‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באים לידי ביטוי ראשי הערים אשר תלוי ועומד נגדם כתב אישום ?

תוכן עניינים

פרולוג

בחירות לרשויות מקומיות בישראל

הזכות לבחור ולהיבחר

שר הפנים וסמכויותיו בקשר לבחירות מקומיות

סמכויות שר הפנים בהליך בחירות לרשויות מקומיות

המועצה וסמכויותיה

ביקורת שיפוטית ואקטיביזם שיפוטי

פרשת ראשי הערים

הכרעת בית המשפט בעניין פרשת ראשי הערים

חזקת החפות- ההבדל בין ראיה מינהלית להרשעה

העברה מכהונה לקראת מערכת בחירות

מתחם ההתערבות בשיקול-דעתה של מועצת הרשות המקומית

שאלת מניעת התמודדות של מועמד בבחירות

גבולות סמכותו של בג"ץ/ מי ראוי שיהיה בעל המילה האחרונה בהליך בחירת ראשי ערים

בית המשפט כ"כלב השמירה" של הציבור אשר עינם מכוסה

החומרה היתרה במעשים והעובדה כי המעשים פוגעים בציבור בכללותו

פגיעה וערעור מעמד הרשויות השלטוניות האחרות

בית המשפט מבצע מלאכה שונה מהמלאכה של ציבור הבוחרים והיא אינה סותרת אלא עומדת זה לצד זה

שיקולים נגד התערבות בית המשפט בתהליך בחירת ראשי הערים:

בחינת עיקרי הצעת חוק השעיית ראשי ערים שהוגש נגדם כתב אישום:

סיכום

ביבליוגרפיה

בעניין כהונת ובחירת ראשי ערים המואשמים במעשים פליליים קיימת בעייתיות, לפחות למראית עין. בית המשפט נדרש לשאלה זו בפתח תקופת הבחירות לראשות רשויות מקומיות בעניינם של ראשים ערים המכהנים בבת ים רמת השרון ונצרת. (לחיאני, רוכברגר וגפסו בהתאמה). [1]

שורש הבעיה הוא כי החוק לא עוסק במקרה בו ראשי ערים או מתמודדים לראשות ערים מואשמים בפליליים אלא רק נדרש למקרה בו הם הורשעו בעבירה שנקבע כי יש עמה קלון.

דעת הרוב היתה כי יש להעביר את ראשי הערים מכהונה (על אף הסמיכות לבחירות ועל אף שאין חוק הקובע זאת, ועל אף שבחלק מהמקרים המועצה נדרשה לכך וקבעה כי אין להעביר את ראש הרשות מתפקידו- בהתאם לסעיף 22). אך אין להתערב בהתמודדותם בבחירות הממשמשות ובאות.

השופט גרוניס בדעת מיעוט סבר כי התערבות שיפוטית זו אינה ראויה והביא לכך נימוקים רבים ומגוונים.

כל השופטים קראו למחוקק להסדיר זאת בחקיקה. המחוקק נענה (ייתכן כי בלית ברירה) לאתגר, והצעת חוק מפי השר גדעון סער הונחה על שולחן הממשלה. עיקרי הצעת החוק הועלו בפרק השלישי לעבודה זו.

בנוגע לחקיקה המוצעת לפתרון הבעיות העולות מפס"ד בעניינם של ראשי הערים לעניות דעתי החוק פותר את הבעיה במובן הזה שהוא "לכאורה" מסדיר את החיכוך שבין המחוקק לבית המשפט, כך שהמחוקק עצמו קובע כיצד יש לנהוג במקרה בו ראש עיר מואשם בפלילים במהלך כהונתו, ומייתר את אותה ביקורת שיפוטית השנויה במחלוקת.

יצויין כי המחוקק לא סבר כבית המשפט ומאפשר את התמודדותו של ראש עיר מואשם מושעה ואו מתמודד מואשם במעשים פליליים. ככל הנראה, במלאכת האיזון המחוקק נותן משקל לחזקת החפות ולזכות לבחור ולהיבחר.

בדרך שבה הולך בג"צ לא מן הנמנע שהוא יבקר משפטית גם את הכרעות הוועדה הבוחנת את השעיית ראשי הערים ברור כי מהלך כזה עלול לגרום שוב לתרעומת הן של ציבור הבוחרים, הן של ראשי הערים והן של כנסת ישראל.

עוד ברצוני להזכיר כי אותו בג"צ הוא שאיפשר למפלגה להתמודד בבחירות- תוך התעלמות מחוק של הכנסת שלא מאפשר למפלגה שערכיה נוגדים את מדינת ישראל ותוך אמירה שהזכות לבחור ולהיבחר הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה- בפס"ד הנוכחיים בו מדיחים את לחיאני, גפסו ורכברגר מתפקידם הם בעצם סותרים, במובן מסויים, את החלטתם הקודמת.

אני סבור כי החלטת השופטים בשם ה"ציבור הנאור" רק מעוררת אנטגוניזם נגד בית המשפט, הציבור חש כי מדובר בשופטים המנותקים מהעם, יושבי "מגדל השן", ואשר מכריע בניגוד לחוקים ובניגוד להחלטות המועצה, למרות שלא נבחר בבחירות דמוקרטיות וודאי שלא ישירות, להכריע בדבר המשך כהונתם של נבחרי ציבור. והא ראיה כי הציבור לא ממלא אחר התפקיד שהועיד לו בג"ץ היא כי הוא בחר שוב באותם ראשי ערים מואשמים.

הדבר פוגע כאמור, בתדמית בית המשפט ובאמון שרוכש לו הציבור הרחב, ומעמיק את הקרע בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת. בחירתם מחדש של ראשי הערים רק מוכיחה זאת.

בנידון דדן, אני סבור כפי השופט גרוניס, הן בעניין הפגיעה בשמו של בית המשפט, הן באבסורד של הכרעה על סמך סעיף 22 לחוק ואני סבור כי היה ראוי שבית המשפט לא יעביר את ראשי הערים מכהונתם. בכך לשמור על האיזון הקיים בין הרשויות ועל אמון הציבור בבתי המשפט. בטח מקום בו מדובר בעניין בעל אופי פוליטי ובטח בעת הקרובה לבחירות כאשר העניין ממילא יוכרע על ידי ציבור הבוחרים.

עוד לדעתי, בג"ץ לא נתן משקל מספיק לחזקת החפות. אין ספק כי יש ליצור איזון בין שתי המחויבויות לשמור על מינהל תקין לבין השמירה על חזקת החפות עד להרשעה. הכלל הבסיסי במשפט הפלילי קובע כי אדם הוא בחזקת חף מפשע עד שתוכח אשמתו. בפועל, בג"ץ קבע כי כאילו די בהגשת כתבי האישום נגד אותם ראשי הערים, כדי לקבוע כי אינם ראויים להמשיך בתפקידם כראשי עיר, וזאת עוד בטרם החל משפטם – דהיינו: לקבוע את אשמתם.

חזקת החפות שלהם נשללה באופן ברור על ידי הרשות השופטת בכלל ובג"ץ עצמו. הציבור, בהצבעתו הסמוכה לפסקי הדין, ביטא באופן מובהק את אמונתו בראשי הרשויות ובד-בבד את חוסר אמונו בשיקול הדעת של הפרקליטות להגיש כתבי אישום נגד אותם ראשי ערים, וכן בבית המשפט העליון שקבע כי בנסיבות הקיימות אין ביכולתם להמשיך בתפקידם.

העובדות הצביעו על פער גדול בין תפיסת המערכות המשפטיות את האופן בו יש להגן על החוק לבין התפיסה הציבורית. אם היה צורך להגדיר את מבחן הסבירות, התוצאה האופטימלית היתה באיסוף ושקלול כל דעות הציבור. אם כך, בג"ץ ופרקליטות המדינה לקו בחוסר סבירות.

פער התפיסה בין הציבור למערכת המשפט הוא בעייתי. כפי שנאמר בפס"ד עצמם, אמון הציבור הוא העוגן והבסיס לפועלה של הרשות השופטת, המצליחה בזכות כך לנהל הליך משפטי ראוי והגון כנגד כל אדם.

כמו כן אני סבור שהחקיקה השיפוטית, אשר נעשית אגרסיבית בשנים האחרונות, בשם שיקולים ואיזונים שקובע וגם עורך בג"ץ, יכולה להיות מדרון חלקלק. באותה מידה שערכה איזונים אלו בבחירות לרשויות מקומיות בג"ץ יכול להחליט שהוא רשאי להתערב בכל הליך בחירות או בכל הליך אחר. זאת תוך פגיעה בעקרון הדמוקרטי ובזכות לבחור ולהיבחר, זכות אותה האדיר אותו בג"ץ בכבודו ובעצמו.

(בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמים באנגלית ובעברית)

ביבליוגרפיה לדוגמא:

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, סקר לשנת 2019, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, פרסומי למ"ס, לפ"מ, ירושלים (2019)

ידין ש'. רגולציה חדשה: מהפכה במשפט הציבורי, הוצאת נבו (2018)

בן כספית נתניהו – ביוגרפיה, הוצאת ספרי חמד (2018)

אמנון רובינשטיין שבטי מדינת ישראל: ביחד ולחוד - ליברליזם ורב-תרבותיות בישראל, הוצאת דביר, 2017

תח-9 וינשטין