‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי דיני פרשנות לאחר פס"ד אפרופים?

תוכן עניינים

מבוא    

הכללים לחשיפת התכלית הסובייקטיבית מתוך המקורות   

הכללים לזיהוי התכלית הסובייקטיבית כחזקות תכלית      

"אומד דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה"          

האם "אובייקטיביזציה של הכתב"?           

"מתוך החוזה" – התייחסות למסמך בכללותו        

המסמך בשלמותו כחטיבה אחת  

כלל "המסמך בכללותו" במקום שבו מצויים חוזים מספר     

"מתוך החוזה" – עדיפות הוראות כתובות על פני הוראות מודפסות 

"מתוך החוזה" – המבוא לחוזה ושמו כמסייעים בקביעת תכלית החוזה        

תיקון חוק החוזים          

הצעת החוק של חבר הכנסת יריב לוין לתיקון סעיף (א), בכדי שיבטל את פסק דין אפרופים   

דעת המלומדים והפסיקה בהתייחסויות לתיקון     

תחולת החוק על חוזים שנכרתו קודם לעריכתו      

תיקון לסעיף  לחוק החוזים הכללי

ניתוח מאמר "מבט הרמנויטי על פרשנות חוזים" (ליפשיץ ופינקלשטיין )       

הדין והפסיקה לאחר ביטול הלכת אפרופים ותיקון החוק     

פסיקות עדכניות :          

פס"ד  בני וצביקה בע"מ נ' עיריית ירושלים

עיריית מעלה אדומים נ' עזרא דואק ולין דואק מיום ..         

‏ מינהל מקרקעי ישראל, מחוז ירושלים נ' יוסף כהן 

פס"ד סהר בבית משפט המחוזי והעליון לאחר ביטול הלכת אפרופים           

משפט משווה    

משפט משווה לסינגפור -            

סיכום   

ביבליוגרפיה      

בנוב' 2019 הלכת אפרופים שבה למדוכה, בפסק דין שנתן שופט העליון אלכס שטיין, ועומד לחולל מהפכה בעולם הכלכלה. כדי להבין את הפסיקה של שטיין, צריך לחזור לאחור חצי יובל שנים. אל שופטי העליון אהרון ברק ושלמה לוין, שהכריזו על כך ש"המילים כפשוטן אינן מייצגות את כוונת הכתוב".

זה קרה במסגרת "פסק דין אפרופים" שריסק את עולם החוזים. אם המילים המופיעות בחוזה אינן מייצגות את כוונת הצדדים, המשיכו השופטים וקבעו באופן טבעי כי "במקרה המתאים מותר וגם ראוי לתת לכתב פירוש ליברלי, אפילו הוא עומד, לכאורה, בניגוד למילים המפורשות".

מאותו רגע שינה המשפט החוזי את פניו. בפסק דין אפרופים שם עצמו בית המשפט מעל הסכמת הצדדים כמו שהיא באה לידי ביטוי במילים שבהן השתמשו בחוזה ביניהם. הוא הפסיק לראות את עצמו פרשן של החוזה כפי שנחתם בפועל, והפך את עצמו למעצבו של החוזה שראוי היה שייחתם. הוא הודיע לצדדים מהו החוזה שחתמו ביניהם. ואפילו החוזה לא ידע שהוא כזה.

הנזק שנוצר לעולם העסקי מאז פורסמה "הלכת אפרופים" הוא אדיר. בסקר שנערך בתחילת העשור הודו 90% מעורכי הדין, כי המליצו ללקוחותיהם שלא להגיע לבית המשפט לצורך אכיפת חוזה. כי אין להם אפשרות להעריך מה תהיה התוצאה המשפטית, והנזק ללקוח, שהיה בטוח שזכויותיו מוגנות באמצעות חוזה, עלול להיות הרסני.

בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הודיע השופט שטיין על פטירתה של הלכת אפרופים, והיא בת 24 שנה בלבד. בלי הודעות לתקשורת, בלי מודעות אבל גדולות, ובלי חגיגות מיותרות. היה טוב וטוב שהיה - אבל זהו. הלכת אפרופים הגיעה אל קיצה. פסק הדין של שטיין, שאליו הצטרף גם השופט עפר גרוסקופף, חורג בהרבה ממערכת הנסיבות שלו - חוזה בין רכבת לחברה קבלנית.

פסק הדין הזה עומד להרעיש את עולם המשפט. הוא קובע שבכל חוזה עסקי מפורט יכבד בית המשפט את לשון החוזה, כפי שהוסכמה בין הצדדים. לשון החוזה, ורק לשונו, תשמש ככלי לקבוע באמצעותו את כוונות הצדדים. תפיסת העולם של השופט ותכליות חיצוניות אינן רלוונטית עוד.

תפיסת הצדק של השופט לגבי הראוי במקרים מעין אלה, לא משנה דבר. גם ניחושיו ביחס לכוונותיהם הנסתרות של הצדדים לא מעלים ולא מורידים. מה שנכתב על נייר החוזה יכובד, ומה שלא - לא. וכך שבו השבוע המילים וקיבלו את משמעותן. גם באולם בית המשפט של השופטים שטיין וגרוסקופף.

לשון החוזה חוזרת מעתה להיות הדרך שבה יוכרעו סכסוכים בין צדדים לחוזה. זה כל-כך אלמנטרי ובכל זאת - נחשב לחידוש ביחס למה שהיה נהוג בעולם שיצר ברק. בעולם של ברק המילים שבהן משתמשים הצדדים, ושבאמצעותן הם מביעים את רצונם בצורה מדויקת, מבלבלות את השופטים בבואם להכריע. בעולם של שטיין וגרוסקופף המילים שבהן השתמשו הצדדים חוזרות לשמש הכלי המדויק ביותר כדי לעשות צדק בין הצדדים.

שטיין לא היה הראשון שביקש לשנות את ההלכה המזיקה שיצר בית המשפט של ברק. כשביקש השופט יורם דנציגר לסטות מהלכת אפרופים הטיח בו ברק כי הוא "יורה מהמותן". הוא גם הוסיף כי קביעתו של דנציגר שלפיה טקסט פשוט אינו זקוק לפרשנות, היא "דבר הבל". השופט אשר גרוניס ניסה אף הוא ליצור שינוי, אך לא ממש הצליח ליצור תנועה בבית המשפט. השותפים הפוטנציאליים שלו קלטו את המסר: לא מתעסקים בהלכת אפרופים כל עוד הנשיא המיתולוגי בסביבה.

שנה לאחר שינוי החוק קיבל שופט העליון אליעזר ריבלין את ההזדמנות. בפסק דינו קבע ריבלין כי לוין, המתנגד הגדול להלכת אפרופים, זה שביקש לבטלה, למעשה יישר קו עם ההלכה. ריבלין הכריז כי התיקון של לוין לחוק החוזים הוא - תחזיקו חזק - "אימוץ של השיטה הפרשנית שהונהגה בעניין אפרופים". וזו הייתה הדרך שבה גילה לוין את הסיבה שבגללה לא יצליח לחייב את השופטים להתייחס ברצינות ללשון החוזה.

כמו שבית המשפט הרשה לעצמו להתעלם מלשון החוזה, הוא הרשה לעצמו להתעלם מלשון החוק של לוין. בית המשפט עיוות את כוונת המחוקק, התעלם מלשון החוק וסלל את דרכו להמשיך ולהתייחס לחוזים בכל דרך שיבחר. מעתה גם הרשה לעצמו לספר שהמחוקק אישר לו לפעול כך. שטיין הפך השבוע את המגמה הזו, ויחד עם השופט גרוסקופף יצר הלכה חדשה.

הלכת אפרופים הינה אבן דרך חשובה בתורת ההרמנויטיקה של המשפט הישראלי יחד עם זאת היא גישה אחת אשר מתייחסת חשיבות רבה יותר ליוצר ופחות לטקסט או שמתייחסת לטקסט פשוטו כמשמעו .לגישה זו ישנם גישות נוספות הסותרות אותה או משלימות אותה. ומכאן יש לייחס לפסק דין אפרופים חשיבות אך לא עליונה כיוון שכיום ישנם גישות שמפתחות אותה והן יותר מתקדמות .

פסק דין שנתן בית המשפט העליון ברע"א המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ ואח' - הרמה האחת היא הרטוריקה שעל פני השטח - כאן, על פני הדברים, קובע השופט ריבלין שהתיקון לחוק לא שינה מאומה ושהלכת אפרופים נותרה על מכונה!

פסיקה של ביהמ"ש המחוזי והשלום שנסקרה בעבודה אף היא בגישה זאת.

לסיכום הדברים יאמר כי סבורני הגישה של פסק דין אפרופים היא מרחיבת לכת. נראה לעיני כי דווקא הגישה שהוצאה בהצעת החוק הראשונה היא הגישה המתאימה בעניין זה.

אין טוען אני כי לבית המשפט סמכות מצמצמת באשר לפרשנות החוזים ו/או גישתו האקטיביסטית בהליך הפרשני בבית המשפט. ואולם בכל זאת הנני סובר כי דרישת הכתב הינה דרישה חשובה מאד אשר עולה בהרבה על כל אומד דעת הצדדים באשר יהיו.

דרישת ההוכחה בעניין אומד הצדדים היא קשה בהרבה יותר כאשר מתקיימת הוכחה כתובה על בסיס דרישת הכתב וישנה העדה על גמירות דעת על פי נתוני החוזה וכי מבנה החוזה והחתימות עליו מעידות על מסוימות.

נראה לעיני כי דרישת הכתב, כמו בעסקאות במקרקעין היא דרישה חזקה מאד וקלת הוכחה בהרבה יותר מבחינת ההוכחה של כוונת הצדדים.

מטרת החוזה כשלעצמה היא ביטוי מוכח וכתוב על כוונת הצדדים ולכן אין טעם לבחון את כוונת הצדדים באם ישנו חוזה מונח לפנינו.

כמובן שקיימים סייגים למקרה זה והסייגים הם במקרה בו אכן קיימת לאקונה בחוזה עצמו ואין בענייננו פתרון לשאלה מסוימת.

במקרה כזה ניתן לדעתי להשתמש בכללי הפרשנות המקובלים של חוזים ובדרכי ההשלמה המקובלת על ידי הפסיקה ולקבוע כי הוראות החוק יושלמו על פי המקובל בכללי הפרשנות אלא אם אומד דעתם של הצדדים הוכח כי רצו אחרת.

השלמה זו היא מעין השלמה של חוזה בעל פה המשלים את החוזה הכתוב.

מכך אנחנו מצמצמים את הלכת אפרופים ואומדים את דעת הצדדים באופן צר יותר. באופן זה, בדומה להצעת החוק אנחנו מעודדים שימוש ספציפי יותר בחוזים וקפדנות של חוזים המבטאים עסקאות חשובות ומשרתים את מטרתו של החוזה.

עידוד זה הוא חשוב ביותר לדעתי ולכן צריך לתת להלכת אפרופים כאמור שימוש מצמצם.

יובהר, כי אינני מתכוון דווקא למקרים בהם עשינו שימוש במונחי סלנג ו/או הביטוי המילולי של החוזה מעיד על כוונה אחרת לכאורה רק מההיבטים הלשוניים שלו. ברור כי כללי ההגיון יאפשרו במקרים אלה להשלים את החוזה על בסיס של אומד דעתם הצדדים ולא כאן היא השאלה הנדונה. ברור לדעתי כי הפתרון של הגישה התכליתית הוא פתרון טוב יותר והנני דווק בפתרון זה בניגוד לפרשנות הלשונית.

לעניין הפרשנות האובייקטיבית והסובייקטיבית של החוזה כפי שהובא לעיל, נראה לדעתי כי רצוי להפעיל את מבחן האדם הסביר לצורך בחינה נורמטיבית של פרשנות החוזה. ואולם, ברור כי התכלית הסובייקטיבית המביעה את אומד דעתם של הצדדים היא התכלית הקובעת בסופו של דבר במקרה הבוחן הספציפי ולגופו של עניין וכי המבחן האובייקטיבי הוא מבחן עזר בלבד.

חשוב לציין בעניין זה את חשיבותו של עקרון חופש החוזים. אמנם תיתכן טענה שככל שעקרון חופש החוזים הוא שעומד ביסוד הדבר, הרי חופש החוזים של הצדדים אשר התנו על דין הפירוש אינו שונה כלל מחופש החוזים – של אותם צדדים – הבא לידי ביטוי בנסיבות החיצוניות של החוזה.

טיעון זה, בהקשר הנוכחי הינו בעייתי ואף כרוך בפגם לוגי של מעגליות: ממילא העדפת אחת מן ההסכמות תאיין את תוקפו של חופש החוזים המשתקף באחרת, נזנחה. זאת ועוד, קבלתו של טיעון מעין זה כמוה כשמיטת ההצדקה לכל הסכמה הכוללת ויתור (מאוחר או מוקדם) על זכות. והרי כל חוזה מגביל במידת מה את חירותם של המתקשרים בו.

פעולתו של חופש החוזים היא אפוא לשבט ולחסד. הכוח שהוא מקנה פירושו גם אחריות. התובע את כיבוד חופש החוזים שלו, יואיל לכבדו בעצמו.

נראה איפוא כי עקרון חופש החוזים הינו גם עיקרון חשוב ולכן אנו רוצים מצד אחד לאפשר התקשרויות חוזיות שונות ולהגביר ולהגדיל את מעגל יחסי הגומלים העסקיים בין בני האדם ואת חופש ההתקשרות ולכן ניתן פרשנות מרחיבה לחוזים גם במקרה מסוימים בהם נדרש לכך, וזו לצורך החופש להתקשר בחוזה גם בעניין אנשים פחות מקצועיים.

מצד שני התוקף של החוזה הוא תוקף חשוב מאד ולכן הדעה המנוגד תהא שאנו נרצה דווקא להגביל את פרשנות החוזה על מנת ליצור שיטה של עשיית חוזים מפורטת ומקצועית שתעמיד בעמדה עליונה את חשיבותו של המסמך הכתוב הלוא הוא החוזה.

בהתנגשות בין חופש החוזים לחשיבות לדרישת הכתב והמסוימות נעדיף במקרים מסוימים את חופש החוזים ואולם נראה כי שני אלה אינם מנוגדים ודווקא עולים בקנה אחד. הסיבה היא כי דרישה מחייבת של חוזה ספציפי תגביר לסבירות דעתי את חשיבות המעמד של החוזה ומקצועיותו, תמנע התדיינויות משפטיות מיותרות ובכך נגביר דווקא את חופש ההתקשרות.

מצגת דרישת הכתב בחוזה מקרקעין, תום לב, דיני חוזים

ביבליוגרפיה לדוג': (בעבודה האקדמית כ-40 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

א' מרקוס הפרשנות לחוק ההתישנות, הוצאת אוצר המשפט, 2017

 יורם דנציגר וצביקה מצקין "האם שבו הצדדים להיות שליטי החוזה לאחר תיקון מס' 2 לחוק החוזים (חלק כללי)?"משפט ועסקים ט"ו

שחר ליפשיץ, אלעד פינקלשטיין "מבט הרמנויטי על פרשנות חוזים" משפטים מג 1 

R Kay, Original Intention and Public Meaning in Constitutional Interpretation, 103 N.Y.U. L. REV. 703