 ל-1923. לבסוף, ידבר הפרק השלישי על תגובות (או חוסר התגובות) של אומות העולם לג'נוסייד במהלך ה-90 השנים שחלפו מאז סיומו, והשלכותיהן המדיניות והעתידיות.

בשנת 1915 לא היו תמורות משמעותיות בחזית הקווקז ותשומת הלב הצבאית הופנתה לחזיתות אחרות, אולם מסך-העשן של מלחמה כללית, ועזיבת מרבית הקונסולים הזרים, יצרו תנאים נוחים לביצוע השמדה רחבת-היקף. בפרוץ הקרבות גויסו כרבע מיליון מצעירי הארמנים לצבא העות'מאני, ובהוראת אנואר פאשא הועברו ל"פלוגות עבודה" שבמסגרותיהן נרצחו בשיטתיות[1].

בלילה שבין ה-23 ל-24 באפריל 1915 פרצה משטרת קושטא אל בתי המשפחות הארמניות הנכבדות של העיר וכ-235 מנהיגים ארמנים (פוליטיקאים, סופרים, מחנכים עו"ד וכד') הובאו לתחנת המשטרה וגורשו ונוספים מעצרו בימים שלאחר מכן. חיסול המנהגים אפשר לתורכים להחליש את כוח ההתנגדות של הקהילה הארמנית בעיקר בשל היותה ללא הנהגה – מבוהלת ונפחדת. צורת פעולה זו של חיסול המנהיגים תחילה חזרה על עצמה גם בשישה מחוזות מזרחיים שבהם הייתה מרוכזת רוב האוכלוסייה הארמנית, ובקיליקה. מכאן התאריך של ה-24 באפריל מייצג סמלית בעיני הארמנים את תחילת הג'נוסייד, והוא הפך להיות יום-זיכרון השנתי לג'נוסייד בארמנים[2].

בתחילת יוני 1915, הממשלה התורכית הוציאה הוראה, שאושרה על ידי הפרלמנט, על גירוש אוכלוסייה לא-תורכית אשר ישבה לצד קווי האספקה של הצבא התורכי (שנמצאו כמעט בכל מקום). כוונתה של הוראה זו הייתה מכוונת למעשה לארמנים, אף ששמם לא צוין במפורש. בפועל חל הגירוש לא רק על הארמנים שבאזור הקרבות עם הרוסים, אך גם על הארמנים שבאזור קיליקה, הנמצאת לחוף הים התיכון – הרחק מהמלחמה.

ביצוע "פינוי" הארמנים, גירושם והשמדתם, הוטל על המשטרה ועל יחידות של "ארגון מיוחד" שהוקם על ידי משרדי המשפטים והפנים. "הארגון המיוחד" היה ארגון אשר דימה את הצבא, והוקם במיוחד לביצוע ההשמדה. הוא הורכב מפושעים ואסירים ששוחררו לשם כך מבתי הסוהר. אחד המרכיבים החשובים בתהליך ההשמדה היה פינוי האוכלוסייה הארמנית וגירושה. על הפינוי הוכרז במקומות-ציבור בכפרים הארמניים וברבעים הארמניים שבערים. הארמנים קיבלו בדרך-כלל מספר ימים להתכונן לפינוי, אשר נבע, כביכול, מצורכי מלחמה. למפונים הותר לקחת מטען מצומצם, והובטח להם שהרכוש ומקומות המגורים יישמרו עד חזרתם[3].

המגורשים רוכזו בשיירות שהחלו במסע-צעדה דרומה, לכיוון המדבר הסורי. שיטת ההשמדה כללה בדרך כלל מספר שלבים: עם היציאה מכפרים/ערים, הופרדו הגברים שמעל גיל 15 (הגברים בגילאים 45-25 שירתו ברובם בצבא העות'מאני והושמדו בנפרד) ונלקחו למקום לא מרוחק ושם נרצחו ביריות או בשיטות אחרות, פרימיטיביות יותר. הנשים, הילדים והזקנים נידונו למוות הרבה יותר איטי וממושך – נכפתה עליהם הליכה רגלית של מאות קילומטרים בתנאי שטח ואקלים קשים מאוד ומידי פעם היו נתונים להתקפות של יחידות "הארגון המיוחד", המשטרה והאוכלוסייה המקומית. לעיתים קרובות נחטפו נשים וילדים ונמסרו כמשרתים/עבדים למשפחות תורכיות. נשים וילדים נאנסו, ואימהות נאלצו להשאיר את ילדיהן הגוססים מאחור ולהמשיך במסע. לפעמים התאבדו משפחות שלמות[4].

לאורך המסע הקשה והמפרך, הוגשו להם מזון ומים בכמויות מעטות בלבד ועל כן הרעב והצמא היו קשים. הקור והחום והמגיפות שפרצו גרמו למות אלפי אנשים והגוויות הושארו בכל מקום בו עברו וכך גדל לו מספר הקורבנות. כיוון המסע היה מיועד לאזור העיר חלב שבצפון סוריה. משם הועברו הניצולים המעטים ששרדו מהמסע, לאזורים המדבריים של עיראק וסוריה. אולם באזור המדברי, בסביבות דיר אל ג'ז'ור, רבים מהארמנים אשר הצליחו לשרוד הושמדו. יש הטוענים כי רק כ- 10% הצליחו לשרוד ולהגיע לאזור המדברי.

לדוגמא משיירה שמנתה כ-18,000 מגורשים בתחילתה, לאחר 70 ימי מסע, הגיעו לחלב רק 150 נשים וילדים. באשר לכמות ההשמדה, לפי ההשערות כמות הקורבנות נעה בין 600 אלף ל-2 מליון. הארמנים טוענים כי מדובר בהשמדה של כמיליון וחצי ארמנים בין השנים 1923-1915. ישנם חוקרים הטוענים שמספר ההרוגים הוא 800 אלף "בלבד", בעוד שאחרים מעריכים, שבין 1894 ל-1923, נהרגו לא פחות מ-1.8 מיליון ארמנים ועוד כמיליון גורשו ממולדתם ההיסטורית. הוויכוח קשור גם להערכת מספר הארמנים בתורכיה באותה העת ולשאלה באם יש להחיל את תקופת הג'נוסייד בין השנים 1894 ל- 1923, או לצמצמה לשנים 1916-1915 בלבד[5].

לפי ההערכה הרווחת, הושמדה כמחצית מאוכלוסיית הארמנים בתורכיה, שהיוותה כשליש מאוכלוסיית הארמנים בעולם. לפני 1915, חיו כשני מליון ארמנים בתורכיה. בתחילת שנות התשעים של האמה העשרים הוערך מספרם בארבעים עד שישים אלף. באופן כללי אין מדובר רק ברצח האוכלוסייה. אלפי כנסיות, מנזרים ואתרים ארמנים נהרסו. התורכים עשו מאמצים רבים למחוק אתרים ושרידי תרבות ארמניים בשטחי ארמניה ההיסטורית שבשליטתם[6].

 רק קבוצות קטנות של ארמנים הצליחו להינצל מהגירוש בזמנו. הארמנים בקושטא ובאיזמיר לא גורשו עקב נוכחות נציגים זרים בערים אלו. היו גם ארמנים שהניחו להם להישאר בשל מיומנויותיהם, אשר נדרשו לצורכי הצבא. לקבוצות נוספות הוצע להתאסלם, וכך הן ניצלו. בנוסף, היו תורכים, כורדים ויוונים – אשר הסתירו ילדים או משפחות ארמניות תוך סיכון נפשם. נקודה נוספת שיש לציין היא בריחת הארמנים אשר גרו בסמיכות לגבול הרוסי לשטחה. קבוצות בודדות הצליחו לשרוד על ידי לחימה והתגוננות כמו המקרה המפורסם בהר משה (מוסה דאג), עליו התבצרו כחמשת אלפים ארמנים שקיבלו צווי גירוש חודשים קודם לכן. הארמיות העות'מאניות באזור לא היו חזקות דיה בכדי להתגבר על המתבצרים, ואף לא ברור עם ארעה התנגשות חמושה כלשהיא בין הצדדים. בתום 53 ימי מצור חולצו הארמנים על-ידי ספינות של מדינות ההסכמה אשר קלטו את אותות המצוקה מן ההר[7].

שנת 1917 הביאה לתהפוכות בלחימה. באפריל נכנסה ארה"ב למלחמה, ובאוקטובר של אותה שנה, התרחשה "מהפכת אוקטובר" ברוסיה,שהביאה לחתימת הסכם הפסקת אש בין רוסיה לגרמניה בדצמבר.

במרס 1918, נחתם הסכם שלום בין תורכיה לברה"מ ובאפריל קמה רפובליקה עצמאית בעבר הקווקז, מורכבת מג'ורג'יה (גרוזיה), ארמניה ואזרבייג'אן. היה זה הרכב חסר סיכוי ואכן לאחר כחודש פורק. במאי הכריזה ג'ורג'יה על עצמאותה ולאחריה גם ארמניה ואזרבייג'אן. המדינה הארמנית הצעירה באזור ירוואן ואגם סיוואן, קמה בנסיבות קשות מאוד וקיומה היה מעורער מלכתחילה[8].

בין 1919 ל-1920 נחתמו הסכמי שלום שציינו את תום מלחמת העולם הראשונה. תחילה נחתמו הסכמי שלום של המדינות המנצחות עם גרמניה, אוסטריה ובולגריה. ביוני 1920 נחתם הסכם עם הונגריה ולבסוף הסכם סוור עם תורכיה ובו הוחלט להקים מדינה ארמנית עצמאית, ושאלת גבולותיה נותרה פתוחה כשהיא אמורה לקבל מענה על ידי הנשיא וילסון. וילסון הקצה 75,000 קמ"ר למדינה הארמנית בחלק מן המחוזות המזרחיים (המחוזות הארמניים), אולם ההסכם בין תורכיה לרוסיה הסובייטית על חלוקתו של עבר הקווקז הביא למעשה לחיסול הרעיון של הרפובליקה הארמנית. שטחה של הרפובליקה הארמנית החלשה והצעירה צומצם ל-20,000 קמ"ר בלבד, מה שסימל למעשה את קיצה לאחר כשנתיים וחצי בלבד[9].

הארמנים האמינו שעם סיום המלחמה וניצחון בעלות הברית יסייעו להם ארצות-הברית, אנגליה וצרפת להשיג ריבונות. במהלך המלחמה ניתנו לכך הצהרות רבות ומפורשות, אך אלה לא התקיימו והארמנים נותרו ללא ריבונות משלהם[10].

הרפובליקה הארמנית הקטנה, שיטחה יה קרוב ל-30,000 קמ"ר ובירתה ירוואן בתחומי ברית המועצות, שהחליפה את ארמניה העצמאית, הייתה ביטוי מוגבל של ריבונות ארמנית, על שטח שכלל כ-10 אחוזים משטחה של ארמניה ההיסטורית. גם ההר אררט, סמלה של ארמניה, נותר תחת שלטון תורכי. לאחר פירוקה של ברית המועצות, ב- 1991, היא הפכה למדינה עצמאית, הנתונה במצב-מלחמה עם העם היושב באזרבייג'אן. ספיחי המחלוקות והסכסוכים משלהי מלחמת העולם הראשונה, שהוקפאו תחת השלטון הסובייטי במשך יותר מ-70 שנה, שבו ופרצו החוצה.

כשניים וחצי מליון ארמנים חיים כיום ברפובליקה הארמנית ועוד כ-3.5 מליון חיים ברחבי העולם, מתוכם קהילה גדולה של 600-800 אלף חיים בארצות הברית וכ-200 אלף בצרפת. ריכוזים גדולים יותר של ארמנים מצויים כיום גם במזרח התיכון-לבנון, סוריה ואיראן .

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

ספר העובדות העולמי של הסי. אי.איי. CIA, 2019

ג' טאוב. הנאורות (עורך) (הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 2018)

אוחנה, דוד . "הפשיזם כ"קהילה פוליטית של חוויה": מתווה לפנומנולוגיה פוליטית בעקבות וולטר בנימין",תרבות דמוקרטית, 9, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, עמ' 8

אורון, יאיר . "ג'נוסייד: מחשבות על הבלתי נתפס - היבטים תיאורטיים בחקר רצח עם", תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 43

Akçam, Taner . "The Young Turks' Crime Against Humanity: The Armenian Genocide and Ethnic Cleansing in the Ottoman Empire", Princeton University Press P 66

תח-6 גוגל בוקס אורון יאיר