‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי תרבות צורפות יהודי תימן ?

תוכן עניינים

מבוא.

התהוות הצורפות.

צורפי תימן 

מוטיבים ועיטורים. היסטורית היהודים בתימן 

צורפות בכור ההיתוך וקבלת צורפי תימן בישראל. 

צורפות ומקצועות הקודש של יהודי צנעא. 

עבודות מתכת בקרב יהודי תימן 

שבע דרגות הצורפות.

מקצועות יהודי תימן ששרדו ו"עלו" לישראל. 

השפעת צורפות ואומנות תימנית על הישראלית.

סיכום. 

ביבליוגרפיה.

צורפים יהודים שהגיעו  לא"י מתימן עם גלי עליה הראשונים וביתר שאט אלו שעלו בשנות העשרה של המאה העשרים ואילך  נקלעו לשדה אומנות ומלאכה שונה  מזה שהכירו בתימן. בדומה לתחומי תרבות אחרים  התפתח שדה האומנות והמלאכה  בארץ כחלק מתהליך  הצמחתה של התרבות העברית בישראל . יתר על כן, אופיו הייצרני-פרודוקטיבי  של תחום המלאכה כענף כלכלי לכל דבר  וכערוץ לפיתוח כלכלה עברית - הניח את הצורך בתמיכה ובעידוד מוסדיים מטעם הנהגת היישוב המאורגן, ואחר כך - במסגרת המדינה הצעירה. מכאן   נבעה בין היתר מרכזיותן של מסגרות יזומות - כגון בתי מלאכה של "בצלאל" בתמיכת המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית (1906-1929); מפעל לרקמה תימנית "שני", מיסודה של הסתדרות הנשים (1925-1937); תעשיות הבית של ויצ"ו (מראשית שנות ה30); "משכית" (1954-1970), חברה ממשלתית למלאכות הכפר - לכינון וקידום של האומנות העממית הרשמית  בישראל. תרומתם של מוסדות אלה   הייתה משמעותית ביותר לקביעת אופיים של מוצרי המלאכה שנתפסו כמובילים ומייצגים  את המלאכה העברית .  אם כן, מוסדות אלו היו מייצרי "רפרטוארים", קובעי טעם,  מעסיקים ופטרונם של אומנים[1].

 בנוגע לקליטתם המקצועית של אומנים מארצות האיסלאם בכלל ויוצאי תימן בפרט, תפקידם של מוסדות אלו היה משמעותי לאין ארוך, מאחר שהאומנים לא היו מצויים בדינמיקה  של כלכלה ותרבות מערביים, והשפיע על דרכם  המקצועית כאומנים  ועל זהותם התרבותית-אומנותית. עבור האומנים  שנקלטו במסגרות  "רשמיות" היו הללו  למעין מבואה 'מוגנת' ללימוד 'מנהג המקום', הן מן ההיבטים האומנותי, העיצובי והטכנולוגי והן מן ההיבטים החברתיים, המעמדיים, העדתיים, והכלכליים-חוקתיים . ואכן, התחקות אחר מסגרות אלה  משרטטת  את  מה שמקובל לכנות "גורלה של צורפות יהודי תימן בישראל". זהו דיוקן מורכב של שילוב, עידוד, שימוש, שינוי, ניצול, ניכוס  ומסחור.[2]

עם זאת, מסגרות אלה לא היו אלא חלק משדה האומנות שיזמים פרטיים  השתתפו בו מראשית דרכו והיו מהכוחות המעצבים שלו. בתי מלאכה פרטיים היו מסוגים שונים: הקבוצות הקואופרטיביות של בעלי מלאכה של שנות העשרים, 'כתר', 'קו לבן' ו'שרא"ר', בתי מלאכה משפחתיים של אומנים שהצמיחו דורות של בעלי מלאכה, כגון בית-ימיני, בית- יעקבי ועוד (שבחלקם הפכו למעסיקים של הרבה פועלים-אומנים ברחבי הארץ כבית צדוק), בתי מלאכה שהוקמו על-ידי סוחרים וסוכני תכשיטים יוצאי אירופה שהעסיקו בעיקר אומנים-פועלים יוצאי תימן  וכן בעלי מלאכה תימנים, שעבדו בעצמם כעוסקים עצמאיים. בכל אחת מהמסגרות הפרטיות הללו, נקלטו אומנים תימנים משנות ה 20 ואילך. אולם, לקראת סוף שנות ה 50 נוכחותם הבולטת של צורפים תימנים במגוון המסגרות  מאפשרת בחינה נוספת של דרך הצורפות התימנית בישראל[3]. בחינה זו תעמת את ה"אומנות העממית הרשמית" עם הלא רשמית ותאפשר דיון אודות יחסי מרכז ושוליים בשדה הצורפות  והשפעתם של כל אלה על מיקומה של צורפות יוצאי תימן בתרבות החזותית בישראל. יתר על כן, יחסי הגומלין בין ה"רפרטואר" הלאומי לזה העדתי - יקבלו תהודה בדיון זה. 

 במרחק של כ50- שנה ממהלך האירועים, יסופרו במאמר זה סיפוריהם של צורפים,  שניתן לכנותם בהגדרה מכלילה "צורפים עצמאים".   מטבע הדברים "כשיורדים המסלול הרשמי" ופונים לביוגרפיות יש מקום לשאול למה  נבחרו אלו ולא אחרים. ואכן, גם במקרה זה לאחר איתור, ראיונות עם אומנים ויורשיהם, בחינה, ניתוח ותיעוד תכשיטים וחפצים^[4][2] נבחרו מספר מצומצם של סיפורים אישיים  שבה בעת מייצגים גם  את המגמות הרווחות. בתחילה יידונו בתי המלאכה שהתקיימו  ברצף מימי היישוב ועד לשנותיה הראשונות של המדינה ואף עד ימינו. אחר כך, בתי מלאכה שקמו לאחר העלייה ההמונית, שהיו בבעלות צורפים תימנים.  דרכיהם של צורפים 'עצמאיים' ייבחנו בהמשך. לבסוף, בתי מלאכה, שרובם קמו בסמוך ובעקבות העלייה ההמונית, ואשר בהם הייתה הצורפות התימנית ל'ספינת הדגל'.

מצגת צורפות יהודי תימן, מלאכות יד מסורתיות

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

אבישר נ', ללמוד מהמזרח – מזרחיות, חינוך ותיקון עולם, הוצ' מופת , (2019)

דרור חוברה, ירושלים של עולי תימן: חיי חברה ודת, הוצאת רסלינג, 2018.

דור סער-מן, יהודי תימן והרמב"ם, פרסומי בית התפוצות, ינואר 2018