‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד משמש השגעון בסרטים הניצוץ ומלתעות כאנתיזה ממסדית ואיך מאפייניו הנארטיבים מתיישבים עם ז'אנר האימה?

תוכן עניינים

מבוא. 

שאלת המחקר. 

מבע קולנועי של סרטי אימה. 

מאפיינים ומקורות. 

היסטוריה. 

ימי הסרט האילם. 

שנות השלושים והארבעים. 

שנות החמישים. 

שנות השישים. 

שנות השבעים. 

שנות השמונים. 

שנות התשעים. 

המאה ה-21. 

בישראל. 

מותחן קולנועי. 

סוגיות אתיות: יצירת הזדהות ע"י הבמאי כמניפולציה של המבע הקולנועי. 

תתי-ז'אנר. 

רקע סינמטי פילוסופי - אימה והצורך בבטחון אישי. 

גישות למחקר האיכותני. 

הגדרת הביטחון 

דילמת הביטחון 

הסרט הניצוץ – אנטי ממסדיות הדמויות. 

צוות השחקנים. 

השגעון כפי שמובע ב"תולדות השיגעון בעידן התבונה" של מישל פוקו 

טענות מרכזיות. 

מלתעות (הסרט) – אנטי ממסדיות טהורה. 

סיכום. 

ביבליוגרפיה. 

סרט אימה (לפעמים נקרא זוועתון) הוא סרט קולנוע שתוכנו מכוון לעורר בצופים בו פחד, אימה, בעתה, חרדה, זעזוע או דחיה. סרטי האימה מבוססים במקרים רבים על עלילה הכוללת מפגש של בני אדם בכוחות אנושיים, על אנושיים או על טבעיים שכוונתם מרושעת או זדונית. סרטים מסוג זה נחשבו מסורתית לסוגה נחותה ופחותת ערך בקולנוע, וקושרו לעתים קרובות לעשיה קולנועית דלת תקציב והשראה, המתבססת על סיפורי עלילה נדושים, החוזרים על עצמם בשינויים קלים, ונסיונות הפחדה פשטניים באמצעות הצגת מחזות זוועה ומפלצות. עם זאת, במאי קולנוע בולטים רבים יצרו סרטים בז'אנר זה, ואחרים עשו שימוש באלמנטים המקושרים לסרטי אימה בסרטיהם, מה שהקנה לז'אנר מידה רבה יותר של לגיטימיות.

(Deren M)

 מאפיינים ומקורות

סרטי אימה רבים כוללים יצורים על טבעיים כמו ערפדים, מתים-חיים, רוחות רפאים וכיוצא באלה. בסרטי אימה רבים מופיעים בני אדם מרושעים, רוצחים סדרתיים, בעלי חיים טורפים, וכדומה, כשלהתנהגותם האלימה נוסף לעתים קרובות נופך על-טבעי. סוגת משנה אחרת בסרטי אימה מציגה מצבים בה מוטל על אדם, חיה או חפץ כישוף או דיבוק הגורם להם להתנהג באופן חריג ואלים.

לעתים קרובות ממוקמת עלילת סרטי האימה במקום מוזר, תמוה ומעורר חרדה, לעתים קרובות מבודד ואפלולי, מתחת לפני האדמה, במערות, בבתי קברות או בחללים צפופים וסגורים. במקרים אחרים, העלילה ממוקמת בסביבה יומיומית רגילה, העוברת שינוי רדיקלי כאשר כוח על-טבעי כלשהו מופעל בה.

רוב עלילות סרטי האימה שאובות ממספר קטן יחסית של מקורות. מקור מרכזי אחד הוא סיפורים, אגדות, מיתוסים ואגדות עירוניות, במיוחד כאלו הנוגעים לאירועים על-טבעיים ויצורים על-טבעיים. מקור חשוב אחר הוא מספר ספרים ילידי המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, שהמוכרים שבהם הם פרנקנשטיין של מרי שלי, סיפורי המסתורין של אדגר אלן פו, פנטום האופרה של גסטון לרו דרקולה של ברם סטוקר, וד"ר ג'קיל ומר הייד של רוברט לואיס סטיבנסון.

מקור ספרותי חשוב נוסף היו הרומנים הגותיים הפופולריים, שהציגו לעתים קרובות טירה גותית מסתורית, הטומנת בחובה סוד אפל. הספר המוכר ביותר בז'אנר ספרותי זה, שזכה לאינספור חיקויים, הוא "התעלומה של אודולפו" של אן רדקליף. הספרות הגותית, הולידה במאה התשע עשרה את מסורת הפנטסמגוריה, שכללה מופעי פנס קסם והקרנה של דמויות שדים, רוחות, דמויות מפיסטופליות, ומחזות זוועה המתרחשים בטירות מסתוריות ומערות קבורה.

(Bajpai, K.)

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

אונגר, ה.  קולנוע ופילוסופיה. תל אביב : דביר.

בן שאול, נ.  מבוא לתיאוריות קולנועיות. תל-אביב:דיונון, אוניברסיטת תל-אביב.

כלב, ח.  מבע קולנועי. תל-אביב: אופטימוס.

פוקו, מישל תולדות השיגעון בעידן התבונה, ירושלים: כתר Gallimard, תרגום: אהרון אמיר.

רושולד, מ.  לוויתן והעידן הגרעיני. בתוך קרן, מ (עורך), תולדות המחשבה המדינית (עמ' 596-607). תל אביב : האוניברסיטה הפתוחה.