‏290.00 ₪

שאלת המחקר:

כיצד באה לידי ביטוי מדיניות החוץ של ארצות הברית בעת הטלת פצצת האטום?

תוכן עניינים:

מבוא.. 

מדיניות ארצות-הברית בקשר לניהול מלחמה עם יפן 

מימד הגזע ביחסי יפן- ארה"ב. 

יחס גזעני כלפי יפן בכלל ובעקבות ארועי המלחמה בפרט..

מדיניות האטום לאור פריצת הדרך המדעית.

הנשיא טרומן כמקבל החלטות בכלל ובענין הטלת פצצת האטום בפרט

שיקולי הטלת הפצצה על הירושימה ונגסקי.

מדיניות החוץ של ארה"ב בזמן מלחמת העולם השניה.

פצצת האטום השנייה על העיר נגסאקי. 

פצצת האטום כנשק לגיטימי במלחמה מול יפן

שינוי הדרישה ל"כניעה ללא תנאים".

סיכום.

ביבליוגרפיה.

מדובר באירוע אשר הביא לסיומה המהיר של מלחמת העולם השניה תוך גרימת אבדות כבדות מאוד, באמצעות כלי נשק שלא היה מוכר עד אז; אירוע אשר השפיע על מאזן הכוחות שלאחר המלחמה וקבע, במידה רבה, מי הן המעצמות המובילות; אירוע אשר העלה שאלות נוקבות בקרב העם האמריקאי בקשר להצדקת הפגיעה המסיבית באוכלוסייה אזרחית בזמן מלחמה. זהו אירוע שהותיר צלקת בציבוריות האמריקאית אשר מתקשה לקבל אירועים כגון אלה הנוגדים את ערכיה הבסיסיים[1].

תורת המוסר המערבית טוענת, כי יש מקום להצדיק את זוועת הקורבנות האזרחיים במלחמה רק אם: 1. הסבל שנכפה על האויב אינו עולה על המידה המינימלית הנחוצה להבטיח את יעד הלחימה. 2. אם המחיר שהצד שלך צריך לשלם בכל חלופה אחרת גבוה במידה ניכרת. על פי אמות מידה אלה , יש הסבורים שאפשר להצדיק את ההחלטה האמריקנית להטיל את הפצצות על יפן באוגוסט 1945.

הרעיון שיש להשתמש בחילות האוויר כדי להפציץ את ערי האויב , ובכך להטיל אימה על האוכלוסייה האזרחית, לא הומצא על ידי האמריקאים. באביב 1942 הפציצה בריטניה "הפצצות אסטרטגיות" את ערי גרמניה. לארתור הריס, מרשל האווירייה הבריטי, לא היו היסוסים מוסריים בבואו להורות לאנשי צוותו, שהיעד הראשוני של המבצעים צריך להתמקד עתה במורל של האוכלוסייה האזרחית. המחיר שגבו ה"הפצצות האסטרטגיות" היה גבוה מאוד- ככל הנראה הן גרמו למותם של יותר מ- 600.000 אזרחים.

"נשק להשמדה המונית" - הכולל אמצעים גרעיניים, ביולוגיים וכימיים - הינו אחת הסוגיות המורכבות והמרתקות אשר מעסיקות את הפוליטיקה הבינלאומית מאז מלחמת העולם השנייה. יכולתה של מדינה לייצר, להפיץ ולהשתמש בסוגי נשק אלה, נתפסת כאיום על שלום העולם כולו, זאת מבלי להתחשב במיקומה הגיאוגרפי או במעמדה בין השחקנים במגרש הבינלאומי. מאז נעשה השימוש האמריקאי בנשק גרעיני, נדמה כי העולם מבקש להדחיק מן המחשבה צידוקים לשימוש בנשק להשמדה המונית, כגון, היותה של מדינה על סף השמדתה הטוטאלית[2].

ע"פ כללי המשפט הבינלאומי, ישנו איסור על מלחמה, כגון גם פגיעה באזרחים תוך כדי לחימה. ואולם, לנוכח המציאות קיימת, בה מתנהלת לחימה ומתרחשות מלחמות, התפתחו במשפט הבינלאומי כלים שונים להתמודדות עם התופעה, כגון היתר על שימוש בסוגי נשק שונים. ואולם, כללי המשפט הבינלאומי תרים עדיין אחר כלים משפטיים להתמודדות עם שאיפת המדינות להתחמשות גרעינית, ביולוגית וכימית[3].

המשפט הבינלאומי שואף ליצור מסגרת פעולה משותפת למדינות, אשר מטרתה הסדרת עקרונות לפעילות בינלאומיות ופתרון סכסוכים בדרכי שלום. ע"פ המשפט הבינלאומי, ישנו שיוון בין כל המדינות המרכיבות מערכת זו. ואולם, לא קיימת בעולם סמכות עליונה בה מכירות כל המדינות ולפיכך אין סמכות עולמית עליונה כלשהי אשר בידה לחוקק חוקים המחייבים את המדינות ואין סמכות אשר יכולה לקבוע את הנעשה בתחומן, או לאכוף חוקים בינלאומיים.

התפתחויות חשובות של המשפט הבינלאומי במהלך המאה ה- 20 היו גידול במס' הארגונים הבינלאומיים, גידול משמעותי במס' האמנות הבינלאומיות הנחתמות בין מדינות, ריבוי וגיוון הסוגיות בהם עוסק המשפט הבינלאומי וכן התפתחותם של המשפט הבינלאומי ההסכמי והמנהגי. המשפט הבינלאומי מבוסס על מס' מקורות, מנהגיים והסכמיים:

מנהג בינלאומי – מנהג זה משמעו כללי התנהגות מקובלים המחייבים את המדינות ומהווים חוק במשפט הבינלאומי על אף שאינם כתובים במסמך מחייב. קביעת קיומו של דין מנהגי מסתמכת על התנהגות המדינות ועל כן, בכדי לקבוע האם קיימת פרקטיקה מחייבת מצד המדינה יש לבחון את משך הזמן בו התנהגה המדינה ע"פ כללים אלה, הישנותה והמשכיותה של פעולתן ע"פ פרקטיקה זו. אם כן, היווצרותו של מנהג מחייב במשפט הבינלאומי, תלויה בסוגיה הנידונה ובמידת ההתנגדות לה. יתרה מכך, מנהג בסוגיה מסוימת, תוכר כמחייבת במידה והמעצמות מקבלות אותו עליהן, ועל כן נוהגות לפיו בעקביות. כך הופך המנהג לפרקטיקה המקובלת כדין מחייב.

סעיף 51 למגילת האומות מאוחדות מגדיר את הזכות ל"הגנה עצמית" של מדינה. דוקטרינה זו של הגנה עצמית של מדינה התפתחה כחלק מהחריגים על האיסור העקרוני להפעיל כוח.

עולה כי הגנה עצמית נחלקת לשניים: ראשית, הגנה עצמית אישית, אשר משמעה התר התגובה של מדינה כנגד פעולה מזוינת בלתי לגיטימית כלפיה. ושנית, הגנה עצמית קולקטיבית אשר משמעה סיוע של מדינה אחת לאחרת כשמופעל כלפיה כוח לא לגיטימי. על פניו, מדובר בהגדרה מצומצמת אך המנהג הבינלאומי יצר גם חריג של הגנה עצמית מניעתית שמשמעה התר להפעלת כוח מניעתי כנגד התקפה עתידית. ואולם, בכדי שמדינה תכנס לגדר חריג זה, עליה לעמוד בשני תנאים מצטברים: מידיות ומידתיות[4].

ניתן לסכם ולומר כי דיני המלחמה טומנים אם כן בחובם את דיני התפיסה הלוחמתית אך הם חלים בכל תרחיש של עימות מזוין בעל אופי בינלאומי, דהיינו, כזה החורג מגבולות המדינה, בין אם המקום בו מתרחש העימות המזוין נתון לתפיסה לוחמתית ובין אם לא. דינים אלה הינם חלק מדיני ניהול הלחימה (ה-jus in beo) אך מנקודת מבט ההומניטארית, הם מהווים חלק מהמשפט הבינלאומי ההומניטארי (ה-International Humanitarian law) וכשדין זה חסר ניתן להשלימו על ידי "משפט זכויות האדם הבינלאומי" (ה-Human Rights aw) הכולל אמנות שהוזכרו לעיל כגון האמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות מ-1966 וכולי[5].

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

האמנה האוסרת שימוש ייצור ופיתוח נשק כימי – CWC.

אירוינג, ל' ג'ניס וליאון, מאן. תהליך קבלת החלטות. תל-אביב: משרד הביטחון- ההוצאה לאור.

ג'רלד שטינברג אסטרטגיה של נשק לא קונוונציונאלי – מושגי יסוד ביחב"ל האונ' הפתוחה

כהן אבנר העידן הגרעיני כהיסטוריה מוסרית, משרד הבטחון,ההוצאה לאור.

יורם דינשטיין. אמנות בינלאומיות, תל – אביב : הוצאת שוקן.

אבנר כהן ישראל והפצצה ירושלים : הוצאת שוקן.