‏290.00 ₪

שאלת המחקר:

כיצד מתבטאת האידיאולוגיה הציונית ביצירות "עגונות" ו "שבועת אימונים" מאת עגנון?

תוכן עניינים

1. תקציר
2. מבוא
3. פרק ראשון: ביטויי הרעיון הציוני בסיפור שבועת אמונים
4. פרק שני: ביטויי הרעיון הציוני בסיפור "עגונות"
5. דיון
6. סיכום

בעבודתי זו, אני אחקור את האידאולוגיה הציונית, ואיך מתבטאת ביצירות עגנון, "עגונות" ו "שבועת אימונים". נטייתו של עגנון לרעיון הציוני משתקפת כאורח מתוך בעוד כמה מן הטקסטים הנשכחים שחיבר בימי נעוריו, ובה מוצג המוטיב של העלייה לארץ ישראל, ובמיוחד השאיפה לגור במושבות. אכן שנות ילדותו ובחרותו, החופפות לשנות ה-90 של המאה ה-19 ולראשית העשור הראשון של המאה ה-20, היו שנים של התבססות והתרחבות התנועה הציונית בגליציה, ועוד שנת 1893 נוסדה בה החברה "ציון". הרעיון הציוני החל להתפשט בקרב כל שכבות היהודים, ובייחוד אצל הנוער. עגנון עצמו, שהתמסר מגיל צעיר לפעילות ציונות, ובכך האידיאל הציוני של עגנון היה גורם מכריע בהחלטתו לעלות לארץ ישראל באביב 1908. עגנון התיישב בשכונת נווה-צדק שביפו והיה תוך זמן קצר לסופר בעל מוניטין.[1]

רעיון הלאומיות ותחילת פעולתן של תנועות לאומיות צמחו במאה התשע עשרה והשפיעו גם על צמיחתה של הלאומיות היהודית[2]. בבסיס התנועות הלאומיות עמדה הדרישה להקים ולחיות במדינה משלהן, כשלתושבי המדינה שפה, תרבות ועבר משותפים. משכילים יהודיים הושפעו מהמאבקים הלאומיים שפרצו ברחבי אירופה וטענו שיש להגדיר את העם היהודי גם כן כלאום, שזכאי לקיום עצמאי וריבוני. הדרישה לריבונות נשענה גם על כישלון האמנסיפציה שלא היטיבה עם היהודים בגלות ולא תרמה לשילובם וקבלתם בקרב העמים והמדינות בהן הם חיו, וכן על הצורך למצוא מקום אחד ובטוח ליהודים שסבלו מאנטישמיות ורדיפות, בפרט במזרח אירופה.

בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה החלו לקום אגודות ציוניות שונות, שכונו יחדיו "חובבי ציון", שביקשו לקדם באופן מעשי את הרעיון הלאומי-יהודי (ציונות), לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה. מטרתם היתה לספק אלטרנטיבה ליהודים שביקשו לברוח מהפרעות במזרח אירופה (ובעיקר ברוסיה) ולהפנות אותם להתיישב דווקא בארץ ישראל. חברי האגודות רכשו קרקעות בארץ ועליהן הקימו את ההתיישבות היהודית הראשונה מזה אלפיים שנות גלות, המושבה. חיי העולים בתקופה זו, שכונתה העלייה הראשונה, היו קשים. העולים, שברובם היו בעלי משפחות מסורתיות ודתיות, לא ידעו כיצד יש לעבוד את האדמה, וסבלו מגניבות, התנכלויות, רעב, מחלות ומחסור כלכלי. רבים מהעולים עזבו את הארץ, ואנשי אגודת ביל"ו החליטו לפנות לעזרת הברון אדמונד דה רוטשילד.[3]

הברון רוטשילד נענה לבקשתם והציל למעשה את המושבות. הוא העביר כספים למושבות הקיימות, רכש אדמות והקים מושבות חדשות, והקים מפעלים לצורך יצירת מקורות פרנסה, כדוגמת היקב בראשון לציון. לצערם של אנשי העלייה הראשונה, שהיו תלויים בכספו של הברון, רוטשילד שלח לארץ גם את פקידיו, שניהלו את הכספים וקיבלו את ההחלטות באופן בלעדי, ללא כל יכולת של אנשי המושבות להשפיע או לנהל את עצמם באופן עצמאי.

במהלך תקופה זו, בשנת 1897, כינס לראשונה בנימין זאב הרצל בעיר באזל בשוויץ כמאתיים נציגים של קהילות יהודיות מרחבי אירופה בקונגרס שהטביע את חותמו על הציונות. בקונגרס זה קמה התנועה הציונית כתנועה לאומית רשמית, ונקבעה תוכנית באזל שמטרתה לפעול באופן מעשי ומאורגן, כלל יהודי, על מנת להקים בית יהודי לאומי בארץ ישראל. הרצל שם לעצמו למטרה להשיג קודם הסכמה בינלאומית למטרה התנועה, אך נכשל, ולאחר מותו, התנועה הציונית החליטה לפעול במקביל בשני מישורים: דיפלומטי להשגת צ'רטר ומעשי להעלאת יהודים והתיישבות בארץ ישראל.[4]

כך, בשנת 1904, החלה תקופה העלייה השניה. בתקופה זו עלו לארץ ישראל גם צעירים סוציאליסטיים שביקשו להטמיע את האידיאולוגיה הסוציאליסטית והקימו את הקיבוצים מתוך מטרה להטמיע את העבודה העברית העצמאית בארץ, וגם אנשי רוח ומדע, שהתיישבו בעיר הנמל המרכזית בארץ, יפו.

(בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמים באנגלית ובעברית)

ביבליוגרפיה לדוגמא:

זיוה שמיר, עגנון - תלמידו הנסתר של חיים נחמן ביאליק, תל אביב: ספרא, 2020.

רומן כצמן, סמלי צחוק ביצירתו של ש"י עגנון, הוצאת מאגנס, 2018

 אבידב ליפסקר, מחשבות על עגנון, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2018.

חסינה DNEVO