‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי הגנת מלונות ים המלח מפני הצפה?

תוכן עניינים

ראש פרק / עמוד מס'

מבוא. 4

מחדל ההפרטה. 5

יוצאים בעלי בתי המלון למלחמת חורמה נגד הכוונה להעתיק את המלונות. 6

מניעת ההצפה : הסיכון והסיכוי 7

המאבק על תמלוגי ים המלח. 8

מייבשים את הסביבה. 9

לוח זמנים- ההצפה. 9

תכנית "קציר ים המלח" במטרה למנוע את המשך עליית המפלס והצפת המלונות. 11

המפלס בעלייה מתמדת. 11

תיירות, מלונות וסכנת הבולענים.. 12

פויבה. 12

בולענים בישראל. 13

שיקום.. 14

רקע גאוגרפי - ים המלח. 14

בריכות המפעלים הכימיים בדרום האגן 16

הבולענים באיזור עין-גדי 17

התיירות בים המלח. 19

ניצול משאבי האנוש בים המלח והקשר לתיירות. 20

התיירות בים המלח כמשאב. 20

תיירות ירוקה ופיתוחה. 22

עמדתם של יזמי התיירות בים המלח. 22

עמדתם של הפעילים הסביבתיים.. 22

מרכיבי הקונפליקט. 24

המאבק של מלון הקדרון 24

תכנית חבר ותכנית עין גדי 24

הפגיעה התיירותיות בים המלח עם היווצרות הבולענים.. 26

היווצרות בולענים באזור ים המלח והשפעה על התיירות. 26

חלופות מדיניות. 29

אלטרנטיבה של חיזוק התשתיות הקיימות - מלונות וכבישים כדי לפתור בעיית הבולענים.. 30

עלויות. 32

חלופה אחרת: הרחקת מוקדי התיירות מנקודות אסון צפויות. 32

חלופה: ניטור בולענים וסגירת אזורים בסיכון גבוה. 34

השפעה על התיירות:. 35

ניתוח החלופות. 36

ביבליוגרפיה. 38

נספחים: סקרים וגרפים.. 40

נספח מס' 1: מס' תיירים (באלפים) במלונות ים המלח 1991-1997- (מתוך נתוני הלמ"ס) 40

נספח מס' 2: החלטות הבג"ץ (מקור: אינטרנט) בבית המשפט העליון 40

נספח מס' 2: תיירות מחו"ל בים המלח בין השנים 1990 - 1998. 42

נספח מס' 3: כניסת תיירים לים המלח דרך האוויר בין השנים 1994 - 1998. 42

נספח מס' 4: פרטים על ים המלח. 43

נספח מס' 5: הידרדרות ים המלח. 44

נספח מס' 6: תיירות בים המלח. 44

עבודה אקדמית זו תעסוק בנושא:  תיירות ים המלח -הצפת המלונות וסכנת הבולענים. במהלך השנים, בשורה של מחדלים מתמשכים, ביצעה ישראל סדרת פעולות שהזיקו לים המלח וגרמו לירידת המפלס שלו. החטא הקדמון, ההיסטורי, היה ההתעלמות מהטבע. בסוף שנות ה-50 הוקם המוביל הארצי, שהיה מפעל מבורך ומודרני בזמנו, אך גרם נזק עצום בהמשך. המוביל הארצי פגע קשות בזרימת המים הטבעית בקטע הירדן שמדרום לכנרת, מכיוון שהמים הוסטו לכיוון המרכז. גם המדינות השכנות לנו, סוריה וירדן, היטו את מי הירדן והירמוך, וכולם ביחד גרמו לכך שבמהלך המאה ה-20 ירד מפלס ים המלח ב-25 מטר.[1]

תורם נוסף לירידת המפלס הוא מפעלי ים המלח, בבעלות חברת כי"ל שבשליטת משפחת עופר. לפי נתוני המכון הגיאולוגי, המפעלים אחראים ל-20% מירידת מפלס הים. הם שואבים מים לבריכות האידוי שמדרום לים, שבהן נעשה תהליך הפקת האשלג שממנו מייצרת החברה דשנים לחקלאות ברחבי העולם. לפי מחקר של מכון נאמן בטכניון , שווי הנזק שייווצר אם המצב הקיים יימשך הוא 90 מיליון דולר בשנה. בעיית ירידת המפלס בים המלח יוצרת כמה בעיות סביבתיות נוספות. כך לדוגמה, נוצרים הבולענים - בורות גדולים הנפערים באדמה בעיקר באזור צפון ים המלח ומהווים סיכון ממשי לחיי אדם. גם הכבישים באזור זה נהיים משובשים יותר ויותר ודורשים לא מעט עבודות שיפוץ.[2]

בזמן שמפלס ים המלח יורד בהתמדה, חלקו הדרומי דווקא עולה ב-20 ס"מ מדי שנה, ומאיים להציף את המלונות הסמוכים. עד הקמת המוביל הארצי היתה לשון יבשה גדולה בחלקו הדרומי של ים המלח. במהלך השנים התייבש לחלוטין חלקו הדרומי, והלשון נעלמה מהנוף. ב-1965 הקימו מפעלי ים המלח את בריכה מספר 5, בריכה עצומה בגודל 80 קמ"ר (פי 1.5 משטח תל אביב), שאליה הגיעו המים מהאגן הצפוני ויצרו, יש מאין, מאגר נוסף של ימת מלח. הצורך היה תעשייתי - בבריכה מספר 5, לצד בריכות קטנות שלידה, מפיקים מפעלי ים המלח את האשלג באמצעות אחד התהליכים הזולים ביותר בעולם, המבוסס על אנרגיית שמש. כתוצאה מתהליך ייצור האשלג, שוקע מלח בישול בבריכה, מצטבר על הקרקעית ומעלה את מפלס המים.

בתחילת שנות ה-70 החליטה המדינה לפתח גם מיזמי תיירות בסמוך לבריכה. אושרה הקמת המלון הראשון באזור, על אף שכבר באותה שנה התריעו מפעלי ים המלח, שהיו בבעלות ממשלתית, על הסכנה העתידית הגלומה בהקמת מלונות ליד הבריכה. "מי הים בתוך הבריכות עולים בהדרגה ועתידים להציף את החוף", כתב מנהל מפעלי ים המלח לשר התיירות דאז, משה קול. "הצפה זו תבטל את החוף שמתכנני המלונות והמבנים האחרים סומכים על קיומו ובעיקר צפויה הצפה במבנים המוקמים או שיוקמו בקרבת יתר לחוף הים". התרעה דומה נשלחה למשרדי הממשלה הרלוונטיים האחרים.

לפי דו"ח מבקר מדינהשהוקדש למחדל, חוות דעת פנימית במינהל מקרקעי ישראל מאוקטובר 1971 קבעה שיש למנוע בעתיד הקמת מלונות בטווח ההצפה של המים. למרות האזהרות וחוות דעת זו, הממשלה לא מנעה את הקמת המלונות. בשנות ה-80 הוקמו שמונה בתי מלון באזור, וכיום יש שם 15 בתי מלון, שישה מהם על קו המים, ותשעה נוספים בקו השני, המרוחק יותר מהמים. במהלך השנים היו בעלי המלונות מודעים היטב לבעיה.

כל המלונות, מלבד שלושה, חתומים מול מפעלי ים המלח על חוזה מיוחד שבו כתוב שהם מודעים לבעיית ההצפה. "כל המלונות חתמו על המסמך בהסתמך על תוכנית בניין אזורית מאושרת של גובה הסוללה שאליה הגענו לפני שנתיים-שלוש", מסביר נחמיה בן-פורת, יו"ר התאחדות בתי המלון באזור ים המלח. "במשך השנים אפילו מימנו את הגבהת סוללות העפר שסביב הבריכה כפתרון זמני, אף על פי שזו היתה טרדה איומה ונוראה. השלמנו עם זה, מתוך ידיעה שיהיה פתרון קבע. לא העלנו בדעתנו, שנגיע למצב שבו אנחנו נמצאים כיום".

הפעם הראשונה שבה נעשה מעשה פיסי כדי להתמודד עם הבעיה , כשמפעלי ים המלח הגביהו, ביוזמתם, את סוללות העפר שנבנו מסביב לבריכה. אז הוגדרה פעולה זו כהגנה זמנית, אך במשך הזמן, כיאה לישראל, התגלה שאין דבר קבוע יותר מהזמני. בשנות ה-90 הממשלה היא זו שהחליטה להמשיך בפעולות הגנה, שמשמעותן הגבהת הסוללות. הפעולה איפשרה את הקמתם של בתי מלון נוספים, לא נתנה פתרון לטווח הארוך ואף פגעה באופן חמור בסביבת מדבר יהודה מכיוון שהאדמה שהובאה אל הסוללות נלקחה מהנחלים שבסביבה. [3]

במשך שני העשורים שחלפו מאז, הוגבהו הסוללות כמה וכמה פעמים, במימון משותף של מפעלי ים המלח והמדינה. התריע מבקר המדינה שיש צורך מיידי ודחוף במציאת פתרון קבוע לבעיה. "במקום לקבל החלטות על פתרון קבע, החליטו הגופים האמורים, במשך עשר שנים, להקים עוד צוות ועוד ועדה ולא קידמו את הנושא כלל", נכתב בדו"ח. דברים ברוח דומה פורסמו גם בדו"ח מעקב מ-2005. [4]

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

[2] מ' ברדה, הגנת מלונות ים המלח מפני הצפה, ממ"מ הכנסת