‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי פרשת אייכמן כמשפט הפוליטי לאור הסמכות לדון פשעי נאצים? 

תוכן עניינים

שאלת המחקר

מבוא

שאלת סמכות בית הדין

העדויות

פסק הדין וביצועו

השלכות והשפעת המשפט

ביקורת על המשפט

ביקורת של חנה ארנדט

הוצאה להורג

הסרט "מבצע פינאלה" 2018

סיכום

ביבליוגרפיה

משפט אייכמן הוא המשפט בו הועמד לדין הפושע הנאצי אדולף אייכמן על מעשיו בשואה ובסיומו נידון למוות.

אייכמן היה אחראי מטעם הנאצים על כל משלוחי הרכבות והאקציות מרחביאירופה אל מחנות הריכוז וההשמדה. בהונגריה הוא ניהל במישרין את השילוח, וכמעט חצי מיליון איש נשלחו אל מותם. לאחר המלחמה הוא ברח לארגנטינה וחי שם תחת השם ריקרדו קלמנט. חשיבותו הגדולה של משפט אייכמן היא שרבים מניצולי השואה פתחו את סגור לבם בעת עדותם, וכך גברה תודעת השואה בציבור הישראלי ובעולם, כמו גם האמפתיה כלפי הניצולים.

סנגורו של אייכמן, רוברט סרווציוס, ניסה לערער על סמכות בית הדין לשפוט אותו, בהתבססו על ארבע טענות:

השופטים הם יהודים ויש חשש שלא יהיו אובייקטיביים.

חקיקה אקסטריטוריאלית: אין לקיים את המשפט מאחר שהנאשם נחטף מביתו שלא בארץ.

תחולה פלילית רטרואקטיבית: החוק חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י1950 שעליו מתבסס כתב האישום הוא משנת 1950 ולכן הוא מאוחר למעשים שנעשו במהלך המלחמה, ולא מקובל שחוקים פליליים יהיו רטרואקטיביים.[1]

העבירות נעברו מחוץ לשטח מדינת ישראל ובתקופה שנעשו מדינת ישראל כלל לא הייתה קיימת.

בית המשפט דחה טענות מקדמיות אלה ופסק:

בקשר לטענה בדבר חוסר האובייקטיביות, של השופטים בהיותם יהודים, אמר בית המשפט: "... כי אכן בשבתו על כס המשפט אין השופט חדל להיות בשרודם, בעל רגשות ויצרים, אולם הוא מצווה על פי החוק לכבוש רגשות ויצרים אלה, שאם לא כן, לא היה שופט כשיר לעולם לדון באישום פלילי, המעורר רגשות סלידה, כגון בגידה, רצח או כל פשע חמור אחר".[2]

בקשר לחטיפתו של אייכמן בארגנטינה והבאתו לישראל בניגוד לרצונו, פסק ביתהמשפט כי סמכותו של ביתמשפט לשפוט נאשם תלויה אך ורק במהות סעיף העונשין הכלול בכתב האישום ובהתאמתו למעשים המיוחסים לנאשם, ואין ביתהמשפט רשאי לבחון את הדרך שבה הובא הנאשם לתחום השטח הריבונות של המדינה שבה הוא נשפט. [3]

בקשר לכלל בדבר חוסר תוקף רטרואקטיבי של חוקים פליליים, אמר בית המשפט כי אין זה כלל חוקי מחייב, אלא כלל שלצדק, המתקומם על הענשת אדם בשל מעשה שלא היה בלתי חוקי בעת ביצועו. אך המצב שונה בקשר לעבירות המיוחסות לאייכמן, שכן החוק בדבר עשיית דין בנאצים ובעוזריהם לא יצר נורמות משפטיות חדשות, אלא רק איפשר את העמדת העבריינים לדין בשל מעשים, שבכל מקום בעולם, לרבות בגרמניה עצמה, היו הם מודעים לאיחוקיותם גם בעת ביצועם. בשל משטר אי החוקיות ששרר בגרמניה הנאצית לא נענשו מבצעי הפשעים בגין העבירות, אך דרישות הצדק חייבו הקמת ערכאה, שבפניה יועמדו הפושעים לדין. בית המשפט הסתמך גם על הצהרות פומביות של בעלות הברית בזמן המלחמה כי לאחר סיומה יועמדו הנאצים לדין, וראה בהן אזהרות מספיקות לדרישה כי "אין עונשין אלא אם כן מזהירין".

בקשר לטענה כי מדינת ישראל לא הייתה קיימת בזמן ביצוע הפשעים, פסק בית המשפט שהתוכנית להשמדת העם היהודי כוונה אף כלפי היהודים שחיו באותה עת בארץ ישראל.

מצגת בנושא משפט אייכמן, רפראט שואה

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

דינה פורת, היישוב, השואה וקבוצת הנוקמים של אבא קובנר, הוצ' פרדס (2020)

אורה הרמן, הכבשן והכור, מאחורי הקלעים של משפט אייכמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד

מרדכי גילה, עצי לבנה ומסילות ברזל: על קליטת ניצולים ממחנות הריכוז, הוצ' פרדס (2019)