‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי המחאה נגד תוכנית ההתנתקות?

תוכן עניינים

מבוא : תוכנית ההתנתקות – מהי ?

מטרות ההתנתקות

בעד ונגד הפינוי

מחאה נגד תוכנית ההתנתקות

פעולות מחאה אלימות ספק לגיטימיות מבחינה ציבורית וחוקית

כיצד הממשלה שיכנעה בעד ההתנתקות

תוכנית ההתנתקות והמחלוקות במחנה הימין

ההכנות להתנתקות

שכנוע של הממשלה בעד תוכנית ההתנתקות

פינוי האזרחים

אופן ביצוע ההתנתקות במעגל הראשון

תחילת ההתנתקות

הפינוי הכפוי של האזרחים בגוש קטיף

הפינוי הכפוי של האזרחים בצפון השומרון

פינוי התשתיות והמבנים

הריסת הבתים

פינוי התשתיות והצבא

פינוי הקברים

פינוי בתי הכנסת

ציר פילדלפי

מבצע "אשמורת אחרונה"

ההערכות בתום ההתנתקות

סיכום ומסקנות:

ביבליוגרפיה

רבים מאנשי השמאל תמכו בתוכנית שכן ראו אותה כהולמת את עמדתם העקרונית המתנגדת למפעל ההתנחלות בשטחים שכבשה ישראל ב-67', וסברו כי היא מהווה נדבך נוסף המקרב את מדינת ישראל לעבר הפתרון העתידי של 'שתי מדינות לשני העמים'. [1]

מתנגדי התוכנית דוחים את הנימוק הדמוגרפי וטוענים כי ישראל ממילא אינה שולטת במרכזי האוכלוסייה הפלסטינית בעזה[2] ויציאה משם תבסס את עזה כמרכז טרור ואת אפשרות העמקת טווח הירי משם לאזוריה הפנימיים של מדינת ישראל. זאת ועוד, הנסיגה החד-צדדית כוללת את פינוי ציר פילדלפי דבר שיקל את הגישה לעזה דרך מצרים. הנסיגה גם תעניק עידוד למחבלים בכך שתוכיח את טענתם כי "ישראל מבינה רק כוח".

אין כמובן להקל ראש בטיעוני-הנגד הביטחוניים והמדיניים שהשמיעו גורמים בימין ובשמאל נגד תוכנית ההתנתקות, אך די לראות את ההתגייסות חסרת הפשרות של מרבית הציבור הדתי נגדה, כדי להבין שבלב ההתנגדות להתנתקות לא עומד רק הטיעון הביטחוני אלא גם ובעיקר אידיאולוגיה; הציבור הדתי מאמין כי היאחזות עם ישראל בארצו הוא תהליך גאולה ונסיגה משטחים מהווה עבירה חמורה המרחיקה את הגאולה. טשטוש אופיו הביטחוני המקורי של הויכוח והפיכתו לסוציולוגי-אידיאולוגי ('מתנחלים' נגד 'שמאלנים') הוא שמאפשר לדון בו בהקשר של מרי אזרחי, שכן מדובר בשתי קבוצות המובחנות זו מזו מבחינה פוליטית-מפלגתית ומבחינה ערכית-אידיאולוגית. מחאת הימין שלוותה לא אחת בהפרות חוק שואבת את הלגיטימיות שלה מהוויכוח הפוליטי ואת תכניה ודבקותה במטרה מאמונתה הדתית. [3]

מחנה הימין, כולל חילוניים בעלי השקפת עולם ימנית, אך מורכב ברובו מדתיים-לאומיים חובשי 'כיפות סרוגות' שומרי מצוות המחזיקים במקביל בערכים דתיים-מסורתיים ובערכים יהודיים לאומיים (ציונות).

יישומה של תוכנית ההתנתקות, ובעיקר ההתחייבות על פינוי תושבים מבתיהם, נתפס בקרב קבוצות שונות באוכלוסייה כגזירה קשה וכואבת, אך בקרב מחנה הימין נקשר מייד לאמונה הדתית והחל להיבחן בפרמטרים ובטרמינולוגיה לאומית-דתית. ביטוי אחד לכך ניתן למצוא בדבריו של עו"ד ד"ר יורם דנציגר - משנה לפרקליט המדינה בעניינים פליליים שהושמעו בישיבת ועדת הפנים ואיכות הסביבה שהתקיימה ב-12/7/05 ודנה בנושא גבולות המחאה: "לפני פחות מ-48 שעות בחדשות ערוץ ‎10 התבטא הרב דניאל שילה מקדומים במילים הבאות: "הממשלה היא שמורדת במלכות ישראל". המשפט הזה מבטא יותר מכל את הבעיה שאנחנו ניצבים בפניה. ברגע שמנהיג דתי - איש ציבור, פוליטיקאי או מנהיג דתי[4] - רואה בהחלטות שהתקבלו בהליך דמוקרטי תקין החלטות שהן מרידה במלכות ישראל, כל אחד מאתנו צריך להבין שזאת לא רק שאלה של גבולות המחאה הציבורית, אלא מדובר בקרע ובשסע חמור בחברה הישראלית שאני מקווה מאוד שלא יגיע לאנרכיה, …. זאת בעיה אקוטית שמנהיגים של ציבור גדול כופרים בחוקיות ההחלטות, שלדעת רוב אזרחי המדינה, וכמובן המערכת המשפטית, הן החלטות תקינות וכשרות למהדרין. ברור לי גם שהדברים האלה לא מבוססים על השקפת עולם פוליטית. הדברים האלה מגיעים ממקום אחר, מאותה הבטחה אלוהית לעם ישראל שמרבים לצטט אותה: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנחל מצרים עד הנהר הגדול - נהר פרת" (בראשית ט"ו). ברגע שאדם חי לפי השקפת עולם, שלפיה הדברים האלה הם האמת והמשפט וזאת המלכות, מובן מאליו שהמחאה הציבורית היא לא רק עניין של זכות ביטוי או של הזכות למחות או אפילו להפגין, אלא מדובר באמת בבעיה אקוטית בחברה שלנו".

בשלב הראשון המכונה בעגה הצה"לית "יד לאחים" או "יד אחים", ניתנה לכל משפחה הזדמנות להתפנות בהסכמה. מטרת מבצע "יד לאחים" הייתה פרישת כוחות צבאיים באזורים המיועדים לפינוי תוך מתן עזרה למתנחלים[1] באריזת רכושם, העמסתו במכולות והובלת המכולות אל ייעדן ביישובי הקבע החדשים שנקבעו לכל משפחה. במהלך המבצע נקשו צוותי חיילים ושוטרים על דלתות בתי משפחות המתיישבים וחילקו להן צווי פינוי. הצוותים הונחו לגלות רגישות רבה לכאבן של המשפחות המפונות, לדבר איתן, ולנסות להקל על סבלן. בנוסף לפרישה הצבאית, הובאו למקום צוותים של פסיכולוגים ועובדים סוציאליים שחלקם אף מהיישובים המיועדים לפינוי, למתן תמיכה בעיקר בנוער המפונה. משך זמן הפעולה של המבצע היה מיום ראשון בחצות עד יום שלישי בחצות ובמהלכו עזבו כ600 משפחות את הגוש, אך עדיין נותרו בו למעלה מ2,500 מסתננים לא חוקיים. [2]

בשלב השני, את המשפחות שסירבו להתפנות, חיילים ושוטרים פינו בכוח לאוטובוסים ביחס של לפחות 4 שוטרים וחיילים לאדם אחד. נשים וילדים פונו בידי חיילות ושוטרות.

בתי הכנסת, מבני הדת ובתי העלמין פונו בידי אנשי הרבנות הצבאית, שדאגה שלא ישאר בהם אף חפץ קדוש אחד. ברוב היישובים, הוצאו ספרי התורה מבית הכנסת על ידי רב היישוב והתושבים שהסכימו להתפנות.

האוטובוסים שיצאו מהיישובים תוכננו לעבור למתקנים מיוחדים זמניים. התכנון היה שאת הלילות הראשונים של הפינוי יבלו התושבים בבתי מלון שנשכרו לכך מראש בבאר שבע, אשדוד, אשקלון וירושלים ובמתקני אירוח צבאיים ואחרים נוספים. [3]

בפועל, מקום המגורים של רבים מהמפונים לא היה מוכן בזמן ובמקרים רבים אפילו כלל לא הוסכם עליו עם אנשי היישוב, ורבים מהם נשארו בבתי המלון במשך חודשים ארוכים. חלק מהמתיישבים אף סירבו מלכתחילה להתפנות לבתי מלון, והעדיפו להשתכן במאהלים זמניים, וכך להבטיח את לכידות היישוב עד למציאת פתרון מגורים קבוע.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-40 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

אסנת סוויד, תושבי גוש קטיף והעקירה: שאינם בני מקומם הוצאת פרדס  (2023)

שמחה רוטמן למה שהעם יבחר את השופטים? המדריך לרפורמה. הוצאת סלע מאיר (2023)

שביט ארי, להציל את ישראל: פיוס בין ישראל הראשונה לישראל השנייה, הוצאת משכל  (2023)

נתניהו בנימין, ביבי- אוטוביוגרפיה, הוצאת ספרי שיבולת (2023)

Rynhold, J., & Waxman, D.Ideological change and Israel's disengagement from Gaza. Political Science Quarterly, 123(1), 11-37.‏