‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי אשמה דרך רצון הערכה של החלטות מוסריות?

תוכן עניינים 
עמוד פרק 
2-4 1. הקדמה 
5-8 2. כוונה לא מספקת: כשלון הכוונה לתפוס האינטואיציה 
9-14 3. התעצבותו של הרצון לכדי כוונה ותכנית 
15-24 4. ידיעה, שיקול דעת ורפלקסיה: כיצד אנו שופטים. 
25 5. סיכום 
26 6. ביבליוגרפיה 

בני אדם עוסקים באופן אינטואיטיבי בשיוך של אשמה, וכאשר הם עושים זאת, הם משייכים אשמה בדרגות שונות. אין לנו שום בעיה לפסוק שיפוט מהסוג "א' ו-ב' שניהם רוצחים, אלא שמעשהו של א' נראה לי מזעזע יותר מבחינה מוסרית מאשר זה של ב'". עניין זה נראה לי אבידנטי לחלוטין. אך כדי לקשר את ההבנה לאבידנציה יש צורך בעבודת רקע. יש צורך לחקור את האופן שבו אנו מבצעים שיפוטים כאלה ואת התנאים עליהם שיפוטים כאלה נסמכים. בעבודה זו אבקש לבדוק את האופן שבו אנו שופטים בני אדם אחרים כאשר אלה מבצעים פעולות שנאמר עליהן כי הן שגויות מוסרית. אנסה להראות כי האופן שבו אנו מחלקים את דרגות האשמה כיום אינו מצליח לתפוס את האינטואיציה שלנו, וכי יש אפשרות להציע הסבר חלופי לחלוקה כזו, דק ועדין יותר. אני טוען כי אין אנו שופטים את הכוונה, אלא את האופן בו אנו מבינים כיצד כוונה כזו מתעצבת. כדי לעשות זאת ולנפות כמה אבנים טורדניות מהדרך, אנסה להסביר במבוא זה איזה אספקט של מעשה מוסרי אנו שופטים. 

לפני כן, יש להבהיר כי עבודה זו מסתמכת על מספר מאמרים שיוצגו בהמשך המאמר, אלא שבנוגע למהלכים המוקדמים ביותר והמאוחרים ביותר, כך נדמה, חומר פילוסופי קשה להשגה. ככל שהעמקתי חקר בשאלה מה המשמעות של דרגות אשמה, כך גיליתי שלא מצאתי ולו מאמר אחד העוסק, בכל מובן, בדרגות אשמה. ככל שביקשתי להעמיק ולחקור את האופן שבו אנו שופטים מעשים מוסריים שלא דרך מושג הכוונה, העלתי חרס בידי. על כן עבודה כזו תהא עבודת-גישוש, שתסתמך – בחלק המשמעותי יותר שלה – על עבודה פילוסופית מוקדמת, אבל תציע אפשרות לכל הפחות להעשרת השיח בנושא. 

ובכן, כדי לדבר על מעשה הניתן לשיפוט מוסרי, יש צורך בשלושה גורמים: ראשית, יש צורך במה שאכנה "מקרה", ובכך אני מבין תופעה כלשהיא בעולם שאליה נשייך את השיפוט המוסרי. לשם דוגמא, ניתן להתייחס אל מותו של פלוני כאירוע עליו אנו מבקשים לומר כי הוא רע. אלא שמקרה שכזה לבדו לא מספיק. אם נניח שפלוני מת מתוך כך שנקבר תחת מפולת שלגים, לא נאמר שזו פעולה שיש בה מובן של רוע מוסרי. יש צורך בפועל נוסף, אדם שעליו נאמר כי ביצע מעשה בעל אופי מוסרי פסול. אם כך, נאמר שפעולה ניתנת לשיפוט מוסרי אם היא כוללת מקרה עליו נאמר כי הוא רע ופועל מסוים, שביצע פעולה. אבל נדמה שגם צירופם של שני אלה לא מספיקים: באם נניח כי בכל פעם שאני מרים את ידי הימנית, בלי שאוכל להיות מודע או לחזות זאת, מת אדם בארץ סין; הרמתי את ידי הימנית ואכן מת אדם מסוים בסין. אבל דוגמא כזו נראית לנו דוגמא שלא כוללת אשמה מוסרית. היא אולי מאורע מצער (ומוזר מאוד, בלי ספק), אבל האם נרצה לטעון כי אני רוצח, או כי יש בי כתם מוסרי על הריגת אדם? 

ברור מכאן מה הוא האלמנט הנוסף הנדרש כאן על מנת שנוכל לשפוט שיפוט מוסרי של פעולה: יש צורך בהעמדה של הפועל ביחס מסוים אל המקרה; לקשר אותו בקשר מסוים, שאינו קשר סיבתי בלבד (גם אם נניח קיומו של קשר סיבתי בדוגמת הסיני, בין ידי לבין מותו), אלא כולל בתוכו מאפיינים נוספים. על מאפיינים אלה אבקש להתעכב: על הקשר נושא-אשמה המקשר פועל למקרה בקשר חזק או חלש יותר, כאשר עוצמת הקישור בין הפועל לפעולה עשויה לקבוע את מידת אשמתו של הפועל. סול אזואלוס-אטיאס טוען זאת במפורש כאשר הוא מצביע על השיפוט הפלילי שלנו. לדבריו, אדם יורשע בדין אם ניתן יהיה להוכיח מעל לכל ספק קשר סיבתי בין מצב התודעה שלו לבין הפעולה הרת-האסון שבוצעה בשטח . 
כאשר בודקים לעומק את האופן שבו אנו עוסקים בשיפוטים מוסריים, מתגלה דבר-מה מעניין: בעוד שעבור כולנו נראה הדבר טבעי ומובן מאליו לדבר על דרגות אשמה (כלומר, לטעון כי אלמוני אשם יותר מפלוני, גם אם שניהם ביצעו מעשה דומה), הרי שנסיון לעסוק בדרגות של חפות מפשע נראה לנו אבסורדי. כיצד ניתן להבין את הפסוק "אלמוני חף מפשע יותר מפלוני" באופן שלא משייך אשמה לפלוני (כיוון שאז כל שאנו אומרים הוא שאלמוני חף מפשע בעוד שפלוני אשם; או שפלוני אשם-יותר מאלמוני). עצם הנסיון לפרק את תחום החפות-מפשע נראה מוזר, לא אינטואיטיבי ועמום. יש צורך לתת לכך הסבר, שיחרוג מתחום הקביעה-בפראפרזה על לב טולסטוי: כל הפועלים החפים מפשע דומים אלה לאלה; כל פועל שפשע, אשם על פי דרכו. 

מדוע בנוי התחום המוסרי בצורה כזו? נדמה שישנם כמה הבדלים עמוקים בין מושג האשמה לבין מושג החפות, ההופכים את שני המושגים האלה למושגים שאינם שווי-ערך ומקבילים. ראשית, אשמה תלויה לעד במעורבות. חפות מפשע היא טענה בנוגע לחוסר-מעורבות וצורך במעורבות של הפועל במקרה, או בחסרונו של מקרה בכלל. חפות מפשע עשויה להיות גם במצב בו אין כלל אפשרות לשיפוט מוסרי: תינוק שזה-עתה נולד ועוד לא ביצע פעולה אחת, הרי הוא לעד בחזקת חף מפשע (בהנחה שאיננו קתולים אדוקים), משום שלא ניתן כלל להעריך את פעולותיו כך שיביעו שיפוט מוסרי. 

בניגוד לאופן שבו אנחנו תופסים את השיח המוסרי בכלל, חפות ואשמה אינם מושגים מנוגדים במובן זה שהם מובנים מתוך הניגוד שלהם, כשם שנרצה לומר שהיום מובן מתוך הלילה ושהלילה מובן מתוך היום. בהיעדרו של היום, לא נוכל להבין לא את המונח יום ולא את המונח לילה. בניגוד לאלו, אדם אינו אשם רק מכיוון שישנו או היה אדם חף-מפשע באמת, ואף אדם אינו חף מפשע רק מכיוון שיש לנו תיעוד הסטורי ארוך של פשעים מוסריים. היעדרותו של האשם או של החף-מפשע לא תחסל את התחום המוסרי של השיפוטים האלה, וגם כאשר לא נוכל למצוא דוגמאות לאשמה מלאה או חפות מלאה, נרצה להמשיך ולשפוט בני-אדם בצורה כזו. באופן דומה טוען עמנואל קאנט שמושג חברות-האמת הוא מושג שריר וקיים גם אם מעולם לא היה ולו חבר אמת אחד בהיסטוריה כולה . 

אם מושגי האשמה והחפות לא מכוננים בצורה שוות ערך ואינם מכוננים בצורה "מולידה" (כלומר, שכל אחד מהם צומח מתוך הבנת המושג השני), אז מה בדיוק הם מסמנים? אני מציע שאשמה וחפות לא מקיימים מבנה דואלי כזה מכיוון שמדובר בשני מושגים מטיפוס שונה: אשמה היא קבוצה, בעוד חפות מפשע היא ערך. טענה כזו צריכה הנהרה עמוקה יותר. ארצה לטעון שישנו ציר של שיפוט מוסרי, וכי בעוד קצהו האחד (נקודת האפס, אם נרצה להשוות זאת לציר המספרים הטבעיים) הוא זה שמסומן על ידי התואר "חף מפשע", הרי שכל מה שאינו אפס (בתוך תחום השיפוט המוסרי או באנאלוגיה שלנו, בתוך תחום המספרים הטבעיים) הוא זה אשר לגביו נפסוק כי יש בו אשמה. 

מכאן ברור מדוע ניתן לדבר על דרגות אשמה ולא על חפות: חפות היא, בסך הכל, מצב עליו נאמר כי אין בו כלל אשמה, כסמן קיצוני של ציר השיפוט המוסרי שלנו. לכן כל החפים מפשע דומים אלה לאלה: תיאור כזה נותן גם הסבר לרצון שלנו למצוא "דרגות" בתור האשמה; הציר מתמשך ממקרים עליהם נאמר כי האשמה בהם פחותה מאוד, עד למקרים בהם נאמר כי האשמה כבדה מנשוא. 

יש להדגיש, כי למרות שהמחקר שלי יעסוק בפירוט בדוגמאות הלקוחות מתוך עולם הרצח, הרי שלא צריכה להיות מניעה להעברה של שיפוט כזה גם לתחומים אחרים. חשוב לציין שמטרת העבודה אינה לבדוק מדוע אנו שופטים כי רצח גרוע מגניבה, אלא כיצד אנו ממקמים על ציר האשמה שיפוטים שונים של אשמה מוסרית על מעשה רצח. 

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)