‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי היקף ההגנה על 'הזכות המוסרית' לאחר מות היוצר?

תוכן עניינים

מבוא

שאלת המחקר

זכויות העמסה או זכויות יוצרים?

תכלית זכויות היוצרים

מהן זכויות יוצרים

הורשת זכויות יוצרים

מחכים 70 שנה אחרי מות היוצר

החוק הישראלי - תערובת של השפעות

איך משתקפים הפערים האלה בחוק הישראלי?

הזכות המוסרית - קניין, אישיות או ביטוי?

על הזכות המוסרית

עמל או אישיות

הגישה הקונטיננטלית: היצירה היא אני

הגישה האמריקאית: שאלה של יעילות

הדין בישראל: סבירות ההיפגעות

מהי פעולה סבירה

הזכות המוסרית לאחר המוות - הגנה או כליאה?

הזכות האישית והמוות

בין הנצח לאין

מה רצה ביאליק?

נחלת הכלל - המנוע ליצירה

מהי נחלת הכלל

אל המנוחה ואל נחלת הכלל

סייג הפעולה הסבירה - המפתח לאיזון

מות הסובייקט

מרחק הזמן

הציבור שותף

על מי הנטל

הביקורת

מדוע לא לנצח

האיזון

סיכום

רשימת מקורות

בשנה שעברה צוינו 70 שנה למותה של אנה פרנק בברגן בלזן. ברוב מדינות המערב, 70 שנה לאחר מותו של היוצר פוקעות זכויות היוצרים על יצירתו. לפיכך סוף השנה הקודמת היה אמור להיות מועד פקיעתן של זכויות היוצרים על היומן שהפגיש מיליונים עם סיפור המחבוא של שתי משפחות ועם אהבת האדם והאופטימיות של נערה אחת.

אבל בנובמבר הצהירו בעלי הזכויות על היומן, ״קרן אנה פרנק״ היושבת בשווייץ, שאנה אינה המחברת היחידה של היומן: אביה אוטו פרנק הוא מחבר-שותף. המהלך, שעשוי עוד לעורר מחלוקות משפטיות, נועד לדחות את פקיעת הזכויות ל-2050, 70 שנה אחרי מות האב, ב-1980.

ייתכן שהמניע של הקרן הוא כלכלי גרידא; היומן המפורסם הוא מקור יציב ומתמיד להכנסות גדולות (המחולקות לארגוני סיוע בעולם). ייתכן שיש כאן גם מאבק שליטה מול בית אנה פרנק, שהתכוון להעלות לרשת גרסה חופשית של היומן עם תום השנה. ותיתכן גם טענה שהקרן פעלה ממניע תרבותי: רצון להגן על היצירה החשובה מפני פגיעה בכבודה[1].

ואכן, מעניין לחשוב מה היה קורה אילו הפך היומן המפורסם לנחלת הכלל השנה, מעבר לעובדה שכל אדם (או מו״ל) היה חופשי להעתיק, להדפיס ולהפיץ אותו כרצונו. עם פקוע זכויות היוצרים פוקעת גם ״הזכות המוסרית״ המתלווה אליהן, ומגינה על היוצר מפני ״סילוף״ או ״פעולה פוגענית״ ביצירתו. האם היינו חוזים בגרסה גראפית של היומן ("קומיקס")? אולי היו צצות גרסאות מקוצרות או מחורזות, אולי אפילו סרט הנפשה של אולפני דיסני.

האם במהלך שנקטה הקרן השוויצרית היא מגינה עלינו, אזרחי העולם, מפני עיוותה של היצירה הייחודית הזאת, או שמא ההיפך הוא הנכון, והיא מונעת מאתנו אפשרויות תרבותיות מרתקות ומעשירות? אקדמאי צרפתי הרואה בעצמו ״אקטיביסט ככל שזה נוגע לנחלת הכלל״ הגדיר בסוף דצמבר את דחיית מועד פקיעת הזכויות על היומן "מזעזעת".

זאת השאלה שאני מבקשת לבחון בעבודתי זו: האם העברתה הבין-דורית של הזכות המוסרית, במשך 70 שנה אחרי מותו של היוצר, היא ראויה? אולי הזכות המוסרית על יצירה צריכה להימשך לנצח, כפי שקובע החוק הצרפתי, או שנכון יותר, תרבותית ומעשית, לקבוע שהיא פגה עם מות היוצרת, שהרי רק היא עצמה יודעת מהו בעיניה סילוף או פגיעה ביצירתה, וראוי לאפשר לכוחות יצירתיים חדשים לעשות בה שימוש מעשיר. ואולי פתרון ביניים הוא הנכון. במלים אחרות, מה היקף ההגנה הראוי על הזכות המוסרית לאחר מותו של היוצר?[2]

כדי לדון בשאלה זו אתייחס לתכליתן של זכויות היוצרים ולמהותה של הזכות המוסרית - זכות טבועה המגינה על היצירה כשלוחה של אישיות היוצר, ואולי זכות הנגזרת מכבוד האדם ומחופש הביטוי - ואבדוק את תפקידם של יורשי היוצר ביחס אליה, ואת מקומו של האינטרס הציבורי.

בפרק הראשון אסקור בקצרה את תולדות זכויות היוצרים ואת התכליות השונות שלהן. בפרק השני אתמקד בזכות המוסרית ואראה את המתח בין הגישה האנגלו-אמריקאית[3] לגישה הקונטיננטלית -בין התפיסה שהיא בראש ובראשונה קניינית לבין הגישה שרואה ביצירה חלק בלתי נפרד מאישיות היוצר. לבסוף אתמקד בסעיפים הרלוונטיים בחוק הישראלי ובפרשנותם.

בפרק השלישי אתמקד בשאלת היקפה של הזכות המוסרית לאחר מותו של היוצר. אנסה לבדוק את הזכות הפרטית מול זכויות הכלל - האם יש מקום להותיר זכות אישית אחרי המוות ומנגד, מהי ומה צריכה להיות נחלת הכלל? מה המשמעות התרבותית של הנאמנות לזכות המוסרית לעומת שחרור היצירה? במרכז הפרק יעמוד, כדוגמה בולטת, פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב שניתן ב-2013 ומתמקד בשאלת הזכות המוסרית לאחר המוות.

בפרק הרביעי והאחרון אנסה להציג את מה שנראה לי כאיזון הנכון בין טובת היוצר לבין טובת הכלל ביצירה, איזון שבו מות היוצר הוא קו פרשת המים. לדעתי הזכות לשלמות היצירה דורשת פרשנות מרחיבה והגנה מרבית כל עוד מחברת היצירה חיה. אחרי מותה, לעומת זאת, אציע הרחבה של סייג הפעולה הסבירה המצוי בחוק, עד כדי קביעת חזקת פעולה סבירה. לסיום אנסה להתמודד עם ביקורות אפשריות על תפיסה זו.

נתן אלתרמן כתב בשירו ״בדרך הגדולה״: ״להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל/ ואמות, ואוסיף ללכת". אמנות גדולה חיה אחרי מות יוצרה. וכדברי אלתרמן, משהו מן היוצר עצמו ממשיך גם הוא להתקיים ביצירתו, והוא ראוי לכבוד. אבל רק הוא עצמו יודע בוודאות מה מכבד אותו ומה לא. ואולי הכבוד הגדול מכל הוא עצם העובדה שהדורות הבאים ממשיכים לראות ביצירתו מקור השראה ועניין.

(בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמים באנגלית ובעברית)

ביבליוגרפיה לדוגמא:

שלי קרייצר-לוי " חידת הירושה: רצון, המשכיות ומחויבות" משפט ועסקים כב, תשע"ט ((2019

בירנהק מיכאל "יצירה משפטית: שימוש הוגן בדיני זכויות יוצרים" בתוך: משפט, תרבות וספר - ספר נילי כהן 106-84 (עופר גרוסקופף ושי לביא עורכים)

 Lewinsky S.V. (2019) Copyright Throughout the World. Thomson Reuters (2019)