‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי הגנת זוטי דברים?

תוכן עניינים

חלק ראשון - מבוא

 חלק שני - גוף העבודה

סייג זוטי הדברים סעיף 34יז - פרשנות

עקרון החוקיות בהקשר של סייג זוטי דברים

זוטי דברים - נשללת הפליליות של המעשה לאור הנסיבות

האם סייג זוטי הדברים מהווה טענה מקדמית

אקטוס ראוס של זוטי הדברים

עבירה קלת ערך

סמכותו המהותית של בית המשפט בהגנת זוטי הדברים

משפט משווה

ארה"ב

קנדה

אנגליה

 חלק שלישי: סיכום

 ביבליוגרפיה

עד לחקיקת תיקון 39 לחוק לא היה למעשה כלי חוקי אשר יאפשר לבית המשפט לא להרשיע בפלילים. עם זאת, ברי כי המציאות הביאה לכך שרשויות התביעה כגון משטרת ישראל ופרקליטות המדינה נמנעו במקרים מסוימים להגיש כתבי אישום כנגד חשודים בעניינים של מה בכך, וזאת בין היתר באמצעות הסמכות לסגור תיקים מחוסר עניין לציבור,[1] אשר מהווה כלי דומה בבסיסו להגנת זוטי דברים. אף על פי כן, כאשר הגיע עניין לבית המשפט, אזי בית המשפט היה נטול סמכות שלא להרשיע את הנאשם מחמת זוטי דברים, והדרך להתמודדות עם המצב הייתה (ולעיתים עודנה כיום) להרשיע את הנאשם אך לפסוק לו עונש נמוך יחסית לעונש המרבי של העבירה. יאמר כי סוגיה זו כשלעצמה מעוררת שאלות בדבר השימוש בסמכות בית המשפט לפסוק עונש כראות עיניו והשאלה האם יש מקום להשתמש בחומרת העונש ככלי להתמודדות עם עברות שמהוות זוטי דברים, אך היריעה בעבודה זו קצרה מכדי לדון בעניין זה.

אף על העדרו של מקור נורמטיבי במסגרת החקיקה ניתן להצביע על כך שעוד בפסקי דין מוקדמים נתן בית המשפט דעתו לכך שבמקרים מסוימים יש מקום להכיר בסייג של זוטי דברים וזאת כאמור למרות העובדה שלא ניתן להצביע על מקור נורמטיבי בחקיקה, כך, בעניין אבני[2] ציין בית המשפט בהערת אגב כי:

"אמנם יתכנו מקרים שבהם מעשה אשר ממלא אחרי כל תנאי הגדרת עבירה שבחוק הוא כה פעוט, שבית-המשפט יתיחס אליו כאל דבר שאינו ראוי להגנת הדין הפלילי, על-פי העיקרון שאין החוק עוסק בדברים של מה בכך"[3]

 יאמר כי במסגרת עניין אבני קבע בית המשפט בסופו של יום שלמרות ההכרה העקרונית, אין ליישם עקרון זה במקרה הספציפי.

יאמר כי העיקרון שנקבע במסגרת עניין אבני עודנו בא לידי ביטוי במסגרת פסיקת בתי המשפט, וכך למשל בעניין אריאל אשר ניתן לאחר תיקון מס' 39 ציין בית המשפט את עניין אבני כמקור להגנת זוטי הדברים.[4] במסגרת עניין אריאל דן בית המשפט במקרה בו המשיבה 1 הינה חברה המפעילה ומתחזקת מערכות רמזורים, המשיב 2 שימש כמנהל המשיבה 1 והמשיב 3 שימש כבורר בין המשיבה 1 לצד שלישי. כנגד המשיבים 1 ו-2 ואחרים הוגש כתב אישום, לפיו הסכם הבוררות עולה לכדי הסדר כובל שמטרתו חלוקת שוק כך שמנורה תתחזק את מערכת הרמזורים בחיפה בעוד המשיבה 1 תתחזק את מערכת הרמזורים בירושלים. לנוכח האמור, ביהמ"ש קמא זיכה את המשיבים 1 ו-2, בעוד שאר המעורבים הורשעו במסגרת הסדר טיעון או שהמערערת חזרה בה מהאישום. כמו כן, זיכה ביהמ"ש קמא את המשיב 3 מעבירה של סיוע ליצירת הסדר כובל, ועל קביעות אלו המדינה מערערת, ובין היתר באמצעות הלנה על היקף תחולתו של סייג זוטי דברים.

כבר בשלב זה אציין כי ניכר שגם היום ניתן להצביע על כך שאופן התייחסות בתי המשפט להגנת זוטי הדברים טרם התגבשה לכדי הלכה ברורה, וניתן להצביע על פסיקות סותרות וגישות שונות להגנת זוטי הדברים כפי שיוצג בהמשך.

עוד בטרם נחקק עקרון זוטי הדברים במסגרת החקיקה הפלילית, הוכרה הגנת זוטי הדברים כהגנה החולשת על כלל מערכת המשפט ועל מגוון ענפי משפט שונים, ולא רק כהגנה הקיימת במסגרת המשפט הפלילי.[5]

כאמור, לנוכח העובדה שלבית המשפט לא הייתה סמכות שלא להרשיע מי שהוכחו לגביו, מעבר לספק סביר, יסודותיה של העבירה שיוחסה לו, לא נותרה לבית המשפט ברירה אלא להרשיע נאשם. זאת, גם אם בית המפשט משוכנע "כי העניין הוא טכני או פעוט, כי אנשים אחרים אינם עומדים לדין בנסיבות דומות, וכי לא הייתה הצדקה להגשת כתב האישום כפי שהוגש".[6]

יאמר כי המצב החוקי הבעייתי גרם גם לחוסר נוחות אצל בית המשפט אשר מצא עצמו נטול סמכות שלא להרשיע נאשם, ובית המשפט נתן את דעתו לעיין זה במסגרת עניין מפן[7] שם נאמר כי:

"בסוף הדיון בערעור זה הייתה זאת הרגשתו של כל אחד מאתנו, שישב בדין, כי אפילו נחליט שקיים יסוד להרשעתו של המערער, מוטב היה אילו השלטונות השתמשו בשיקול דעתם ונמנעו בכלל להביא את הלה בפלילים"

 קרי, אנו נוכחים כיצד בית המשפט חש אי נוחות מכך שהנאשם בעניין זה כלל הובא לדין. יאמר כי בעניין מפן בסופו של יום לא הורשע הנאשם ויצא זכאי, וכך נמנעה הרשעתו בין כה וכה, ולכן יכול היה בית המשפט לבוא בביקורת האמורה.

(בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמים באנגלית ובעברית)

ביבליוגרפיה לדוגמא:

ליכט א'. "הגנה מן הצדק" - מבט עיוני ומעשי. אוצר המשפט (2023)

בועז סנג'רו ביקורת דיני העונשין הישראליים (נבו) 

 א' מגן "'זוטי דברים'- אך לא מילתא זוטרא", הפרקליט מג 41 

 ע"פ 839/78 מדינת ישראל נ' יצחק אבני, פ"ד לג(3) 821.

חסינה